לואי תאמץ איתי גזר!
סתם..
השתעממות יתר -,-

למה חסיד בעיני פסיכיאטר גוי נחשב למשוגע?

סתם..
השתעממות יתר -,-

"היה זה בשנת תש"ב, כאשר מלחמת העולם השניה נכנסה לשלב קריטי יותר. ראשי הממשל בארצות הברית הבינו כי לא יוכלו עוד לעמוד מן הצד, והם החליטו להיכנס למלחמה. צבא ארה"ב מנה באותם ימים מיליוני חיילים, אולם לצורך המלחמה היה ברור כי יש צורך בגיוס חירום של מאות אלפי צעירים חסונים ובריאים למלחמה הקשה.

הייתי אז תלמיד בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית ב-770. המלחמה המממשת וקרבה לא עניינה אותי ואת חברי. חיינו בגן עדן עלי אדמות – בישיבה של הרבי.

ביום בהיר אחד התקבלה בתיבת הדואר בבית הורי, מעטפה רשמית מצבא ארצות הברית ובה זימון ללשכת הגיוס. עיני חשכו. הייתי אז בחור ב'שיא הגיל', בחור בסוף גילאי ה'עשרה', בריא, חזק וחסון. לא היה סיכוי ולו הקלוש ביותר שהצבא יוותר עלי. גם אפשרות בריחה או ניסיון התחמקות לא באו בחשבון. החוקים האמריקאים הנוקשים לא נתנו פתח מילוט.

בצר לי נכנסתי אל הרבי (אדמו"ר הריי"צ) ותיניתי בפניו את הבעיה העומדת בפני, ומאיימת לעקור אותי חלילה ממקור מים חיים, הישיבה, התמימים והרבי…

במבט מרגיע הביט בי הרבי, חייך אלי את חיוכו הרחב, ופסק כי עלי ללכת ללשכת הגיוס, בציידו אותי בברכות מאליפות.

בהגיעי ללשכת הגיוס, נצטוויתי להיכנס לחדר הבדיקות ולהתפשט מבגדי. סוללה של רופאים ישבה מול שולחנות שעמדו בזה אחר זה. שרשרת חיול זו הייתה אמורה לקבוע את כושרו של הבחור ובסופה הייתה מגיעה הפסיקה – לחיים או לצבא חלילה…

אני חולף על פני רופאים רבים, האחד בודק את עיניי, השני את שמיעתי, השלישי את דופק הלב שלי וכו', וכולם, בלי יוצא מן הכלל, מסמנים את מסקנתם הברורה וההחלטית – '"כשיר לגיוס".

לבי החסיר פעימה, הרופא הבא בתור והאחרון שיקבע את גורלי היה הפסיכיאטר. לשקר ולשחק לא ידעתי, לצערי, ומצאתי את עצמי יושב מול הרופא חמור הסבר. באירוניה חשבתי לעצמי, 'נו, להיות חכם זאת לא תמיד מעלה'…

הפסיכיאטר הנהן הנהוני שביעות רצון מהבחור הנחמד והמחונן שישב מולו. נראה היה שבדרך הטבע אין סיכוי להינצל מהגזירה.

שאלותיו של הפסיכיאטר הוציאו אותי מהרהורי.
איפה אתה לומד?
"בישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש, 770 איסטערן פארקווי, ברוקלין ניו יורק", עניתי בגאווה.
ומה אתם לומדים שם, בישיבה?
תלמוד, בייבל (תנ"ך), הלכה תורת החסידות
מהן שעות הלימוד?
משבע וחצי בבוקר ועד תשע וחצי בלילה.
מה מצבך בחברה? אתה מעורה בחברה? קולך נשמע?
כן.

שביעות רצונו של הרופא לא נעלמה ממני, ועולמי חשך.

חברות יש לך?, המשיך הרופא בשאלותיו.
מה??? חברות???, אני? תלמיד ישיבה? – מה פתאום! חס וחלילה.
במבט רחמים וחמלה הביט בי הרופא ושאל: "ול'מוביס' (סרטים, קולנוע) אתה הולך עם החברים?"
פע…, מוביס" א ישיבה בוחר? ככה אתה חושד בי? עניתי.
באמת? אתה רציני? לבחור צעיר ונאה כמוך, בשיא גיל הנעורים אין חברות? אתה לא הולך עם החברים לקולנוע?
אתה מעליב אותי, אדוני הרופא, שאני בחור ב'תומכי תמימים' אהיה שייך לכאלה דברים?
סבר פניו של הרופא התחלף, "יו נו וואט? י-ו א-ר ק-ר-י-י-ז-י!" (אתה יודע מה? אתה משוגע!), צרח עלי, גו הום!!! (לך הביתה)…

לאושרי לא היה גבול. שמח וטוב לב חזרתי במהירות 'הביתה' ל-770 לפני שיספיק להתחרט. דבר ראשון פניתי להודיע לרבי הריי"צ על הבשורה המשמחת ועל התממשות הברכה.

כשסיימתי לספר לרבי את כל סדר המאורעות בלשכת הגיוס, חייך חיוך רחב ואמר: "לעושה נפלאות", הקב"ה עושה נפלאות רבות. אבל, "גדולות – לבדו", גדולתם של הנפלאות ידועה רק לו לבדו…


תגובות (2)

ליגי את כותבת מולם!!
זאבל מי זה האדמו"ר הריי"צ?

23/08/2013 04:13
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך