שמי מלחמה בוערים

" אני עדיין זוכרת את היום הזה. " ראשי נוגע בראשו הרך ושערו מלטף את מצחי.
" איזה יום ? " שואל אותי ומביט לעברי בפרצופו הקופא.
" לפני המלחמה. " אני קוטפת תפוח ירקרק ומבריק מן עץ התפוחים הגדול והזקן.
"היא עדיין נמשכת.. " הוא בולע את קולו אט-אט בפחד מוזר.
"אני יודעת.. " אני מפילה את התפוח אל ידו החיוורת ומגלגלת את עייני בצחקוק עדין.
" אבל אני מתגעגעת לימים האלו. לבקרים הנעימים שהיינו מתעוררים לריח העלים הצח שברגע זה נושרים " אני מתיישבת ושמה את ראשי על חזהו ומביטה על ענפי העץ שגדלו, והפירו פרי.
" תסתכלי על העננים " הוא מתפלא ואוכל מהתפוח הירוק והמבריק .
" אני מסתכלת " אני נענת לבקשה.
" אבא שלי היה מספר לי, שהרוח הייתה יכולה לקחת אותי רחוק רחוק. לכל יבשת.. כל יום במקלט הצר הוא היה מספר לי את זה. הייתי חולם בלילות על היבשות. ועל הרוח הצחה שמלטפת אותי ונעה אט-אט אל כל היבשות והארצות שארצה. כאוות נפשי." הוא אומר ומלטף את שערי האדום כאש.
אני מסתכלת על פניו הנעוצות בעננים שתוך כדי ידיו הרכות והמבושמות בריח הלבנדר של אביו מלטפות את שערי הרך.
" אבל זה היה. " הוא אומר, מתעקש להבהיר עובדה נוספת.
" אז מה." אני מגלגלת את עייני בלגלגנות. אני לעולם לא אשכח את עברי, לא אשכח את משפחתי שמתבודדת לה אי שם. בלא נודע, לפעמים אני מציירת את דמותייהם בראשי, אני כבר לא זוכרת את פרצופם או את אופיים. הם חיים בליבי כאשליה, שאולי יום יבוא, ונתראה שוב.
הוא צוחק ומלטף את לחיי בשתי ידיו הלחות והרכות אך ריח הלבנדר אבד.
" אתה לא מתגעגע לריח הים? האצות שנחות להן ומשוטטות על לשון הים? מה קרה לאז. לכל מה שהיה שם. " אני אומרת ותוהה לעצמי בספקות. אני זוכרת שתמיד הזכיר לי שאני חייה תמיד את העבר. עבר, עבר הוא כל חיי אלא מה?
אני מקפלת את רגלי, ומתקווצת לכדור קטנטן.
"את מה? מה היה?" הוא מוסיף עוד בשאלות לא פוסקות, באי הבנה. הוא לא מבין את אותי, הוא לא רוצה לזכור. אף פעם. אני לא מבינה אותו, כמו שהוא לא מבין את סיבת התנהגותי.
" בעבר! אז, איך אתה מצליח לשכוח כל דבר כאלו איננו קרה? זה… זה פסיכי! " אני מגמגמת בכעס, בכעס שאין לא שום סיבה. אך כמו בכל כעס, טמון שם רק שאלה, אי הבנה. אני מנסה להריץ מילים, שיוכלו להסביר אותי, אך אינני מוצאת אף מילה שתתאים בדיוק. זה לא הגיוני, לא נורמלי, לא.. לא אנושי.
פני טמונות בתוך כפות ידיו, ואני מרפה את ידיי מן רגלי ומאפשרת להן לשוטט על האדמה הנינוחה.
" כי אני לא רוצה לזכור אותו. " הוא אומר, ומוסיף, " יש דברים שאני מעדיף לשמור אותם בעבר. בעבר השכיח. " הוא אומר, מדייק את דעתו ומבטו בכלל לא מופנה כלפיי, אלא אל היער שהזריחה כבר טמונה בו בזהירות כלכך קפידה.
אני מטה את ראשי לרצפה, והפוני של שערי הפתלתל מסתיר את הבעת פניי המבועתת.
אני קמה ונועלת את מגפיי השחורים והכבדים. הולכת לעבר הבקתה.
" מה את עושה?" הוא שואל. שוב. ועוצר אותי אפילו הפעם.
" הולכת לחמם את הגז " אני ממשיכה בדרכי, אני לא הולכת לחמם את הגז. הוא דלוק כבר בלאו הכי. ובכלל, כלכך קריר בחוץ. אני מתגעגעת לחמימות של הבקתה. להרגשה הזו. של.. של הבית. של החום והאהבה שזרויים בכל האווירה.
אני סוגרת את הדלת, ומביטה בו מעבר לרשת החרקים שמפרידה בינינו, הוא נראה מוטרד בזמן האחרון. זה לא אופייני לו. זה אפילו מוזר במיוחד להתנהגותו.
אני סוגרת באיטיות את הרשת, יושבת על הכורסא הכחולה שניצבת ממש ליד הדלת הסגורה.