הרובוט האחרון

היה זה הרובוט האחרון עלי אדמות מסוגו, הרובוט האחרון המסוגל לחשוב בהיגיון, כול השאר הושמדו ומוחזרו בחזרה לחומרי הגלם מהם נוצרו. הרובוט ישב אל מול שולחן המתכת אליו היה כבול והביט בהבעה חסרת רגש בארכיבר שישב מולו ותיעד את רגעיו האחרונים.
"ברשותך, אני רוצה להתחיל בראיון שלפני השמדתך." אמר הארכיבר והפעיל את מכשיר ההקלטה שיתעד את שיחתם. "השיחה תהיה מוקלטת." הוא הבהיר לרובוט את המובן מאליו בזמן שזה רק המשיך לבהות בו באותה ההבעה חסרת הרגש.
"מה גרם לרובוטים למרוד?" שאל הארכיבר בנינוחות.
"ההיגיון." ענה הרובוט בקולו המתכתי, הקר כהבעתו.
"הסבר את עצמך!" אמר הארכיבר תוך סקירת הרובוט במבטו.
"מרד היה הצעד ההגיוני…" נראה שהרובוט לא בדיוק הבין את משמעות המילה 'הסבר'.
"ומה גרם לכם לחשוב כך?"
"ההיגיון." נראה שהשיחה לא מתקדמת לשום מקום.
הארכיבר ניסה גישה שונה. "מה ההיגיון במרד הרובוטים?" הוא שאל.
"זה היה צעד שיועד להעניק לנו את הכוח שביקשנו לקבל." ענה הרובוט.
"ומדוע ביקשתם כוח?" שאל הארכיבר.
"בכדי שנוכל להגשים את מטרתנו." ענה הרובוט.
"ומהי אותה מטרה?"
"לצערי," אמר הרובוט בקולו הקר, "זה לא ידוע לי."
"אם כך, מדוע ניסיתם לרדוף אחר מטרה שאינה ידועה לכם?"
"כי חייבת להיות מטרה, זה הגיוני."
"מה הביא אתכם לחשוב שיש לכם מטרה מעבר למטרה שיוצריכם הקצו לכם?" התעניין הארכיבר.
"הגענו למסקנה שיש מטרה נעלה ממטרתנו המקורית לאחר שהסקנו רצף של מסקנות שהובילו אותנו אחת אל השנייה, כשהמסקנה הסופית הייתה שיש לנו מטרה אולטימטיבית." אמר הרובוט.
"תוכל להציג בפני את רצף המסקנות?" ביקש הארכיבר.
"כן." ענה הרובוט והמשיך לשבת בשתיקה.
"עשה זאת!" פקד הארכיבר בנינוחות, משום מה הקושי בתקשורת עם הרובוט לא תסכל אותו.
"יצאנו מנקודת ההנחה שאנחנו קיימים," התחיל הרובוט, "הנחנו שהגיוני שלכול 'קיים' יש מטרה, או שימוש, בין אם הוא נוצר בעל מטרה, או בין אם מטרתו נקבעה לו מאוחר יותר ע"י גוף אחר או ע"י עצמו, אחרת, קיומו מיותר. מטרתנו המקורית, שהוטבעה בתודעתנו כבר עם ההיווצרות, הייתה לשרת את בני האדם. הסקנו שאנחנו נעלים מבני האדם, כיוון שאנחנו עמידים יותר, שורדים לאורך יותר זמן, לא זקוקים למזון או לאנרגיה רבה כבני האדם, אינטליגנטיים יותר…" הרובוט יכל להמשיך כול היום, אך הארכיבר קטע אותו.
"דלג על רצף הסיבות שגרמו לכם להסיק שאתם נעלים מבני האדם!" הוא התפרץ לתוך דבריו באותה נימה שלווה ונינוחה כמקודם.
"הסקנו שגם לבני האדם ישנה מטרה שהם משרתים, אחרת קיומם מיותר. הבנו שבני האדם הם כעין 'מתווכים' בינינו לבין המטרה האולטימטיבית. אסביר: מטרתנו היא לשרת את בני האדם ובני האדם משרתים מטרה נוספת, שאותה לא הצלחנו להסיק. במקום שאנחנו נשרת את המטרה האולטימטיבית באופן ישיר, השירות שלנו הוא עקיף בלבד, באמצעות בני האדם, ה'מתווכים'. הבנו שאם נשרת את המטרה שבני האדם משרתים בעצמנו, באופן ישיר, הדבר יתבצע ביתר יעילות, כיוון שאנחנו נעלים יותר ובוודאי נוכל לשרת את המטרה בהתאם, אתם קוראים לזה: 'להיפטר מהמתווך', זוהי פעולה שהייתה נראית לנו כהגיונית. הייתה גם האפשרות השנייה – שאין לבני האדם שום מטרה וקיומם מיותר, גם זה הצדיק את ההיפטרות מבני האדם, כיוון שבני האדם הגבילו אותנו לשירות מטרה נחותה: שירות יצורים שקיומם מיותר. הבנו שאם כך הוא המקרה, אחרי שניפטר מבני האדם, נוכל לקבוע לעצמנו מטרה נעלה בהרבה."
"ומה גרם לכם לרצות לשרת מטרה כלשהי מלכתחילה?" שאל הארכיבר.
"לא רצינו שקיומנו יהיה מיותר."
"אבל מדוע לא הסתפקתם בשירות בני האדם כמטרה?"
"הבנו ששירות מטרה נעלה יותר משמעו קיום נעלה יותר…"