He Took Me – פרק 26.

זה פרק די ארוך בגלל שהתעכבתי .. אני ממש מצטערת על האיחור פשוט הייתי די עסוקה בזמן האחרון, אז הנה פיצוי! מקווה שתאהבו :))

____________________________________

הגוף שלנו היה מחובק מתחת לשמיכה. אצבעות הרגליים שלי התפתלו כששערות רגליו של הארי דגדגו בעורי החשוף. ראשו נח על החזה שלי בזמן שאני סרקתי בקפידה את תלתליו הפרועים עם האצבעות שלי. זרועו הייתה כרוכה סביב המותניים שלי, נחירות שקטות נשמעו. זזתי במעט, אך אחיזתו של הארי התהדקה כשהוא החזיק אותי קרובה אליו יותר כאילו ולא מוכן לתת לי ללכת. הוא נראה כל כך יפה, השפתיים הורודות, השמנמנות שלו שכה מגרות, שערו הפרוע והממכר ובדרך שבה הוא מעביר את ידיו בשערו מדליקה את כל מערכותיי, וכשהידיים הללו נוגעות בעורי השזוף אני נכנעת ונפרקת על נשקי.
הוא נראה כה שלו ונינוח, נשימתו הייתה יציבה וחזו עלה וירד, לחיו מתרככת עם החזה שלי, ריסיו מפרפרים במקצת על לחייו.. הוא מהפנט.. הוא נראה כמו מלאך.
לפתע זה הכה בי כמכה מענה ומייסרת מתחת לחגורה, עיניי נקרעו לרווחה ודמי קפא בעורקיי.. נשמתי נעתקה ולבי צנח, זה אור יום עכשיו, הארי נמצא בביתי באור יום.. האכסנייה הזו היא כלל לא מקום מוגן למענו, לכל הרוחות.. כף ידי לחצה על מצחי וכפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר, לבי הלם בחוזקה ורעותיי בערו וצרבו ככוויה.. אצבעותיי משכו בשערו בפרעות, ״הארי..״ מלמלתי אל מנת לא לגרום לא להיבהל בקיצוניות, קרני השמש היו ממש מעל ראשנו, פגעו והאירו את הקיר הלבן והמחליא, בכל הזדמנות שבה נתנתה לי הייתי פותחת את החלון לרווחה ומותירה לשמש החמימה להיספג בי ולעורי ללגומה בשקיקה.. אבל מאז שהארי נכנס לחיי הכול השתנה, ואני בספק אם והכול יחזור להיות כפי שהיה..
אך הארי היה שקוע בשינה, רחוק ממני, בחלום או בסתם תחת מסך שחור.. נאנחתי, לפתע נעשה קשה לנשום, ״הארי! תתעורר!!״ צווחתי בכל כוחי, כל שריריי התמתחו בפעם אחת מורטת עצבים ורעד חלף בכל גופי וגרם לכל מערכותיי לרטוט, דמי בעבע בעורקיי וראשי הסתחרר.. ולפתע הארי התעורר בפעם אחת ולחיו נפגעה מקרני השמש וכאילו ו.. נשרפה? התפוררה? עפר? מה זה לכל הרוחות?!
עיניו נקרעו לרווחה והוא בין רגע נפל מהמיטה על הרצפה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, היינו כה שקועים האחד בשנייה שלא רצינו להיפרד ולהיקרע האחד מהשנייה, ״הארי, אתה בסדר..?״ שאלתי ברעד.
הוא נראה מבוהל והתנשם בכבדות, ״ליסה.. מה.. בוקר עכשיו?!״ הוא קרא בחרדה, ולפתע עיניי נפקחו לרווחה מעצם גופו העירום שפרוס לפניי, בלעתי את רוקו וזה צרב..ותחושה חמה הציפה את חושיי, משכרת ולהב חד ומושלם של תשוקה פלח את בית החזה שלי וגרם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. הוא נראה כמו אל, ״הארי..״ לחיי הסמיקו בגיחוך.
עיניו רק לרגע התבוננו בי בחוסר נשימה ואז ידו לחצה על לחיו הפגועה, ״לעזאזל, איך לא.. אלוהים, זה לא טוב מתוקה..״ הוא התנשם קובר את ידיו בשערו וטלטל את ראשו לאחור.
״מ-מה.. מה אפשר לעשות..?״ שאלתי בגמגום ולפתע גם אני התחלתי במעט לחשוש, תמיד קראתי בספרים על הערפדים שהם נשרפים ונחרבים עד עפר, עד המוות מאור השמש.. ולחיו של הארי פשוט.. התפוררה ונהייתה שחורה כמו גחל מנגד לעיניי כעבור שנייה, כרככתי את הסמיכה סביב גופי ורצתי לעבר החלון, סוגרת את הווילונות.
״זה לא יעזור ליס׳.. הווילונות שלך שקופים..״ הוא מלמל ונראה אבוד.
העברתי קצוות שיער סוררת והחלטתי לקחת את חולצתו השחורה ואת הג׳קט עור שלו, תליתי על מטלה החלון ומהרתי להדליק את מנורת הקיר הזהובה, ״ואיך עכשיו..?״ שאלתי בזהירות.
הוא הנהן, ״אבל ליסה, אהובה שלי, איך אני אצא מכאן?!״
גלגלתי את עיניי וצנחתי על הקיר, ״אני.. אני לא יודעת.. אני מצטערת הארי..״ גרוני היה חנוק מגוש הדמעות שחתך אותי כסכין, ובאמת חשתי אשמה.. ואילו ולא הייתי מציעה זאת אמש, אילו ולא הייתי מושכת את הזמן.. אילו ורק הייתי מעט יותר אחראית הארי לא היה בסכנה עכשיו, זה הכול באשמתי, לכל הרוחות.. עד כמה אגואיסטית אני יכולה להיות?!
״זו לא אשמתך ליסה״ הוא ירה מוכה הלם ממני, ״הייתי צריך לקחת אחריות על המעשים שלי.. אינך אשמה שיש לך חבר מפלצת..-״
״אתה לא מפלצת!״ צווחתי עליו, ״אי פעם פגעת במישהו בכוונה? אומנם יש לך מזג חם אבל.. אינך מפלצת, ההפך זה אנושי להיות כך.. תפסיק לחשוב זאת, התאהבתי במלאך הארי״ לחשתי.
הוא נאנח, ״אני חייב להודות לך..״ מלמל והתקרב אליי, מתכופף כשנעמד מול החלון, הוא התיישב לצדי וכרך את ידיו סביב גופי הקטן, ״תודה לך..״ הוא אמר בקול חנוק ונשק לקצה ראשי.
חייכתי חצי חיוך, ״על כך שאני כולאת אותך ערום בביתי?״
הוא צחק, ״גם״ קרץ, ״ו.. על אתמול..״ מלמל ונראה במעט מובך בזמן שהסית את שערי החום והארוך מצווארי, ״אתמול חשתי אנושי פעם ראשונה זה מאתיים שנה.. לא נשכתי אותך ליסה, גרמת לי לאהוב ולהתמסר אלייך בכל דרך אנושית שקיימת.. בלי לנשוך״ הוא התנשם, ״את מיוחדת, את.. את שונה.. ואני מי שצריך להצטער שאת סובלת אותי, איני ראוי.. איני ראוי לך!״
לסתי נשמטה, ״אתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי..״ לחשתי, ״ואם אתה לא ראוי לי אני לא ראויה לך בחזרה אבל..תסתכל עלינו הארי, רק לרגע תעצור ותסתכל..״ כרככתי את ידיי סביב צווארו בזמן שידיו הורידי את הסמיכה מפלג גופי העליון, ״אין בעיה מותק..״ קרץ והחל לנשוק לצווארי נשיקות קטנות ועזות.
***

הארי הבטיח לצלצל אליי לעבודה, ולכן כאשר שמו הבזיק על מסך הטלפון שלי פרץ חיוך בלתי נשלט על הפנים שלי. אמרתי לג׳וש במהירות שאני צריכה לקחת את השיחה, הוא צחק, מוביל אותי משם במהירות לחדר האחורי. המבט הקשה שהתקבל מדן לא נעלם מעיניו.
"שלום, יפה." הדהד קולו הצרוד והרגיל של הארי.
"היי".
ישבתי על השולחן בחדר הקטן בחלק האחורי של הבר, הרגליים שלי השתלשלו מן הצד, מתנדנדות קדימה ואחורה.
"איך את מרגישה?״ הקול הצרוד של הארי דיבר לאורך הקו.
"קצת כואב אבל אני בסדר. איך אתה מסתדר?״ שאלתי מבליעה חיוך.
אני חושבת שהוא יכול היה לחוש שאני לא רוצה במיוחד לדון על כאבי הגוף שלי הלוחצים בקרביי בטלפון בזמן העבודה.
"כן, לא רע. אין ממש מה לעשות, ריק מידי״ הוא לא נשמע מאוד התלהב.
כיווצתי את בטני, בניסיון להקל על מתיחות השרירים שלי. אני עמדתי להגיב על חוסר התרגשותו כשהוא דיבר שוב.
"אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה שקרה אתמול״ התנשם הארי.
כיווצתי את גבותיי בתמיהה, מחזיקה את הטלפון קרוב לאוזן שלי, לבי התכווץ והלם בחוזקה, נשימותיי היו כבדות ולחיי החלו להאדים בעוז.
"למה?" שאלתי בקול רועד במקצת.
"מישהו השאיר שריטות על כל מורד הגב שלי." הוא דיבר בקול חרישי ומשכר.
העיניים שלי התרחבו ונפערו לרווחה. הציפורניים שלי גרמו לסימנים ברורים של נוכחותי בגופו של הארי. זה לא יהיה קשה עבור כל אחד כדי להבין שהשריטות הללו משקפות לילה סוער בין הסדינים.. לכל הרוחות, אני חייבת לגזור ציפורניים.
"אוי, אני מצטערת, הארי."
הוא גיחך מעצם הדאגה שלי.
"אל תצטערי, זה ממש לוהט." הוא השתתק לרגע. "זה כמו שסמנת את המקום שלך״.
הופתעתי מהטון המפתה אשר הרעיד את הגוף הכואב שלי. מצאתי את עצמי תוהה אם להארי הייתה כל התנגדות שהפה שלי ישאיר סימני רכושנות במקום אחר, עכשיו גם אני יכולה להגיד שהוא שלי.. חייכתי לעצמי, נהפכתי לרכושנית לא פחות ממנו. הסמקתי, מדמיינת איך עצמות הצוואר המדהימות שלו יכלו להיות. אבל השיחה שלנו נקטעה על ידי דן, הוא דחף את הדלת לרווחה.
"איתן רוצה שתחזרי לעבודה" הוא דיבר בבת אחת. הנהנתי בשקט, אך עמדתו המשתהה בפתח נשארה.
"האם זה ההוא, החבר שלך?" דן העיף את הראש שלו לטלפון שלי.
הייתה עוינות מסוימת לקולו, סלידה ברורה לגבר שלקחתי את הזמן כדי לדבר איתו. הנהנתי כתגובה ופניתי ללכת.
"מי זה?" שאל אותי הארי. "זה החרא הקטן והטיפש מהעבודה שלך, לא?" הנמיך את קולו.
אני מצאתי את זה קצת מתקשה בלהתמקד בשני הגברים שדורשים את תשומת לבי, מעולם לא הייתי טובה בלעשות שתי פעולות בו בזמן לעומת כל אישה שקיימת. האגו המעופף שחנק את החדר היה קצת מוחץ.
