אודאט-פרק 1-חלק א'

זה היה אמצע הקיץ, העונה האהובה על אודאט.
הציפורים הקטנות בחוץ התחילו לצייץ ואודאט התעוררה מציוצי הציפורים שמעירים אותה בכל בוקר, כמו שעון מעורר.היא פיהקה והעיפה הצידה שערה קטנה ורודה.אודאט הכניסה את כפות רגלייה ולכפכפי הבית שלה ופתחה את דת המרפסת שלה והסתכלה על הנוף היפייפיה של הנהר.
פתאום נשמעו דפיקות בדלת.אודאט הסתדרה במהירות ופתחה את הדלת של חדרה.שלושת המשרתות שלה עמדו מולה המומות, אודאט הקטנה עם שיער הורוד שגלש לה עד המותניים עמדה מולן, נקייה, מסודרת.
אודאט הביטה בהן ולא הבינה למה הן המומות כל כך.'מתי תבינו שאני בסך הכל בת חמש, ויכולה להיות עצמאית?!' חשבה אודאט כשהייתה מביטה כל הזמן במשרתות שלה.
"הכל בסדר..אודאט?" שאלה אחת המשרתות שהייתה קפואה במקומה כמו שאר המשרתות.אודאט חייכה אליהן בשובבות "כן כמובן" אמרה אודאט וירדה לסלון והשאירה את שלושת המשרתות ההמומות מאחורייה.
טוב אז אתם עוד לא ממש מכירים את אודאט.אודאט היא נסיכה של ממלכה מאחת הממלכות הקסומות.לאודאט יש שיער ארוך וורוד שמגיע עד מותנייה ועינייה כחולות כמו ים, ושפתייה אדומות כמו דובדבן.אפילו שהיא הייתה קטנה, בת חמש, היא ידעה כבר הרבה דברים והייתה מנומסת מאוד וגם שובבה.
אודאט ירדה בעדינות לסלון וחיפשה במבטה את משפחתה.היא לא מצאה אותם בלון והבינה שהם נמצאים בפינת האוכל שלהם.
אודאט פתחה בעדינות את הדלתות של חדר האוכל שהיו גדולות וכבדות.כל השיחה שהייתה לפני שנכנסה, נפסקה.כל המבטים הופנו אליי במבטי שמחה.אודאט אהבה את המשפחה שלה.הם הבינו הכל.היא יכלה לספר להם כל דבר שהציק לה והם הבינו אותה, לכן הרגישה בנוח איתם ואהבה אותם מאוד.
"בוקר טוב כולם!" אודאט החזירה לכולם חיוך.אחותה לילי פינתה לה מקום לידה ואמה הגישה לה לאכול.
אודאט הכי אהבה את ארוחת האוכל, כי אמא שלה בישלה את הארוחה מכל הלב ולא השף שמכין להם בצהריים ובערב.
הארוחה עברה בשקט.אחרי הארוחה אודאט מיהרה לחצר ושם להביט לאופק ולנחש מה יש שם.כל יום היא מנסה לנחש מה יש שם, וכל יום, היא טועה.
בום
אודאט נבהלה וחזרה במהירות לפינת האוכל.לא היה שם אף אחד.היא רצה לסלון, גם שם לא היה אף אחד.
"לילי?!" קראה.היא לא קיבלה תשובה והמשיכה לחפש בבית.איפו כולם?!, פתאום שמעה לחישה של שמה.היא זיהתה אותה, לילי קראה לה.היא עקבה אחרי המקום שממנו בקע הקול, והבחינה בהוריה ולילי בחדר שלה.
"מה אתם עושים כאן?" שאלה.
"ששששש" השתיקו אותה כולם.היא ניגשה אל כולם, מבולבלת."מה קרה?" שאלה."אמא ואבא שמעו רעש מוזר, והחדר שלך הוא המקום הכי בטוח" אמרה וסימנה לה להיות בשקט.אודאט שתקה ופתאום ה-בום חזר על עצמו שנית.
"מלחמה" אמר במהירות אביה של אודאט.
"מה זה מלחמה?" שאלה אודאט אבל אף אחד לא שם לב שהיא שאלה משהו.
"מהר! כולם לרדת למטה!" קרא אבא של אודאט וכולם רצו למטה.
שוב נשמע הבום הזה ואחריו רעידת אדמה שכל הדברים התחילו לזוז.אודאט מיד תפסה בדברים הכי יקרים לליבה ורצה אחרי כולם למטה.
כולם נעמדו במרכז הסלון ואודאט לא נצמדה אליהם, היא לא ידעה מה קורה, והתיישבה על הספה הרועדת.
"אודאט!" לחשו כולם אבל אודאט לא שמעה בגלל שרעידת האדמה התחילה להתחזק.
לילי התקדמה לאודאט "אודאט! בואי מהר!"."רע לך שאני יושבת כאן?" שאלה אודאט והביטה בהוריה ששלחו אליה מבטים מתחננים.
"נו בבקשה בואי…" מילמלו שני ההורים.
"כן רע לי! קומי כבר! את לא שמה לב שהתחילה רעידת אדמה וצריך למצוא מחבוא?" קראה לילי.
"מה זה רעידת אדמה?" שאלה אודאט.
"הכל אחר כך, עכשיו בואי!" לילי הביטה בה במבט מתחנן ואודאט הייתה פשוט מבולבלת.
פתאום האדמה התחילה לקרוס מסביב להורים של אודאט ולילי ואז נהפך לבור ענק.ההורים בהתחלה ניסו להציל את עצמם אך לא הצליחו ולפני שלילי רצה לעזור להם נפסקה רעידת האדמה והבור נסגר וההורים היו במקום בלתי נודע.לילי פרצה מיד בבכי.אודאט התקרבה אליה "מה קרה?" שאלה וליטפה את שערה העדין של אחותה."כלום" לילי הביטה סביבה, היא ידעה שאם הן לא יברחו עכשיו, הן יפלו לעוד בור כמלכודת וימותו.
"אנחנו צריכות לברוח" אמרה פתאום לילי ותפסה בידה של אודאט.הן התחילו לרוץ לכיוון היציאה ואודאט התחילה לצווח "הדברים שלי!! תחזרי!!" צווחה.לילי לא שמה לב אליה.הייתה לה מטרה, היא הייתה צריכה להוציא את שתיהן מהמקום הזה.
כשהן יצאו, לילי חייכה באושר "יש! הצלחנו" קראה וחייכה אל אודאט.אודאט הביטה בה בבוז "כמעט" אמרה והצביעה על המקום ההרוס "הדברים היקרים שלי בפנים שהשארתי על הספה" אמרה."חכי כאן, אני אביא לך אותם" אמרה לילי ורצה פנימה.אודאט שתקה ופשוט נעמדה והביטה בלילי רצה לסלון.
פתאום נשמע רשרוש של השיחים, אודאט הסתובבה במהירות, ולא מצאה אף אחד. "מוזר…" מילמלה.