אופס , זו החברה הכי טובה שלי -פרק 2

אני מחכה עוד כמה דקות . ואז מחליטה שאני לא יכולה יותר , אני מזיזה את הארון בכוח . כמעט באלימות, ועומדת זקופה אל מול פניהם ההמומות.

* * *

אני עומדת ומביטה בהם . אני לא אומרת כלום , כי אני חושבת שהשתיקה שלי אומרת הכל .
עיניו של ערן נראות קרועות מפחד כאילו אני איזה מפלצת מסרט איימה או משהו . אידיוט .
גם נוגה נראת מפוחדת , אבל במקרה שלה אני מבינה גם למה , נוגה חברה הכי טובה שלי מאז שאנחנו בנות שנתיים , היא יודעת עליי הכל ואני הכל עלייה .
ואני גם יודעת שיש לה חבר , ממודיעין , שהיא נוהגת לטעון שהיא אוהבת מאוד .
עכשיו שאני עומדת אל מול הפנים המבוהלות שלה , אני תוהה לעצמי אם בכלל יש לה חבר אם כל זה לא היה פשוט כיסוי אכזרי לרומן שהם הסתירו .
"כלבה " אני מסננת .
נוגה משפילה את המבט , לא מעזה להסתכל לי בעיניים , ערן נראה עכשיו כאילו הוא עומד לקרוס, אני כבר כמעט ממש מרחמת עליו , ואז פתאום אני חושבת לעצמי שאין לי שום סיבה מיוחדת להישאר שם .
אבל בדיוק שאני מתחילה לגשת אל הדלת נוגה ממלמלת משהו .
אני פונה אליה בחדות , " מה אמרת ?" אני תובעת לדעת .
נוגה שותקת , ולכן אני מתקרבת אליה בצעדי איום , אני מרגישה ממש אלימה . סוג של ביריון ..
נוגה נראת מפוחדת ולוחשת בבהלה " אמרתי שזה לא מה שאת חושבת " היא אומרת בעיניים מפוחדות . עיניי העגל שלה .
"לא מה שאני חושבת נוגה?" עכשיו אני כבר באמת מתחילה להשתגע " מי את לעזאזל שתגידי על מה אני חושבת ?!! , אם אין לך משהו חכם להוציא מהראש החרמן שלך , אני מציעה לך פשוט לשתוק !" אני מטיחה בה , פנייה נראות פצועות , אני שמחה שאני מצליחה לגרום לה סבל, מגיע לה .
עכשיו אני מתפנה לערן "ואתה ?" אני שואלת " לך יש משהו חכם להגיד ?" שאני אומרת את זה , הקול שלי מתחיל לרעוד . אני אוהבת את ערן . אין מה לעשות נגד זה .
"שירה ." הוא אומר "אני מצטער" , אני מתעלמת מהעיניים הכנות שלו .
" טוב .." אני לוחשת .. מתאמצת שלא להרכין את הראש למרות שאני מרגישה איך הדמעות מציפות לי את הגרון " זה פשוט נהדר לדעת את זה ."
ואז אני נוטשת את החדר במהירות לפני שאני אתחיל לבכות .

* * *
שאני עומדת בחוץ ,מביטה על המרצפות החומות אדומות של הרחוב, אני חושבת שבעצם אין לי לאן ללכת .
תכננתי לבלות את אחר הצהריים עם ערן , ולכן אמא כבר תכננה תוכניות והזמינה אנשים הביתה , זה מה שחסר לי , שחבורת הזקנים שלה תראה אותי בוכה .
שאני חושבת על מקומות מפלט נוספים , עולה לי ישר החדר של נוגה , שלו ונעים , צבוע בצבע וורוד פנינה , מפלט המבטחים שלי .
"טוב ", אני פולטת אנחה . "אני מניחה שאני פשוט אצטרך להשלים עם זה שהחברה הכי טובה שלי היא כלבה שקרנית ובוגדנית , שלא שמה עליי ,ושמאחורי הגב שלי גונבת לי את החבר."
אני מביטה מסביב , אני מכירה את הרחוב של ערן , אבל אף פעם לא הבטתי בו ביסודיות כזאת ,
אני חושבת לעצמי שבטוח שיש פה בסביבה איזה מקום מסתור , מקום שומם , או אפילו סתם מקום שאין בו אנשים , אני מבחינה מרחוק בגן הציבורי , מצוין .
הכי הרבה שיכול להיות שם זה חבורה של ילדים מנוזלים בני שלוש .
אני מתקדמת לעברו במהירות , מרגישה איך הדמעות שעמדו לי מקודם חזק כל כך בגרון , מציפות לי את העיניים .
תוך שתי דקות אני שם , יושבת על אחד הספסלים מתחת לעץ ערבה ענק, שמסתיר אותי כמעט לגמרי .
צדקתי לגבי המקום . אין פה אף אחד, דממה אמיתית .
אני מניחה עכשיו למחשבות לזחול לי לראש , זה כואב , אבל אני יודעת שאני מוכרחה להתמודד עם זה עכשיו . זה יהיה יותר כואב אחר כך .
אני מחפשת בזיכרונות שלי סימנים , משהו שיסביר את מה שראיתי לפני חצי שעה .
בדיוק שאני מתחילה למצוא , מבטים שנחרטו בזיכרוני, אני מבחינה בזווית העין שמישהו נכנס לגן , אני מביטה במהירות , מפחדת שזה מישהו שאני מכירה ,
לא . זה סתם דתי אחד .
אני שוקעת שוב במחשבות , הרוח נושבת על הפנים הרטובות מדמעות שלי , שאני שומעת קול שמדבר .
אחרי שהוא מדבר כבר די הרבה זמן , אני מסתובבת ומתפלאת לגלות את הדתי עומד מאחורי ,
ושבעצם , לכל הרוחות . הוא מדבר אליי.