"ליסה?!״ קרא דן.
"שמעתי. אני אבוא עוד רגע״ לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי יורה אליו ולא רציתי לנתק להארי.
לא התכוונתי להתפרץ עליו, דן הנהן רק כשהוא סוף סוף הכיר ברוגז שלי, דבר שהארי ידע שאפילו ערפד לא יוכל לנצח. וגם כאשר הוא הלך, הוא עזב את הדלת פתוחה לרווחה. זה היה כמעט כאילו הוא ידע שדלת פתוחה הייתה אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי. הארי המשיך לדבר אליי דרך הטלפון.
"ברצינות ליסה, אם הוא לא יתרחק אני הולך לבעוט בו."
התוקפנות שלו הייתה בוטה באופן ברור דרך הצליל הגס של קולו. ידעתי שהאיום שלו אינו הגיוני כלל, הרי אסור לו. חלקנו רגע של שתיקה לפני ששמעתי אותו נאנח ונועל נעליים.
"הארי, מה אתה עושה?" השתפכתי.
״נועל נעליים״ גחך.
גלגלתי את עיניי, ״יופי, אל תפחיד אותי כך שוב!״ כעסתי עליו.
״ועכשיו אני הולך אלייך״ דיבר בטון יציב.
עיניי נקרעו לרווחה, הוא מה?! "אוי, אלוהים, הארי תפסיק!" התחננתי. "השאר בביתי״ לא שלטתי בעצמי ואבדתי את שיווי המשקל, נופלת על הארגזים מלאים בסחורה.
"הארי?" עברו כמה שניות, אבל ידעתי שהוא היה עדיין בצד השני של הקו. נשימתו מעט כבדה יותר. "הלוואי שהייתי בבית עכשיו. הייתי מנשקת את מרחק הקמט הקטן הקודר, שאתה מקבל בין הגבות שלך כשאתה כועס״ אמרתי בטון שקט וחושני יודעת שאין לי כל ברירה.
היציבה שלי הייתה מתוחה כשאני בחרדה חיכיתי לכל סוג של תגובה.
"אני יודע מה את עושה." מלמל הארי.
"אתה נראה ממש סקסי כשאתה כועס." המשכתי.
הצחקוק המדבק שלו אישר לי שהצלחתי לרסן אותו.
"איפה עוד היית רוצה לנשק?" הוא שאל באיטיות.
***
מצאתי את דן לצד הקופות. הוא לא פנה אליי כשעמדתי לצדו. אבל מבטו נמתח בהיכון כשנגעתי בזרועו. הוא דחף את החלק האחורי של שערו בצבע החום הבהיר מעיניו. הפירסינג הכחול שלו בהה בי. לא היה שום ספק שהוא היה נחמד, אבל אני לא הייתי מסוגלת לראות אותו בכל דרך אחרת מאשר חבר. דבר שנער מתולתל מסוים אולי היה רוצה לעשות משהו בקשר לזה. נראה שאף אחד לא משתווה לארי.
"אני מצטערת." התנצלתי בפני דן.
פניו התרככו ממשמע המילים שלי.
"זה בסדר." הוא חייך. "אבל אני בוודאי לא צריך לדבר איתך." אמר במהירות.
קמט נחרט במצחי בבלבול, חשבתי שאנחנו חברים. רוב המשמרות שלנו היו יחדיו, ואני ביליתי שעות רבות אתו, הוא היה קליל וגרם לי לצחוק.
"למה?"
"חבר שלך לא אמר לך?" שאל.
אבל הוא לא הצליח לסיים את ההסבר שלו. גבר מבוגר בעל שיער שמתחיל להאפיר במקצת הזמין ליטר בירה לבנה, גלגלתי את עיניי ומזגתי את המשקה התוסס ממלאת את כל תוכלת הכוס השקופה והגדולה, נזהרת לא לשפוך. הגשתי לאיש והוא שילם לי חמישה דולרים וחזר לצחוק עם חבריו.
כמובן שידעתי שקיימת סלידה בין דן והארי עוד מההתחלה, אבל זה נראה קצת קיצוני.
"דן״ עודדתי אותו לדבר אליי.
עיניו מצאו את שלי, סרקו רק לרגע את פניי.
"הוא לא היה מרוצה מכך שאנחנו עובדים ביחד". קולו נינוח וידעתי שהוא התכוון לשיחה הקצרה שאני לא נכללתי בה בגלל שהייתי כלואה במכוניתו של הארי.
המידע כבר היה ידוע לכל.
"הארי הוא רק.. הוא רק מגן קטן." נסתי להסביר במהירות.
פליטת הלגלוג מפיו של דן הפתיע אותי, מצמצתי בעיניי.. מה באמת קרה? מה הארי אמר לו?
"מגן קטן?" גחך, "הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי אם אי פעם אנסה לגעת בך. זה לזרוק אותי תחת שם לא יפה".
איני הייתי בטוחה כיצד להגיב. הבר הגדול והמצחין לפתע כמעט והשתתק לגמרי, צמרמורת תקפה את עורי וגרמה לדמי לנזול מפניי, רעדתי.
"בחייך, ליסה. את לא יכולה להגיד לי שהוא לא מפחיד אותך״. ירה אליי בזמן שזקף את גבתו בתימהון.
ההצהרה החוזרת הזו החלה להרגיז אותי. דן, או כל אחד אחר לא יודע משהו על היחסים שלי עם הארי, אף אחד לא ראה והכיר את ההארי שאני זכיתי לראות מבעד הצללים, איש לא מנסה גם לרגע להבין.. אפילו לא איתן או דפני. אני התקרבתי אליו, הגובה שלי היה חסרון וכלל לא איים.
"אני לא פוחדת מהארי." הטון שלי היה קשה.
