הוא הציל את חיי.. פרק 2 :))

׳ה..ה..הארי??׳
׳כן זה אני׳ הוא אמר, יותר נכון השתיק אותי במהרה, כדי שלא ישימו לב אליו, אך מפיו עלה חיוך קל ׳את דיירקשנית?׳ הוא שאל ׳כ..כן׳ עניתי לו, עדיין מודהמת ממי שנמצא ממש ממולי,
והדמעות של העצב בשנייה נהפכו לדמעות של שמחה. ׳די, אל תבכי׳ בבקשה׳ הוא אמר כאשר פרצופו התעצב, וניגב את דמעותיי. בכל נגיעה שלו הרגשתי צמרמורת נעימה בגופי, צמרמורת שממזמן לא הרגשתי.
׳איך קוראים לך?׳ הוא שאל ׳אפריל׳ עניתי, די נבוכה, והוא חייך מעט. הוא בחן את כל גופי וחיוכו גדל בכל מבט יותר ויותר, גם חיוכי עלה אבל מחשבותיי לא נגמרו ׳למה שמישהו יאוהב את גופי? מה כל כך יפה בשיער חום ועיניים חומות?! בידיים ורגליים שמנמנות ובבטן מגעילה?!׳
הפסקתי את עצמי וראיתי ששרוולי טיפה עלה אז כיסיתי אותו במהירות, לא רציתי שיתחיל לחקור.
אני לא אוהבת ששואלים אותי על החתכים והדם.
הוא שם לב למעשי והוא תפס בידי והפשיל את שרוולי. הוא הסתכל ופניו השמחות במהרה נהפכו לפנים מרות ועצובות, ופניי התעצבו גם כן ׳את חותכת?!׳ הוא שאל בבהלה ׳כן אבל אני מנסה לגמול׳ עניתי במהירות, מנסה להסתיר את העצב, מנסה להסתיר את כל הכאב מאחורי זה. ׳למה? מה קרה?׳ הוא שאל בבהלה ׳עזוב אתה לא תבין, אני צריכה ללכת עכשיו, יש לי בית ספר׳ אמרתי לו, הרגשתי חנוקה, חנוקה מדמעות. רציתי להתפרץ אבל לא רציתי שיראו אותי ככה. ׳בואי איתי׳ הוא אמר ומשך בידי. לא ראיתי לאן, אבל הלכתי איתו.
הרחק משם. הרחק מהבית ספר.
הרחק מהילדים.
לא ידעתי למה, הרגשתי הרגשה מוזרה. הרגשתי חום ואהבה. ממישהו שבקושי מכיר אותי. שמישהו סוף סוף בשבילי. הרגשתי בטוחה.