אבודים- עונה 2 – פרק 3 – ׳צועדים׳

-נקודת מבט מריה סוייר-

התחלנו לחזור את הדרך הארוכה והמפרכת כול כך בחזרה אל המחנה שעל החוף , התרגשות מילאה אותי מכול עבר, התרגשות מוחלטת ממה שגילינו , זה הדבר הכי טוב שקרה לנו .
סימנו גם את הדרך שלנו בחזרה אל החוף , כדי שנחזור לכאן נוכל לדעת את הדרך בדיוק ולא נילך לאיבוד בג׳ונגל הפראי והסבוך שאנחנו צועדים בו .
ריאון קשרה לעץ כול פעם במרחק של 20 מטר חתיכת בד אדומה משמיכה דקה קרועה שלקחה מהבית בו היינו במושבה הנטושה .
דילגנו מעל אבנים וסלעים גדולים ושונים, טיפסנו על ענפים , חצינו נחלים זורמים בשצף בדרכנו המשוערת בחזרה אל החוף .
״היי לוק״ שמעתי את קולה של ריאון מפר את השקט לאחר שעות ארוכות בהם צעדנו ועברנו את קו הג׳ונגל המדולדל וצעדנו עכשיו בשטח הפתוח והגדול , דשא ירקרק בהיר צמח וכיסה את האדמה הבהירה והיבשה .
אני ולוק סיבבנו ביחד את ראשינו עם הבעת שאלה על פנינו אל עבר ריאון , מחכים שהיא תדבר .
״איך אנחנו מתכוונים להעביר את בלה במרחק האדיר הזה , היא בחודש תשיעי להריון!״ אמרה ריאון די בלחץ , זה גרם לי להרהר בדברים , היא בהחלט צודקת אי אפשר להעביר את בלה במרחק כזה גדול ומפרך .
״לא חשבתי על זה״ מלמל לוק שהוא כמוני מהרהר בדברים , ״אני חושבת שנצטרך להעביר אותה רק אחרי שהיא תלד״ אמרה ריאון ״וגם זה רק אחרי שהיא תנוח, ויחזרו אליה הכוחות״ הוסיפה על דברייה והביטה עלינו בזמן שחשבנו .
״עוד כמה זמן נשאר לה עד הלידה?״ שאל לוק את ריאון שהתחילה לספור כנראה את הימים אל אצבעותייה וחישבה.
״יצאנו לפני שבוע , אז בערך שלושה שבועות״ אמרה ריאון ואני כמעט נחנקתי מהרוק של עצמי , ״שלושה שבועות נצטרך לחכות על החוף?!״ שאלתי המומה , אני כבר מתה לעבור אל המושבה הנטושה ולאכלס אותה מחדש .
״אין ברירה , אי אפשר להעביר אותה כשהיא בהריון , על החמש קילומטרים הראשונים היא תגיע לאפיסת כוחות , אפילו פחות״ אמרה לנו ריאון , לוק לא אמר דבר רק הקשיב לשיחה .
״אם אין ברירה , אין ברירה״ אמר לוק לאחר דקה ארוכה שהבטתי בפניו הגבריים , ריאון הנהנה ושוב שקט השתלט עלינו בזמן שצעדנו בשטח הענק והפתוח .
קרני השמש האחרונות והלוהטת חיממו את עורי החשוף , גורם לי להרגשה טובה ונעימה כול כך עם עצמי , מחשבות קפצו לראשי בזמן שאנחנו צועדים הלאה , איזה מזל שיצאנו לחקור את האי אם לא, לא היינו מוצאים את המושבה הנטושה הזאת , אני רוצה לשבת עם ג׳ולייט שתספר לי כול מה שהיא יודעת על האי הזה , למה הוא בודד, וכול המיסתורין שבו מעניין אותי .
הרגשתי כבר את המאמץ הפיזי בכול תא שריר ועצב בגופי , מאמצת את כוחותיי עד הקצה ואני עוד שנייה נופלת ממנו , ״אולי כדאי שנעשה הפסקה״ אמרה ריאון כאילו קוראת את מחשבותיי והתיישבנו ליד ערמת סלעים גבוה באמצע השדה הפתוח , מתיישבים למרגלותיו .
״חם כול כך״ מלמלה ריאון שלגמה בצמא מהבקבוק מים שהוציאה מהתיק שלוק סחב על גבו במשך כול הקילומטרים הארוכים והקשים שצעדנו מאז יצאנו מהמושבה .
ריאון העבירה לי את בקבוק המים ושתיתי מהם בגמיעה , מרטיבה את גרוני ומשקיטה את רצוני הנואש למעט מים .
כאב ראש חלש פעם ברקותיי , זה לא הפריע לי כול כך אבל אין ספק שלא הייתי מתנגדת לכמה כדורי *אספירין שיעלימו את הכאב.
