EmmaLove
היוש D:
הנה פרק 18 - פייי יצא לי ארוך XD
מקווה שאהבתן (:

תגובות ?

יומני היקר – פרק 18

EmmaLove 21/07/2011 996 צפיות 3 תגובות
היוש D:
הנה פרק 18 - פייי יצא לי ארוך XD
מקווה שאהבתן (:

תגובות ?

יומני היקר – פרק 18
*נקודת מבט – שון*
"לא." אמרה ולקחה נשימה עמוקה.
"שון, ג'ני בבית חולים. היא עברה תאונה" קולה של ג'ולי אמר.

הרגשתי איך פניי מחווירות וגופי מתאבן. לא הצלחתי לעכל את מה שג'ולי אמרה עכשיו.
היא.. היא בבית חולים. ג'ני עברה תאונה. ואני בנתיים יושב כאן כמו אידיוט מאשים אותה אשמות סרק.
"א-איפה היא?" שאלתי אחרי מספר דקות של שקט, עדיין לא מעכל את הבשורה.
ג'ולי נתנה לי את הפרטים של בית החולים, ואת הדרך המדויקת לחדר של ג'ני.
ברגע שסיימתי את השיחה עם ג'ולי התחלתי לרוץ לבית החולים. לא מסתכל לאן אני הולך או במי אני עלול להיתקע, רק דבר היה במוחי, להגיע לג'ני. גם אם זה אומר לרוץ בין מכוניות נוסעות.
אחרי ריצה של עשר דקות הגעתי מתנשף לבית החולים.
התחלתי לשאול אנשים אקראיים אם הם יודעים איפה זה חדר 201, וכשאף אחד לא ענה לי הבנתי שאין ברירה ואני צריך לחפש לבד.
התחלתי ללכת בבית החולים, מחפש בנרות את חדרה של ג'ני.
אני לא מאמין שדווקא עכשיו. דווקא שהודיתי בפניה שאני אוהב אותה. ה..דבר הארור הזה קרה.
לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלהאשים את עצמי בתאונה שלה. אם לא הייתי קובע את הפגישה באותו מקום ואותה שעה זה לא היה קורה, היא לא הייתה נפגעת.
אידיוט שון! תראה מה עשית!
"ילד?" שמעתי לפתע מישהו אומר ונוגע קלות בכתפי.
"כ-כן?" שאלתי, מנגב את הדמעות הבודדות שנפלו מעיניי ומביט באדם שעמד מולי.
"אני רואה שאתה מסתובב כאן כבר קרוב לחצי שעה, אפשר לעזור לך?" אמר האיש וראיתי שהוא לובש בגדי רופא. כן! סוף סוף מישהו יעיל במקום הזה.
"כן, אני צריך להגיע לחדר מספר 201" אמרתי וקולי התמלא תקווה. אני עומד לראות את ג'ני שלי.
"הו, אין בעיה, רק אפשר לדעת מה הקשר שלך לנפגעת?" שאל והתחיל ללכת עימי לכיוון החדרים.
"כן, היא…היא.." התחלתי לומר אבל לא ידעתי איך אני מגדיר את ג'ני.
היא החברה שלי?
המכרה שלי?
הבת של החברים?
"היא החברה שלי" אמרתי בסופו של דבר. אלוהים, איזו הרגשה מדהימה זו להוציא את המילים האלה מהפה שלי.
"אין בעיה אם כך, אתה הולך עד הסוף במסדרון הזה, החדר אמור להיות בצד ימין" אמר הרופא ונכנס לחדר כלשהו שעמד לצידנו.
"תודה" צעקתי לפני שהדלת נסגרה סופית.
"ג'ני, אני בא" אמרתי לעצמי והתחלתי להתקדם בהיסוס לחדרה. מפחד לראות כיצד היא נראית.
