שירה? תקראי!

שירה? י'מכוערת חח סתם סתם
סתם השתעממתי אז כתבתי את זה!
לוב יו פוראבר עד הקבר ומעבר!
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
ארבע בבוקר. שקט.
שירה יושבת על הנדנדה הכחולה, רגועה. אתמול מלאו לה חמש שנים.
היא עוצמת את עיניה, נזכרת בבוקר של אתמול. בוקר סתיו כתום, בוקר שנפתח בנשיקה ונחתם בעוגיית שוקולד שאימא שומרת לאורחים, מסוג העוגיות שהונחו במדף הגבוה ביותר במטבח, בכדי למנוע ממנה את הגישה אל הקופסה בה שכבו. עוגיות רכות שמלאות במתיקות עזה, ונשמרות לאירועים מיוחדים, בהם יש צורך להרשים את האורחים.
אבא נשק למצחה כשפקחה את עיניה הבהירות בבוקר, ולחש באוזנה כי הוא מבטיח לחזור הערב מוקדם, אפילו לפני ארוחת הערב. היא חייכה חיוך מואר, כי היה זה אירוע חד פעמי. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה אבא חזר לפני שעת השינה שלה.
לפעמים, לעתים רחוקות, הייתה שוכבת ערה לאחר שאימא השכיבה אותה לישון, וחיכתה בעיניים פקוחות שאט אט הסתגלו לאפלה לאבא .
הוא מעולם לא הגיע לפני שנרדמה.
שירה לבשה שמלה חגיגית לגן, ולא בכתה כשאימא הלכה מהגן לאחר שהביאה אותה. היא חייכה אל כל החברים, אכלה את כל הקוסקוס בצהריים וקרנה מאושר כשהגננות הרימו את כסאה שש פעמים. היא צחקה צחוק שמח כשהושיטו לה את המתנה הרגילה שנותנים כל שנה, מכונית צעצוע אדומה.
וכשהגיעה הביתה ישבה וציירה. היא ציירה משפחה שמחה. היא ציירה את אבא, לבוש בבגדים רגילים, לא בחליפה. היא ציירה את אמא, מחייכת ולא עייפה, לובשת שמלה אדומה. ולבסוף, את עצמה, לבושה בשמלה חגיגית וזר לראשה.
אבא לא הגיע כשאימא חיממה את העוף המוכן שקנתה בסופר. הוא גם לא הגיע כששירה ערכה את השולחן. שלוש צלחות ולא שתיים.
הוא לא הגיע כשאכלו. גם לא כששירה התרחצה. ולא כשלבשה פיג'מה וגם לא כששכבה לישון בשבע בערב.
היא נשארה ערה בחושך וחיכתה. לבסוף, באחת עשרה בלילה, היא שמעה דלת נפתחת ואת אימא לוחשת משהו. היא שמעה את אבא מנשק אותה. הוא נכנס לחדר של שירה והתכופף לנשק גם אותה.
"אבא, אמרת שתבוא לפני ארוחת הערב."
הוא לא ענה לה. רק נשק למצחה ונאנח.
"לילה טוב, שירה'לה. כבר מאוחר. יום הולדת שמח."
שירה פקחה את עיניה וחזרה למציאות של הגן הציבורי. היא לא כעסה על אבא.
היא דחפה את האדמה ברגליה. "יותר גבוה," לחשה לעצמה.
"יותר גבוה."
ובחמש היא נרדמה על הנדנדה הכחולה.