WMYB – פרק 29 *מותח ביותר*

פרק 29

קמתי מהשינה, והסתכלתי על השעון שהיה על השולחן. השעה עכשיו תשע..
קמתי למצב ישיבה, וראיתי מולי איש שלא מוכר לי ממש, מסתכל עליי.
"א..אני מכירה אותך?" גמגמתי, ושפשפתי את עיניי.
"לא, עוד לא." הוא אמר לי. הוא פדופיל? "אני פול, אני עובד עם אבא שלך. הוא צריך אותך דחוף!" הוא אמר לי, וקם מהספה.
"ואיך אני אדע שאתה לא פדופיל שיחטוף אותי?" שאלתי אותו, למרות שזאת שאלה די טיפשית, שאני בטוח לא אשאל חוטף.
"חמודה, תלכי איתו." ראיתי את אימי עומדת מאחוריי, ושמה את ידה על כתפי. "תסמכי עליו." היא אמרה לי.
"אוקיי.." אמרתי, ועליתי למעלה. התארגנתי וירדתי למטה.
~~תנסו לדמיין מה יקרה עכשיו לפניי שאני ממשיכה. סתם כי אני תיארתי יותר מידי לפניי שהמשכתי. ~~
"אז אנחנו הולכים?" הוא שאל אותי, והנהנתי.
"בוא." אמרתי לו, וראיתי את עצמי הולכת איתו לבחוץ.
"ביי!" אימי אמרה לי, ונופפתי לה לשלום בחיוך.
ראיתי מולי לימוזינה שחורה. השקיע אבא שלי;-)
"אז לאן הולכים?" שאלתי אותו כשנכנסנו שנינו לתוך הלימוזינה.
"הפתעה." הוא אמר לי. "הוראות של אבא שלך.. את יודעת."
כל הדרך שנסענו, אני הייתי שקועה במחשבות שלי..
בבעיות שלי..
"הגענו." פול אמר לי, ויצאתי מהלימוזינה. היינו בתוך מקום מבודד, שם הייתה דלת להיכנס למבנה כלשהו. [כמו דלת אחורית ..] ואני נשבעת שזה היה מקום טוב לאונס ולרגע נבהלתי *~* אבל אני מנסה להירגע. [המשפט הזה נכתב בשעה 5:13 לפנות בוקר בדיוק, והכותבת הייתה בדיוק חצי מסוממת. סליחה מראש]
"תיכנסי, כולם מחכים לך." הוא אמר לי, ולרגע הייתי מבולבלת.
"מי אלה כולם?" שאלתי אותו, והוא לא ענה לי. נשמעה מוזיקה מהמקום שבו הייתי.
נכנסתי למקום. זה היה נראה כמו חדר איפור.
"היי, אני סלין ואני אאפר אותך." אמרתי לי אישה חייכנית ויפה, והצביעה לי על הכיסא. "תתיישבי כאן."
"אולי אחריי שתגידי לי מה קורה כאן." אמרתי לה, והיא צחקקה.
"הפתעה" היא אמרה לי, והתחילה לאפר אותי. בעדינות.
פול התיישב על הספה, וצפה בסלין מאפרת אותי.
"סיימתי!" היא אמרה בחיוך, והסתכלתי על עצמי במראה. היא איפרה אותי נורא יפה ..
[ ככה: http://www.yarin-shahaf.co.il/wp-content/uploads/2012/01/image22.big_1.jpg חחח :)]
"איפור ממש יפה, עכשיו תסבירו לי מה קורה כאן?!" אמרתי להם, והם התעלמו ממני. אתם קולטים?! התעלמו!!!!!!
"עכשיו בואי לכאן." פול אמר, והצביע על הדלת השניה.
"שלום, אני עדי." אמרה לי זאת שהייתה בחדר. "את בטח קים, נכון ? את נורא יפה.." היא אמרה לי, וחייכתי.
"תודה.. עכשיו מה אני עושה כאן?" שאלתי, עדיין לא מבינה. מה כל כך קשה להגיד לי מה אני עושה פה?
"אני חושבת שתתאים לך השמלה הזאת." עדי אמרה לי, והתעלמה לגמריי משאלתי.
"תמדדי אותה."
"אבל למה למדוד אותה?" שאלתי אותה, ושמעתי אותה צוחקת. מה מצחיק כאן?
"את תהרסי את כל ההפתעה!" היא אמרה, וזרקה עליי את השמלה. "עכשיו, למדוד!"
"אוקיי.. אוקיי.." אמרתי, ונכנסתי לתא הלבשה שהיה בחדר. מדדתי את השמלה, שדרך אגב הייתה מזעזעת עליי, כמו כל הבגדים שאני בדרך כלל לובשת, ויצאתי מהתא.
"את פשוט מושלמת!" עדי אמרה לי, וסימנה לי עם היד להסתובב. הסתובבתי בלית ברירה.
"אתם הולכים לחטוף אותי?" שאלתי אותם, ושמעתי את עדי צוחקת בלי הפסקה. "מה מצחיק?"
"תגידי, את שיכורה?" היא שאלה אותי, והמשיכה לצחוק. "איזה חוטף יאפר אותך וייתן לך שמלות בחינם?"
"אה, אז השמלה הולכת אליי?" שאלתי אותה, והיא הנהנה.
אז גם חוטפים אותי, וגם אני מקבלת שמלה חדשה. חלום שהתגשם? אולי. לא.
"אוקיי, עכשיו את צריכה ללכת לנוח." פול אמר לי, פתח דלת אחרת, והצביע עליה. "בואי"
"טוב.. נו…" אמרתי לו, ונכנסתי לחדר.
ראיתי ספה גדולה עם שמיכה עליה, בצד היתה פינת ישיבה, והיה ברקע מוזיקה.
"ממש משקיעים פה, איפה שאני לא נמצאת.." אמרתי לו, ונשכבתי על הספה. "אני עייפה תמיד.."
"אז תנוחי, את צריכה לקום בשעה 16:00 על השעון. יש לך 4 שעות." הוא אמר לי, ונשמע כמו מפקד בצבא. עשיתי כדבריו, והלכתי לישון. אם זאת ההרגשה שחוטפים אותי, הייתי שמחה שזה יקרה לי כל יום :P

*בשעה 16:30*
"תתעוררי, את צריכה ללכת לסדר את השיער." פול אמר לי, והתעוררתי. קמתי מהספה, מסתכלת על עצמי במראה. האיפור לא כל כך נמרח לי או משהו ..
הדלת נפתחה, ונכנסה סלין הזאתי. הוא הושיבה אותי על הספה, והתחילה להתעסק לי עם השיער. היא עשתה לי משהו לא מוגדר, ואחר כך אמרה שאני מוכנה.
"אבל לאן אני הולכת ?" שאלתי אותם. למה הם תמיד מתעלמים ממני אופ' -,-
"את עכשיו הולכת לגלות.." סלין אמרה לי, ויצאה מהחדר.
"עכשיו, תבואי אחריי. " פול אמר לי, ועשיתי כדבריו. הלכתי אחריו לאן שהוא הלך.
השעה הייתה כבר 17:30, והמוזיקה ששמעתי רק גברה וגברה. שמעתי קולות מוכרים.. האם אלה..
"ועכשיו." שמעתי קול ממש מוכר אומר. "אני רוצה להעלות לבמה מישהי ממש מיוחדת וחשובה לנו.. מישהי שרציתי לומר לה סליחה."
הרגשתי את פול דוחף אותי קלות לכיוון הבמה, ושם ראיתי אותם. את וואן דיירקשן.
הארי ולואי התקדמו לכיווני, מושכים אותי לכיוון שאר הבנים. זאיין העביר לי את המיקרופון שלו, ולחש לי 'סליחה על הכל'. חייכתי אליו, ופתאום שמעתי את ההתחלה של 'טיטניום'.
"ל..לשיר את זה?" שאלתי את זאיין, והוא הנהן.
"שמעתי אותך שרה את זה כשהתקלחת.. את חייבת לעשות את זה." הוא אמר לי וחייך, והתחלתי לשיר את זה, קצת בזיופים מהלחץ. הם באו לעזרתי, ושרו איתי בבית הראשון.
You shout it out
But I can't hear a word you say
I'm talking loud not saying much
I'm criticized but all your bullets ricochet
You shoot me down, but I get up
פתאום, בפזמון, הם הפסיקו לשיר ונתנו לי לשיר לבד. והאמת היא, שהצלחתי לשיר את זה לבדי, בלי לזייף.
I'm bulletproof, nothing to lose
Fire away, fire away
Ricochet, you take your aim
Fire away, fire away
You shoot me down but I won't fall
I am titanium
You shoot me down but I won't fall
I am titanium

Cut me down
But it's you who have further to fall
Ghost town, haunted love
Raise your voice, sticks and stones may break my bones
I'm talking loud not saying much

I'm bulletproof, nothing to lose
Fire away, fire away
Ricochet, you take your aim
Fire away, fire away
You shoot me down but I won't fall
I am titanium
You shoot me down but I won't fall
I am titanium
I am titanium

Stone-hard, machine gun
Firing at the ones who run
Stone-hard, thus bulletproof guns

You shoot me down but I won't fall
I am titanium
You shoot me down but I won't fall
I am titanium
You shoot me down but I won't fall
I am titanium
You shoot me down but I won't fall
I am titanium
I am titanium
אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה. התגברתי על הפחד במה המטורף שיש לי, ובאמת שרתי מול קהל כל כך גדול!
הסתכלתי מולי, ראיתי הרבה בנות מוחאות לי כפיים. הן היו כאלה חמודות.
הסתכלתי מאחוריי על הבנים שהתלהבו אפילו יותר ממני.. והלכתי אליהם. התחבקנו חיבוק קבוצתי [ איך באלי ככה עם וואן דיירקשן .. :/ ] ואפילו עם זאיין, למרות שעדיין כעסתי עליו.
ירדתי מהבמה, נותנת לבנים לסיים את ההופעה, ופתאום ראיתי את זואי.
"היי קים.." היא אמרה לי בחיוך. "את שרת ממש יפה."
"תודה.." אמרתי לה, לא ממש בחיוך, ושילבתי ידיים.
"אז… את הולכת לסלוח לזאיין?" היא שאלה אותי, והאמת היא שאני בעצמי לא סגורה על זה.
"אני חושבת.. אני הבנתי שהוא באמת לא התכוון לכל מה שהיה.." אמרתי לה. "אני חושבת ש.. אני עדיין אוהבת אותו."
"חבל.." היא אמרה לי, והסתכלתי עליה, מרימת גבה.
"למה חבל?" שאלתי אותה, והיא חייכה.
"כי אתם לא הולכים לדבר יותר.." היא אמרה, לקחה לי את הטלפון מהיד, ודחפה אותי. תוך שלוש שניות, מצאתי את עצמי בתוך חדר הקלטות, שהיה בתוך אולם ההופעה. ניסיתי לצרוח, ניסיתי לפתוח את הדלת, אך בלא הצלחה. הדלת נפתחת רק מבחוץ, והחדר אטום רעשים [כלומר שאי אפשר לשמוע רעשים ממנו.. נראה לי קוראים לזה ככה.]
אז זואי.. היא.. לא באמת הצטערה!!!