״אולי כדאי שנעצור פה ללילה״ הציע לוק בזמן שהוא לוקח את הבקבוק מידיי ולוגם ממנו בצמא מרווה את צימאונו , בשביל לוק ההליכה קשה יותר , הוא סוחב על גבו תיק גדול ועמוס , כבד כול כך שמקשה עליו הליכה משוחררת ונוחה .
״אני בעד״ אמרה ריאון באנחה וחיוך קטן נשכבת אחורנית על הדשא הירקרק הבהיר ומועכת אותו תחת גופה הרפוס והעייף .
עשיתי כמוהה נשכבת לצידה על הדשא הנמוך הנמעך תחתי קלות ואני מוחצת אותו בגופי העייף והכואב מהדרך ההארוכה שעשינו , וזה עוד לא הכול יש לנו עוד קילומטרים ארוכים בדרכנו אל החוף , רק בעוד כמה ימים נגיע אל המחנה ואל כולם .
התגעגעתי כול כך אל בלה , אני מקווה שהיא בסדר וההריון מתקדם כמו שצריך, שהיא לא חולה או משהו , מאז שהתרסקנו על האי יצרנו קשר חברות הדוק בנינו , אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה בעניים עצומות .
התגעגעתי נורא גם לאפריל האחות התאומה והלא זהה של ריאון , השטותית שאוהבת לצחוק ולתת הערות ציניות על כול דבר שיש , ולאמבר הילדונת ולאח שלה שאוהבים לצחוק מהכול גם אם המצב גרוע ובקנטים .
ולקמרון הפסימי , שחושב שכול דבר הוא רע במקום להיות אופטימי ולחשוב על הטוב – הוא פחות או יותר כמוני , אני גם פסימית , תמיד חושבת על הרע , אבל לאט לאט בעזרת כול מה שקורה מסביב אני מתחילה להפוך לאופטימית ולחשוב על הדברים בצורה חיובית ומוארת יותר.
לוק נשכב לידי על דשא , גופו השרירי מעך את הדשא מתחתיו בחוזקה , ישר חיבקתי ונשכבתי על צידי מרגישה את חום גופו עוטף אותי .
ידו עברה על גבי בליטופים קלים גורמים לעור ברווז לעטר את ידיי השזופות וליבי דילג על פעימה או שתיים .
הוא הסתובב אלי עד ששפתיו נגעו בעדינות בשלי והוא הכניס אותי לתוך נשיקה נעימה וחמה , ״לא ליד רעבים!״ שמעתי את קולה של ריאון צוחק ושנייה לאחר מכן היא מחטיפה לנו עם כרית שהוציאה מהתיק הגדול שהבאנו איתנו .
לוק התחיל לצחוק וגם אני לא הצלחתי להוריד את החיוך הגדול מעל פניי , לוק בכוונה הסתובב שנית לעברי ממשיך לנשק אותי נשיקה סוערת יותר בשביל לעצבן את ריאון , ואני לא מספיקה לצחוק לתוך הנשיקה כול שנייה .
״בטח , תצחק על הילדה הבודדה״ נאנחה ריאון מתיישבת בחזרה על הדשא הרך , אני ולוק קמנו לישיבה שאני עדיין בחיקו .
״שנחזור למושבה , תתחילי עם ראיין אני בטוחה שלא יהיה לו אכפת אם פתאום תקפצי עליו בנשיקה״ אמר לוק צוחק מעיף על ריאון בחזרה את הכרית שהיא זרקה עלינו . הכרית בלגנה את שיערה והקוקו המרושל נפל שמוט ליד פנייה הבהירות והיפות .
״ואם אני יקפוץ עליו בתחתון וחזייה יהיה לו אכפת ?״ שאלה צינית ונאנחה מוזיזה קצוות שיער בלונדינית הצידה .
״גם אם תקפצי עליו ערומה לא יהיה לו אכפת ״ אמרתי צוחקת בקול , מקבלת מבטים מיואשים מריאון ומיד היא פורצת בצחוק מתגלגל יחד איתי שסוחף גם את לוק לאחר כמה שניות קצרות ומעטות.
״לפחות תשתדלו לא לעשות תקוצי מוצי הזה לידיי , לפחות עד שאני ימצא גם אהבה״ אמרה ריאון נאנחת אחרי הצחוק שפרצנו בו , ושוב בשביל לעצבן את ריאון אנחנו חוזרים להתנשק מול פנייה .
״אתם פשוט מעצבנים״ נאנחה בחיוך וזרקה עלינו שוב את הכרית הלא כול כך רכה .
״גם אנחנו אוהבים אותך״ חייכתי אליה בהתנצלות , לוק קם מלידי והוציא את הדברים מהתיק הגדול כדי להקים לנו מחנה קטן ונוח .
פרשנו שמיכות על הדשא הבהיר , מסדרים את הכריות הלא נוחות מעל . השמיים התחילו להחליף את צבעם בהדרגה , מתכלת בהיר לגוונים יפיפיים של וורד – כתום ומיד לכחול כהה המעוטר במיליוני כוכבים נוצצים .