אחרי כמה שניות עמדתי מול הדלת של חדר 201, מפחד לפתוח אותה.
'אולי המשפחה שלה רוצה להיות איתה?' חשבתי לעצמי שנייה לפני שפתחתי את הדלת.
'כן, אני אתן להם כמה דקות להיות איתה יחד ואכנס עוד מעט' אמרתי לעצמי והתקדמתי לכיוון הכיסאות שהיו ליד החדר.
ישבתי על אחד הכיסאות, מביט על הרצפה, לא מאמין איפה אני ולמה אני פה.
דמעות החלו לזלוג מעיניי כשחשבתי על דמותה הפצועה של ג'ני בצידו השני של הדלת.
'היא בטח תשנא אותי על מה שעשיתי לה' חשבתי לעצמי. הרי אני גרמתי לתאונה הזו. אני גרמתי לה להגיע לפארק בשעה חמש. זה הכל בגללי. בגלל התכנון שלי. בגללי ג'ני עכשיו בבית החולים, מחוסרת הכרה ומחוברת לאין-ספור מכשירים.
"שון?" שמעתי לפתע את קולה המופתע של ג'ולי.
הרמתי את ראשי, מופתע לראות שג'ולי באמת עמדה שם. "היי ג'ולי" אמרתי בקול חרישי והבטתי מטה שוב.
"למה אתה לא נכנס?" שאלה והתיישבה לידי.
"חשבתי שאתן לכם כמה דקות להיות איתה, אתם הרי המשפחה שלה" אמרתי ונאנחתי עמוקות.
"שטויות, אתה מוזמן לראות אותה בדיוק כמונו. בוא, תכנס." אמרה ומשכה את ידי.
בצעדים קטנים התקדמתי לחדר. לרגע לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את דמותה של ג'ני.
"אני יודעת שהיא רוצה שתהיה שם" לחשה לי ג'ולי ופתחה עבורי את הדלת.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי בביטחון לחדר, מוצא שם את אמילי וקלואי בוכות על הכורסא וג'ני שוכבת חסרת חיים על המיטה.
התקדמתי בצעדים איטיים למיטה של ג'ני, כאילו מפחד להעיר אותה מהשינה. הסתכלתי על פניה החיוורות ומלאות השריטות, ליבי התמלא כאב. המראה שלה גרם לי להרבה כאב.
"אנחנו נשאיר אתכם לבד" אמרה ג'ולי לפתע וסימנה לבנות לצאת איתה.
"תודה" לחשתי לה לפני שסגרה את הדלת.
ברגע שהיינו רק אני וג'ני לבד בחדר, נתתי לדמעות לצאת.
התיישבתי על הכיסא שהיה מונח קרוב למיטה, מחזיק את ידה חזק, מפחד לעזוב.
"היי ג'ני" אמרתי, ספק לג'ני, ספק לעצמי.
"אני מצטער" אמרתי ועם ידי הפנויה ליטפתי את לחיה המצולקת.
"זה הכל באשמתי, לא הייתי צריך לגרום לך לבוא לפארק היום. אני מקווה שתסלחי לי מתישהו. את יודעת? אני עדיין לא מעכל את העובדה שאמרת שאת אוהבת אותי. אמנם לא אליי ישירות אבל אמרת את זה. אני חייב להגיד לך, בשנייה שקראתי את זה הרגשתי איך העולם שלי מסתדר סוף סוף, איך… איך הכל נראה מושלם יותר. את אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך, אולי לא בדיוק כמו אבל זה מספיק בשבילי. אני מקווה שיום אחד נצליח להיות ביחד." אמרתי ונישקתי את ידה.
"אני אוהב אותך ג'ני" אמרתי בקול חרישי.