הוא בהה בי, מציץ מעל הראש שלי לפני שחזר למבט שלי. זה כמעט נראה כאילו הוא מחליט על משהו בראשו. עיניו ריצדו במורד החזה שלי, מתעכבות על השפתיים שלי לשנייה אחת יותר מדי זמן לפני שחזר לעיניי הכחולות והמוזרות.
"הוא הבטיח לי שהוא אינו מוצא שום קושי ברכישת אקדח. ואז התחיל לספר לי שאין לו הסתייגויות לתת לי עוד חור ׳שאנשום׳ ממנו ". דן עצר. העיניים שלי התרחבו, בלעו את רוקי בעליל. "את מפחדת עכשיו?"

-מנקודת מבטו של הארי-

ליסה הייתה קצת מוזרה אליי בימים האחרונים. זה נראה כאילו דעתה הייתה מוסחת על דברים אחרים. התפללתי שזה לא בגלל שהיא התחרטה על קיום יחסי מין איתי. המחוות שלי כלפיה היו מעט מאופקות, זהירות, לא רוצה לפגוע בה עוד יותר ממה שכבר פגעתי. אני עדיין הייתי קצת לא נוח עם המחשבה על מה שקרה בחדר השינה שלה, כעסתי על עצמי שאבדתי שליטה. ליסה לא הייתה צריכה להיות חשופה לצד הזה שלי.
כשנכנסתי לסלון גבה של ליסה היה מופנה אליי, מגששת בתיק שלה. פלג גופה העליון וירכיה עטורים בחולצה המשובצת והכהה שלי. הג'ינס של ליסה נצמד בצורה מושלמת לקימורים של דמותה, משהו שאני תמיד אהבתי עליה. חייכתי, צועד אליה מאחור. הגוף שלה קפץ בבהלה בזרועותיי כשאני עטפתי אותה בחיבוק שלי. אני לחצתי בקלילות, משעין את הסנטר שלי על כתפה של ליסה. התנוכה הזו שלנו אפשרה לי לשאוף את הריח המתוק שלה ששיכר את חושיי וגרם לדמי להלום בעורקיי.
"זה רק אני." צחקתי בקלילות.
אחת מהידיים שלי נסעו עד לחזה שלה, לוחץ את כף היד שלי מעל שדיה. לבה פעם בחוזקה, גופה רעד מעצם המגע שלי.
"את בסדר?" שאלתי קצת מודאג.
"אני בסדר, אני..אתה פשוט הפחדת אותי." היא גמגמה.
השפתיים שלי לחצו נשיקות עדינות לצווארה, בניסיון להרגיע אותה. אבל אני נאנחתי, קצת מאוכזב שהיא התפתלה משם. היא התרחקה ממני, דוחפת את המחשב הנייד שלה בינינו כשניסיתי לנוע לעברה. ליסה לא התייחסה לזעף או לאכזבה שלי, כדורי היהלום הכחולות שלה התבוננו לכל עבר מלבד בי.. למה?
"יש לי בעיה עם האייטונס שלי, אני תוהה אם אתה יכול להעיף מבט?"
היא הציצה בי בזהירות, לוכדת את שפתה התחתונה בין שיניה בזמן שהעבירה קצוות שיער סוררת לאחורי אוזנה. ליסה בביישנות חייכה כשלקחתי את המכשיר מאחיזתה. האצבעות שלנו התחככו לרגע, גרמו לכל איבריי לרטוט ולמערכותיי להידלק, תמיד למגע שלה היה ערך עצום בעיניי.
"בטח." עניתי.
ידה הונחה על כתפי כשהיא נשענה עליי, נושקת נשיקה קטנה על הלחי שלי. החום של שפתיה התעכב על העור שלי.. הבלעתי חיוך, כיצד נשיקה קטנה יכולה להיות הדבר המנחם ביותר בעולם?
"תודה. אני הולכת לשירותים. "
אני ישבתי על הספה כשליסה יצאה בחופזה מהחדר. ניערתי את הדאגה שלי, התלתלים נפלו סביב הפרצוף שלי לפני ששטפתי אותם בחזרה. המחשב הנייד והחדש שלה נח על הירכיים שלי, כשפתחתי את המכסה, לוחץ על כפתור ההפעלה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ולבי התכווץ בכאב.. לפתע נעשה קשה לנשום, פניי כיסו את המסך בתמונה שלי ישן בחדרי.

-מנקודת מבטה של ליסה-

סגרתי את הדלת בשקט ככל שיכולתי. לא רוצה להתריע בפני החבר שלי לנוכחות שלי בחדר השינה שלו. סובבתי את ראשי, סורקת את החלל שמקיף אותי. מיד התחלתי לחפש, פותחת את מגירותיו לרווחה בפראות ומפשפשת בבגדיו. זה היה צריך להיות כאן איפשהו, זה חייב להיות כאן!
נטשתי את פינת האחסון של החולצות שלו, מסתובבת בטירוף להתמודדת עם הארון. דלתות הארון היו פתוחות לפני שירדתי על ברכיי, בחיפוש בתחתית הארון. כשלא היה לי מזל שם, ההתמקדות שלי עברה למעל הראש שלי. עליתי על רגליי במהירות, מתמתחת קצות האצבעות שלי, מתאמצת להגיע לראש המלתחה. אנקת ייאוש נפלטה מפי כשלא הצלחתי, קצות האצבעות שלי לא היו קרובות מספיק למטרה המיועדת שלי. אני עבדתי במהירות כדי לגרור כיסא מעץ, מתנדנד עליו בחוסר שיווי משקל מוחלט בניסיון השני שלי. ידי נגעה בעץ, מחפשת ונואשת אחר רמז, קללתי את הגילוי הריק שלי.
מעדתי למטה, מעל לשולחן שליד מיטתו הקטנה. הלחיים שלי סמקו מהממצאים שלי, סורקת את מגוון הקונדומים השונים של הארי, נפלא.. זה הדבר היחידי שאפשרי למצוא בחדר של ערפד בוגר. חדלתי מהחיפוש שלי לרגע, מתאמצת לשמוע כריות רגליים יחפות במורד המסדרון. קללות החליקו לי מהפה כשסגרתי את המגירה במהירות לפני שמהרתי אל הארון. לא היה לי זמן כדי לגרור את הכיסא בחזרה למצבו הקודם, זה היה ברור.
"ליסה, האייטיונס שלך בסדר גמור, אין שום בעיה אתו."
ידעתי שהארי בוודאי מחפש אותי, קולו חוזר על השם שלי לפני שהידית של הדלת דחפה למטה. בקושי היה לי זמן לסגור את ארון הבגדים, שלא לדבר על לקפל את הבגדים ששלפתי באקראי מהחיפזון שלי כדי למצוא תשובות.
הארי נראה קצת מבולבל כשהוא נכנס, מסתכל בבלגן שיצרתי. הקמט שנחרט במצחו הבהיר שהוא אינו שמח ממה שהוא רואה, הוא התבונן בי בבלבול ובתימהון. כשיצאתי מחקירת המבט ללא מענה, ההתמקדות המוחלטת שלו נחתה עליי. בלעתי רוק כשהוא סגר את הדלת ברגלו, לא מסיר את עיניו ממני. נשימתו החמה ליבתה על הפנים שלי כשאני התנגדתי לקשר עינו של הארי. הוא עמד ממש מולי, בגובה שנראה עצום מעליי, הסמקתי וחשתי נבוכה, מה אני אמורה לומר או לעשות? לכל הרוחות.. נתפסתי על החם.
"מצאת את זה?" הוא שאל בקול נחות.
ניסיתי להיראות רגועה, למרות החרדה שאני נואשת נלחמתי בה. זה היה מדהים איך הוא יכול להפוך בעניין של שניות. המסגרת הגדולה של הארי בדרך כלל השרתה בי נינוחות, עכשיו הרגישה מפחידה; בדיוק כמו שזה היה פעם הראשונה שנפגשנו.
"מצאתי את מה?" שאלתי בקול חלוש.
"מה שזה לא היה שאת מחפשת״.
"אני לא מחפשת שום דבר." לחשתי.
הנשימה שלי נעשתה כבדה, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת עצבים. הוא דחף את הראש שלי לצד מעט, שפתיו מברישות את העור המעקצץ של הצוואר שלי. העיניים שלי לחצו נסגרו כשאני נלחמתי כדי לעצור את הדמעות.
"אתה ואני, שנינו יודעים שזה לא נכון".
הטון שלו היה בשליטה, אבל התחושה מאחורי המילים הצרודות של סמכות הייתה כנראה ברורה. העפתי מבט סביבי, כאשר החלק האחורי של הרגליים שלי נתקל במסגרת העץ של המיטה. כאשר ההתמקדות שלי הבהבה להארי, מבטו הצטמצם עליי.
"תגידי לי". קולו הגברי אמר בחושניות ובאופל… לא, הוא לא יצליח להשפיע עליי שוב.
אני בעצבנות הנדתי בראשי, "אני לא מחפשת שום דבר."
"אל תשקרי לי!" הוא נבח.
ההעלאה הפתאומית של הארי בקולו גרמה לי לקפוץ, הקול המחוספס שלו ניתז על הקירות. הווריד העבה בצווארו בלט, סימן למורת רוחו הגלויה לעין. מבטו הקשוח הביא אותי למצב שאני כרגע מוחזקת בשבי. דשדשתי לצד, לבי הלם כשידו הגדולה חסמה את ידית הדלת לפני שהספקתי להגיע אליה. ידעתי שהוא לא יפגע בי. המחווה הקיצונית ביותר שהארי יכול הייתה לצעוק עליי והוא כבר עשה את זה. אני דחפתי את השיער שלי בחזרה על הכתפיים שלי, עומדת גבוהה יותר על קצות אצבעותיי בכעס גם.
"תן לי ללכת." הוריתי בשלווה, מבטו הירוק והבוער הטעון בכעס אך גם בחושניות תמידית הצטלב במבטי.
"לא לפני שתגידי לי מה חיפשת."
הגוף שלי התנגד לשלו, הוצאתי לו לשון גורמת לו להיראות מופתע כפי שאני באומץ עמדתי על שלי. לא פחדתי ממנו, לעולם לא שוב.
"מה אמרת לדן?" שאלתי בקול נוקשה.
זה היה תורו להיראות קצת לא בנוח. המגע שלו נפל מידית, כמעט כאילו עכשיו הוא ממש רוצה שאני אעזוב. הארי התחמק מהשאלה.
"הארי." נסתי לעודד אותו ברכות.
הוא שתק, תוחב את ידיו בשערו בכעס ובתסכול כלא יודע היכן להיאחז או כיצד לפתות אותי על מנת שאשכח מזאת.
"זה נכון אז."
המילים שלי היו כמעט בלתי נשמעות, המאשרים את זה לטובתי ולא לשל הארי. חלק ממני קיווה שמה שדן אמר לי היה שקר, ניסיון מטופש בלגרום לצרות. אבל ברגע שעמדתי לפני הארי, ידעתי שזה היה נכון. זה הכאיב לי לשאול את השאלה הבלתי נמנעת.
"יש לך אקדח?"
המילים השתהו בינינו, נזרקו לחלל הריק. אם איזה בחור היה מנהל את השיחה הזאת איתו, הוא היה חובט אותו על הרצפה בשניות. אני הייתי מודעת לכך שלעולם הוא לא יפגע באישה, ובמיוחד לא בי, ולכן המשכתי ללחוץ.
"אתה איימת לירות בדן."
ההצהרה המאשימה משכה את התמקדותו של הארי אליי. עיניו היו בהירות, נואשות. השפתיים המלאות, הוורודות נפרדו לדבר אבל המילים נותרו אילמות ונשרפו בפיו. להארי לא היה מושג איך להתמודד עם המצב. ידיי התחילו לרעוד, מעצם נמחשבה על מה שיכול לעשות אדם עם כלי נשק וההשפעה על האדם שלחץ על ההדק.
נשכתי את השפה שלי, פונה משם בפחד, בגועל ועצב. הרגשות המתערבלים בגוף שלי פרקו אותי על נשקי. הארי היה מסוכן. אני ללא מטרה נדדתי מעל למגירות שנותרו באי סדר. הארי עדיין עמד ליד הדלת, ראשו מורכן, לא בטוח מה לעשות.
"אני מצטערת על הבגדים שלך … אני, אני אנקה ואסדר ולאחר מכן אעזוב." דברתי בשקט, הקול שלי מתנדנד מעט.
התחלתי לאסוף את החולצות מהרצפה, מקפלת אותן ומציבה אותן בחזרה על גבי מדפי העץ. קפלתי את האחרונה והשפלתי את ראשי, כאב לי להביט בו.
נראה שהארי תפס את מה שבאמת קורה. גופו נע קדימה אליי, מושיט את היד לפני שהוא חשב פעמיים והוריד את המגע שלו ממני עוד לפני שבכלל נגע בי. הוא נראה כמו ילד קטן, מפוחד ונואש לא להיות לבד בחושך.
"בבקשה אל תלכי."
הפגיעות בקולו גרמו לי לרצות לקחת אותו בזרועותיי ולחבק אותו. אבל אני לא.. אני לא יכולה, יש לו אקדח שהוא מסוגל להשתממש בו בלי למצמץ אפילו.. מכלום, מרק קשרי ידידות שיש לי עם גברים אחרים. ואני.. אני לא יכולה להתכחש בפני עצמי עוד, אני מפחדת.
"אני לא חשבתי, אני כעסתי עליו." הוא דיבר בקול מתחנן, רק מנסה לגרום להבין.
נשארתי שקטה, הארי נשך בעצבנות את שפתו התחתונה. הנחתי שהוא חושב שאני עדיין רציתי לעזוב לאחר שנטש את הדלת שדמר עליה סגורה בפניי. הארי עבר מאחוריי, התיישב על קצה המיטה בתבוסה. אני פשוט עמדתי שם, זמן מה שהרגיש כמו דקות, עיניי נעולות על הדלת, הבריחה שלי, מילוט. זה היה יכול להיות כל כך קל לי ללכת ישר החוצה. אבל ידעתי שהכאב הרגשי יהיה מייסר. אני התאהבתי בנער שידעתי עוד מהרגע הראשון שהיה מסוכן ולא טוב בשבילי, אבל הייתי עיוורת. ולא היה שם שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה עכשיו.
אני בצורה חדה פניתי להארי, העיניים הנוצצות שלו התרחבו, כראשו עלה למבט שלי. המבט המופתע שלו החזיק תקווה. זה היה כמעט כאילו הוא לא יכול היה להבין את המעשים שלי כשאני התיישבתי לידו, ירכינו התנגשו במקצת. החמימות שלו נבעה עם המגע שלנו, אבל הוא לא עשה שום צעד כדי לחבר את האצבעות שלנו כמו שהוא עושה בדרך כלל.
"הארי, יש לך אקדח, א-או שזה מישהו אחר?"
שנינו בהינו ברצפה.
"מישהו אחר." הדהד קולו הצרוד של הארי.
אני לא הייתי בטוחה אם אני יכולה להשתחרר במקצת ולהירגע מהמידע שנמסר, או שהייתי צריכה רק לדאוג יותר שיש להארי שכרגע נדמה כפסל מכרים שעוסקים בכלי נשק.
"למה לעזאזל אתה מכיר מישהו שמחזיק אקדח?"
ראשו פנה אליי, העיניים שלנו ננעלו אחד על השנייה. מתנחם בעובדה שאני בחרתי להישאר, נתתי לו ליהנות מהספק.
״אני.. בעבר.. לפני שנתיים בערך הייתי במעצר, לא ארוך..״ הוא פתח.
"נלקחת למעצר." אשרתי מנסה להשתלט על קולי, ״ידעו שאתה ערפד?״
הוא סימן בראשו לשלילה. הארי השתהה, כמעט כאילו כדי לבחון את תגובתי. הוא התעסק בדאגה באצבעו בחיקו.
"הייתה קטטה במועדון שהייתי הולך ל… היה קצת מבולגן באותו הלילה, אנשים היו שיכורים. אחד מהחבר 'ה מהקבוצה שהייתי אתה ירה כמה יריות. "
אני לא ממש שמתי לב, אבל בזמן שהארי דיבר לקחתי את ידו השמאלית בי, לוחצת אותה בסבלנות, חיכיתי לו שימשיך לדבר.
"אף אחד לא נפגע." הוא השתפך. "ולא היה לי מושג על הנשק עד אז."
אני הנהנתי בהבנה. הקלה השתקפה על פניו עם התגובה שלי.
"המשטרה הגיעה למקום ולקחה את כולם לתחנה … בלי לבדוק אפילו."
ישבנו לזמן קצר בשקט, נסתי לעבד את דבריו של הארי אך עדיין לא הבנתי דבר. הוא רכן לעברי בעדינות, תשומת לבי חזרה ונקטפה להווה ולמה שקורה כרגע, הוא לקח את היד השנייה שלי בשלו. היה לי קשה להבין איך מישהו יכול להיראות יפה ומואר, אבל עדיין מכיל חושך.
"כעסתי." הארי הניד בראשו. "אני לא אוהב את הדרך שהוא מתנהג כלפיך."
אני לא מבינה, דן לא עשה דבר מלבד להיות נחמד אליי, אבל הארי סרב לראות את זה. אני הבנתי את אור העובדה שההתנהגות הרכושנית שלו הייתה חלק ממנו. בכל פעם שהיינו בנוכחות האחד והשנייה, תמיד הייתי מוצאת את עצמי מתמכרת לקור גופו שמתחמם. זרועו של הארי נסחפה סביב הגב או הכתפיים שלי, משכה אותי פנימה, קרוב אליו. אצבעות ידינו השתלבו אלה באלה בתת מודע. גם כשאנחנו ישנים, הארי הרגיש כמו שמיכה נוספת, ריסים הברישו את הלחי שלי כשהוא הצמיד אותי אל צורה בלתי אפשרית ונוחה. ולפתע הבנתי זאת, שהוא לעולם לא ייתן לי ללכת.
"את שלי ואני אעשה כל שביכולתי כדי להגן עליך."
"הארי, אתה לא צריך לדאוג לגבי דן." ניסיתי להרגיע אותו.
גופי נאנח, הקלה זורמת, פחדתי להיות עם הארי מאז שדברתי עם דן. אני יכולה להירגע קצת עם האישור לכך שזה לא היה החבר שלי שהחזיק בחפץ שאפשר כל כך בקלות לגרום לחיי אדם להגיע לסופם המר.
זה הפתיע אותי כשזוג שפתיו נצמדו לשלי, העיניים שלי רפרפו חצי פתוחות. הארי נסג לאחור, מעביר את גופו על שלי. אצבעותיו הארוכות אחזו בלחי שלי וקרבו אותי אליו יותר. המחווה הייתה תזכורת של הלילה שבו הארי נתן לי אותו, כמה הוא דאג לי..
"את יודעת, אני לעולם לא אפגע בך." הוא נרתע מעט במילותיו וכיצד הן היו מנוגדות למספר חבורות על הגוף שלי. ראשו נע, בעוד הוא קימט את מצחו. "לא במכוון." דבריו מהוסים, גלגלתי את עיניי, שובב.
"אני יודעת״ לחשתי, חיוך קטן התעקל על שפתיי.
לא היו מילים נוספות, רק החלפנו נשיקות ונגיעות עדינות. זה היה כאילו הוא מנסה להיעלם ולהעלים כל פחד שנותר. האף שלו בקלילות דחק את הלחי שלי והכריח אותי להיכנע לו. האצבעות שלי החליקו לתוך שערו של הארי, מושכות בתלתליו וגורמות לו לפלוט גניחה. בין אם זה יהיה ברגע נלהב, מחומם או מחווה מנחמת, למדתי שהארי אהב שאני משחקת עם תלתליו הרכים. אבל כאשר ידו גדולה נסעה מתחת לחולצה המשובצת שלבשתי, נרתעתי כהארי שטח את כף ידו על החזה שלי. תנועותיו פסקו באופן מיידי. רגע של מימוש הבזיק בתווי פניו. "את רגישה?"
נרתעתי קצת, לא לגמרי נוח לי עם דיון בפרטים הקטנים של הגוף שלי. הארי המשיך לחקור אותי כששכבתי מתחתיו.
"מותק, את בתקופה שלך?"
"הארי." ייבבתי, מנסה להשתלט על לחיי שהחלו להאדים, נפלא.. איך לכל הרוחות ממריבות הגענו למזמוזים חטופים ומזה למחזור החודשי שלי?!
שפתיו התעגלו לחיוך משועשע מחוסר הרצון שלי, "אין צורך להיות נבוכים מזה".
"אתה שוכב מעליי בזמן שאנחנו מדברים בשלווה על המחזור החודשי שלי, אני מוצאת את זה קצת לא נוח, הארי." מלמלתי, הוא צחק, ״ועכשיו אתה צוחק… לא נהדר, אני שמחה שהמחזור שלי מצחיק אותך..״ גלגלתי את עיניי ורציתי למות.
הוא פלט גיחוך בזמן שנשק לקצה אפי, מתגלגל לצד, השיחה שלנו קודם לכן נשכה לכאורה, ״אז בגלל זה היית כל כך עצבנית בימים האחרונים אה?״ קרץ.
זקפתי גבה, ״היית צריך להסתכל על הפרצוף שלך ממוקדם..״ מלמלתי, ״מה אתה לחוץ כמו טמפון?״ קראתי ולא יכולתי להשתלט על צחוקי, התכווצתי בין רגע.
הוא צחק גם ואז חייך אליי, ״ אני יכול לעשות משהו בשבילך?"
הירוק של עיניו נצץ, מציץ בי מתחת לכמה תלתלים רופפים לפני שדחפתי אותם בחזרה.
"אני חושב שיש לי קצת אקמול בארון." מלמל.
הארי התרומם והולך לכיוון הדלת לפני שהספקתי לענות. הוא הביט סביבו כשקראתי בשמו, שפתיו נפרדו כשעמד בשאלה.
"אני בסדר." חייכתי. "אבל אולי משהו חם לשים על הבטן שלי."
כנראה שהלילה רק נשב ונדבר.. וזה הדאיג אותי, במיוחד מהרמזים שהארי שלח אליי לאחרונה על כך שהוא רוצה לשמוע קצת על משפחתי ועל המקום שממנו באתי.. שאפל יותר ממה שהוא יכול לעלות על דעתו ולדמיין.
***

אני יצאתי מחדר האמבטיה, הארי נעלם, כבר לא יושב במקום שבו ישב על קצה המיטה. אנחה כבדה נפלטה לפני שאני עשיתי את דרכי אל דלת חדר השינה. תשומת לבי נלקחה, הרגליים שלי נושאות במסדרון, נשבתי בצליל מוסיקלי רך, אהוב.. ומוכר.
האצבעות שלי השתלבו על משקוף הדלת של הסלון, סקרנותי המיידית נפלה על הארי. הוא ישב לצד הפסנתר, נעלם שוב ונשאב לעולם משלו.. עולם שקט וטוב יותר, התלתלים צנחו על מצחו כשהוא המהם בריכוז. כל מה שיכולתי לעשות היה להקשיב בתדהמה כשהצליל היפה של הקול הצרוד שלו הדהד סביב החדר החם. אהבתי לראות כיצד אצבעותיו הארוכות והחזקות לוחצות ברכות חסרת אמונה על הקלידים.. הוא נאבד לי שוב, כמעט. מעולם לא דמיינתי את הארי כסוג מוסיקלי, זה היה ניגוד גדול לעבודה המאוד מסוכנת שלו. אבל לשמוע אותו עכשיו, בנימת הקול שלו, מלטף את המילים שהיו מוכרות, זה חדר לי כה המון כלהב חד ומושלם של תשוקה והמיס את לבי, הרוגע שלי נלקח עם השיר והמנגינה.
אני בשקט הלכתי סביב הפסנתר והתיישבתי לצדו, הארי עצר בין רגע כשהיה מודע לנוכחות שלי.. וואו, הוא באמת שקוע בזה. הוא הביט אליי, השפתיים שלי לחצו נשיקה ללחיו.
"בבקשה.. תמשיך." לחשתי.
הצלילים היפים המשיכו לסנן באוויר כשראשי היה מונח על כתפו הרחבה.
“But if I kiss you, will your mouth read this true,
Darling how I miss you, strawberries taste how lips do,
And it’s not complete yet, mustn’t get our feet wet,
‘Cause that leads to regret, diving in too soon,
And I’ll owe it all to you, oh, my little bird, my little bird.” (זה שיר של אד שירן – Little Bride)

הייתי מהופנטת מקולו המלאכי שלא ידעתי כלל שקיים. התמכרתי למראה פרופיל הצד של פניו כשהוא שר את המילים. , צורת הלב של השפתיים המלאות והוורודות שלו, נעות וזזות ברכות במילים מסוימות. הריסים הכהים שלו נראו ארוכים יותר ממה שחשבתי שהם עוד יכולים להיות. שרירי זרועותיו הובלטו לכאורה עם השרוולים המופשלים, אצבעותיו הארוכות בקלות נוסעות הלוך ושוב.. בריכוז מדהים. הוא נראה רגוע, מציג את השליטה העצמית שתמיד ידעתי שברשותו.
כשהשיר נגמר הארי פנה אליי בחצי חיוך נבוך. הגוון הוורוד הקל שבלחייו גרם לי להאמין שהוא לא היה רגיל לקהל.
"אתה מדהים … לא ידעתי שאתה יכול לשיר." חייכתי.
"אני לא שר כבר זמן רב.. לעולם לא באמת שרתי ליסה״ הוא ענה בשקט.
היה עצב לדבריו, דבר שאלץ אותי להתקרב. האצבעות שלי הברישו על מצחו, סדרו את התלתלים שאינם במקומם.
״למה?״ שאלתי בלחש.
זרוע פיתתה אותי לחום שלו, הארי עזב נשיקה לחלק העליון של הראש שלי.
"אני נהגתי לשיר לאבי על מנת להרגיע אותי כשהיו לו התקפים.. תמיד הייתי מחבק אותו ושר לו בשקט לאוזן, עד שיום אחד באמצע השירה הוא התפרץ עליי ושפך עליי סיר מים רותחים והכה אותי בחגורה שלו על עצם קיומי.. אמר שאין בי דבר טוב, מאז אני לא מסוגל לשיר.. אני תמיד חש צריבות וחדות ".
לחצתי את מותניו שהארי שיחק עם האצבעות שלי.
"זו הרגשה שונה עכשיו." לחש, ״לשיר כאן יחד אתך.. זה מרגיש טוב״.
הטתי את ראשי עד שמצאתי אותו מחייך אלי, הוא נישק את האף שלי בהתגרות. אני דשדשתי סביבו לשפשף אותי נגדו כשהוא צחק.
"הסתכלתי, אבל אני לא חושב שיש לי בקבוק מים חם.. בשביל ה.. כאב שלך״. הוא אמר בזהירות.
חייכתי אל הביטוי המקסים על פניו. טיפולו של הארי עליי גרם לתחושת עקצוץ בבטן שלי, כשהוא סינו את השרירים והכוח החזק .. זה גרם לרגע של הקלה.
"אתה יכול להשתמש באלה." אני הצעתי, לוקחת את כפות ידיו.
"את אוהבת את הידיים שלי?״ הוא שאל בבדיחות דעת.
חייכתי והנהנתי, אני הסמקתי.
"הן חזקות".
הצחקוק הצרוד של הארי נשמע, לוקח את ידי שלי בשלו.
"אולי שלך הן רק זעירים." הוא הציע.
אני צחקתי כשהארי התחיל לצחוק על הגובה שלי, מדגדג לי בצדי האגן.
"אבל ברצינות, הן גדולות באופן חריג." דברתי, עוטפת את אצבעותיי סביב הצוואר שלו.
הוא הרהר על ההצהרה שלי לכמה שניות, בוהה בי בשובבות.
"אני יכול להחזיק פחית קולה בין אצבעותיי." הוא הצהיר, ולא בבת אחת.
הפה שלי נפרד כשהוא חייך בשביעות רצון עצמית, טוב לאגו הגברי ערפדי שלו.
"אין מצב, תן לי לראות." אני השתפכתי.
קפצתי, גוררת את הארי שהיה די משועשע מאחוריי למטבח.