-שבועיים לאחר מכן-
*נקודת מבט – שון*
כבר שבועיים שג'ני בבית החולים. כבר שבועיים שהיא שוכבת חסרת הכרה בחדר 201.
לא עזבתי את המיטה שלה דקה אחת, שלא לדבר על יום. אני ישנתי על הכיסא לידה במשך כל השבועיים האלה, מדבר איתה בכל רגע אפשרי. אני יודע שיש אנשים שיחשבו שאני מטומטם שאני מדבר עם מישהי שטכנית נמצאת בקומה אבל לא אכפת לי. אני רוצה לדבר איתה. אני צריך לדבר איתה. אני צריך לראות את הפנים שלה בכל דקה, אם לא אני מרגיש שמשהו חסר בתוכי. אלוהים אני נשמע פתטי.
"שון, אתה צריך לאכול משהו" אמרה ג'ולי לפתע.
"תודה ג'ולי אבל אני לא רעב" אמרתי והבטתי על פניה השלוות של ג'ני. מלטף באיטיות את פניה.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלת?" שאלה בדאגה ועמדה לידי.
"כשהבאת לי את הכריך ההוא." אמרתי, מנסה להיזכר ביום המדויק שזה קרה.
"שון זה היה לפני שלושה ימים!" צעקה בכעס.
"אתה חייב לאכול משהו!"
"לא אני לא, אני לא יכול לעזוב את המיטה של ג'ני, אני רוצה להיות הדבר הראשון שהיא תראה כשהיא תתעורר" אמרתי והידקתי את אחיזתי בידה של ג'ני.
"שון, תרד לקפיטריה פה למטה, זה ייקח לך בדיוק חמש דקות, אני מבטיחה לך שג'ני לא תתעורר" אמרה ונאנחה.
אני חייב להודות שהיה משהו בדבריה, אבל אני עדיין לא מוכן לעזוב את צידה של ג'ני!
"תודה אבל… אני לא רעב" אמרתי וחייכתי אליה חיוך מאולץ.
"זה לא באמת אכפת לי, אתה תרד למטה ותקנה לעצמך משהו לאכול" אמרה ודחפה לידי כסף.
"אבל.." התחלתי לומר אבל היא קטעה אותי.
"שום אבל, ג'ני לא תתעורר אל תדאג"
"את מבטיחה לי?" שאלתי בקול תמים.
"כן" אמרה וחיבקה אותי חזק.
"תודה רבה שון, על הכל" לחשה באוזניי.
"אין על מה" אמרתי עם חיוך קל.
יצאתי מהחדר בפעם הראשונה מזה שבועיים אני חושב, כבר שכחתי איך נראה בית החולים.
התחלתי ללכת במהירות, לא מוכן לבזבז שנייה אחת, עד שמצאתי את הקפיטריה.

*נקודת מבט – ג'ני*
"ג'ני" שמעתי קול חרישי קורא לי.
"מי זה?" שאלתי בחשש.
"ג'ני" שמעתי שוב, הפעם בקול חזק יותר.
"מי שם?" שאלתי, הפחד החל לכרסם בכל עצמות גופי. אני לא יודעת איפה אני. אני לא מזהה שום דבר פה.
הכל נראה.. לא מוכר. התחלתי להסתובב במקום הלא מוכר, מנסה לגלות מאיפה מגיע הקול.
"ג'ני?" שמעתי את הקול, הפעם בבהירות.
"מי אתה?" שאלתי את האדם המבוגר שעמד מולי.
"את לא מזהה אותי?" שאל בטון פגוע.
"לא, אני אמורה לזהות אותך?" שאלתי בטון חושד, מי זה הבחור הזה?
"זה אני, אבא" אמר האיש והרגשתי איך כל העולם עוצר. זה…. אבא?
אני לא זוכרת כל כך את אבא שלי, הייתי נורא צעירה כשהוא נפטר. לפי מה שאמא סיפרה לי הוא היה טייס ובאחת הטיסות ציפור נכנסה במנוע וגרמה למטוס להתרסק בלב הים.
"א-אבא?" שאלתי והרגשתי איך דמעות עולות בעיניי.
"כן" אמר וחייך חיוך חם.
"אבל.. מה אתה עושה פה? אתה מת ואני… לא" שאלתי מבולבלת.
"את לא מתה, את בקומה. את חסרה כבר שבועיים שם למטה." הוא אמר. מה? אני בקומה? איך?
"את עברת תאונה ג'ני, באותו יום שניסית להגיע לפארק בשביל לפגוש את שון" הוא הסביר.
"אתה מכיר את שון?" שאלתי מופתעת.
"ברור שאני מכיר" אמר וצחקק מעט. "אני משגיח עלייך מהרגע שהגעתי לכאן, אני ראיתי איך התנהלתם במהלך כל השנים האלה. ואני באמת שמח שהעניינים סוף סוף התבהרו בינכם. הוא מוכן להקריב את החיים שלו בשבילך, אני שמח שהוא איתך" אמר וחייך.
"מה זאת אומרת מוכן להקריב את החיים שלו בשבילי?" שאלתי מבולבלת.
"באותו הרגע שהוא שמע על התאונה שלך הוא רץ לבית החולים, הוא עבר בן מכוניות נוסעות רק בשביל להגיע אלייך יותר מהר. ומהרגע שהוא הגיע הוא לא עוזב את הצד שלך. כבר שבועיים שהוא לא יצא מהחדר." הוא אמר ואני הרגשתי איך דמעות עולות בעיניי שוב. הוא באמת עשה את כל הדברים האלה עבורי?
"אבל רגע, מתי אני אחזור אליהם? אם בכלל?" שאלתי לפתע, נזכרת בעובדה שהוא אמר שאני כבר שבועיים חסרה שם.
"מתי שתחליטי" אמר והביט בעיניי.
"א-אני רוצה לחזור אבא, אני רוצה לראות את כולם" אמרתי לאחר כמה דקות של מחשבה.
"כרצונך" אמר וקם, מושך אותי איתו.
"תהיי ילדה טובה ג'ני" אמר וחיבק אותי חזק.
"אני מבטיחה אבא" אמרתי וחיבקתי אותו בחזרה. חיבוק אבהי זה משהו שלא זכרתי מעולם, וכל כך שמחתי לקבל אחד בפעם הראשונה.
"ביי ג'ני" אמר ונעלם. ולפתע גם הרקע הלא מוכר נעלם, הוא התחלף בחדר לבן של בית חולים.
"שון" לחשתי.
"ג'ני?" שמעתי את קולה הנרגש של אמא.
"שון" לחשתי שוב, מחכה לשמוע את קולו.
"ג'ני את ערה! אלוהים אני לא חשבתי שזה יקרה" שמעתי את קולה של אמא והדבר הבא שהרגשתי היה חיבוק חזק ודמעות שמרטיבות את כתפי.
"איפה אני?" הצלחתי לשאול אחרי כמה שניות.
"את בבית חולים, את עברת תאונה" אמא אמרה. אז אבא צדק, באמת הייתי חסרה כאן שבועיים.
"איפה שון?" שאלתי כשראיתי שהוא לא בחדר.
"הוא הלך לקפיטריה. זו הפעם הראשונה שהוא קם מהמיטה שלך בשבועיים האחרונים. הוא באמת דאג לך" אמא אמרה וחיוך חם עלה על שפתיה.
"כשהוא יגיע, אנחנו יכולים להישאר לבד?" ביקשתי בשקט.
"אין בעיה מתוקה" אמא אמרה וליטפה את מצחי. מושכת אותי לעוד חיבוק חזק.
"אני חזרתי, קרה משהו בזמן שהייתי בקפי-" שמעתי את קולו של שון לפתע בא מכיוון הדלת.
"ג'ני!" הוא צעק ורץ למיטתי, מפיל את מה שהיה לו ביד.
"את ערה!" הוא צעק שוב והחזיק את ידי.
"מסתבר" עניתי בציניות וחייכתי בביישנות.
"אנחנו נשאיר אתכם לבד" אמא אמרה וקרצה לי.
"תודה" אמרתי והיא סגרה את הדלת.


תגובות (3)

פרק פשוט מושלם!!!!
ריגשת אותי ♥

21/07/2011 20:36

כמה שיותר ארוך ככה יותר טוב!
מהממם מהממם מהממם!
זה היה פרק כל כך מרגש!
תמשיכי תמשיכי תמשיכי!!!

21/07/2011 21:26

אני עם חלי!!!

24/07/2011 11:36
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך