החיים הטובים- פרק 4

~נקודת מבט אנה~
אנה התעוררה וקמה מהמיטה. היא הסתכלה על השעון שלה, השעה חמש וחצי בבוקר. יופי מספיק זמן לעשות לק ולצאת להליכה, חייכה אנה לעצמה. היא קמה מהמיטה והתקלחה. יצאה מהמקלחת ולבשה גופיה כחולה צמודה, וג'ינס קצר. היא התיישבה על הריצפה ושמה ספוג בין אצבעות הרגליים שלה. היא החלה למרוח את הלק הורוד האהוב עליה, תוך כדי שהיא מזמזמת את הלהיט החדש שיצא ברדיו של הזמר האהוב עליה, ג'ייסון ספארקס.
היא נישקה את עטיפת הדיסק החדש שלו וחייכה אל דמותו המחייכת.
היא קמה, והורידה את הספוגים מרגליה. היא נעלה נעלי ספורט, חיברה את האייפוד שלה לאוזניות ויצאה החוצה. היא החלה ללכת, מכירה את השכונה החדשה. קולו של ג'ייסון בקע מהאוזניות והיא מילמלה יחד איתו את המילים של השיר. כעבור רגע היא הועפה אחורה בחדות ונפלה על הריצפה.
"אולי תסתכל לאן שאתה הולך?!" תשובה אוטומטית. היא הרימה את ראשה ונעמדה. מולה עמד בחור גבוה עם שיער חום קצר, משקפי שמש גדולים, בגדים רפויים וכמה שרשראות.
"זה לא שנתקעתי במישהו כרגע" גיחך הבחור ובחן אותה במבטו.
"אהה, דווקא כן." אמרה אנה בגסות. היא שנאה שמישהו מפריע לה, או מדבר איתה בשעות המוקדמות של הבוקר.
"מה את כלכך לחוצה? בואי נכיר קצת" חייך הבחור ותפס בידה.
"אני דיי באמצע משהו" אמרה אנה וניסתה לשחרר את ידה ממנו. כשראתה שהיא לא מצליחה, היא נאנחה והסתובבה לעברו. הבחור חייך ועזב את ידה. היא הניחה את ידיה סביב המותניים.
"אני אלירן מלכה" אמר הבחור וחייך, מצפה שהיא תגיד את שמה.
"אנה" ענתה ביובש והתסתובבה והתחילה ללכת. עם כמה שאלירן היה חתיך, היא באמת שנאה שמישהו מדבר איתה בבוקר.
אביב נשאר עומד במקום שבו השאירה אותו, מחייך חיוך טיפשי. "פשש ביטחון לא חסר לילדה הזאת" מילמל לעצמו ואז הסתלק לדרכו.
המחשבות על איך היא נפנפה אותו, את הערס הזה, רדפו אותה במשך כל הבוקר. היא, הילדה המתוקה ששונאת לומר לא לאנשים, שיודעת מה ההרגשה שמנפנפים אותך, ששונאת לתת לאנשים להרגיש רע עם עצמם, דווקא היא, נפנפה את הבחור הכי חתיך שהיא ראתה בימי חיה. מאיפה האומץ הזה הגיע פתאום?! היא נאנחה והורידה את החביתה שהכינה, מהגז.
אימה, אלה, ירדה למטה וחייכה למראה החביתה והירקות שבצלחתה.
"איפה אבא?" שאלה אנה ולקחה את החביתה והירקות שלה לסלון. היא הדליקה טלוויזיה ושמה אמ-טי-וי.
"בחדר עבודה. הוא קם ממש מוקדם היום" אמרה אלה והניחה את צלחתה הריקה בכיור. אביה של אנה היה סופר, וברוב היום עבד בחדר העבודה שלו. אימה הייתה עורכת דין חשובה מאוד וכרגע עמדה לאחר ביום הראשון שלה.
"אני חייבת ללכת." אמרה אלה ונישקה את קודקודה של אנה "תשטפי את הכלים לפני שאת הולכת, טוב מותק? ותשאירי לאבא אוכל במקרר! אוהבת מתוקה" אמרה אלה ויצאה מהחדר במהירות. אימה הייתה אישה יפה ; שיערה היה בלונדיני וחלק כמו של אנה, אך היה ארוך מאוד והיא נהגה לאסוף אותו בגולגול הדוק. היו לה עיניים ירוקות גדולות ושפתיים מלאות, והיא הייתה רזה מאוד וגבוהה, שלא כמו אנה.
אנה סיימה את האוכל שלה ושטפה את הכלים. היא הכניסה את הצלחת של אביה למקרר ולקחה את תיקה במהירות.
"ביי אבא!" צעקה רגע לפני שהלכה. היו פעמים בודדות שאביה ענה לה, אבל היא לעולם לא הפסיקה לקוות.
שקט. היא נאנחה ויצאה החוצה.
היא הגיעה לבית הספר ונכנסה למזכירות.
"היי אני התלמידה החדשה.. אנה קראיל" אמרה למזכירה, בלי להסתכל סביבה.
"היי! אני מכיר אותך! את הילדה מהבוקר!!" היא שמעה לפתע קול, ומישהו ניגש אליה. זה היה אלירן.
היא ניסתה להתעלם ממנו, ולקחה מהמזכירה את המערכת שלה, ואת הקוד ללוקר שלה.
"טוב נתראה בכיתה!" חייך אלירן משלא ענתה לו. שיט היא באותו הכיתה איתו?!
היא הלכה לכיוון הלוקר שלה והכניסה את הספרים. היא השאירה את הספרים לאותו היום בתיקה, ורצה לכיתה.
היא נכנסה והתיישבה במקום אקראי.
לידה התיישבה נערה עם שיער שחור ארוך וחלק וגוונים ירוקים, עיניים כחולות כהות, ועיפרון שחור סביב עיניה. היא לבשה גופיה שחורה ורפויה, ג'ינס ארוך עם קרעים, ומגפיים שחורים וגבוהים. סביב צווארה הייתה שרשרת שחורה עם ניטים לבנים וקטנים.
"אנה" הציגה אנה את עצמה.
"אדריאן." אמרה הנערה בחיוך קטן.
"יש מצב את עושה לי סיור בבית הספר? אני חדשה" חייכה אנה.
"כן, בטח" חייכה גם אדריאן. המורה נכנס, וכתב את שמו על הלוח. אדון מרטין.
אנה סרקה בעיניה את הכיתה, עד שעיניה נתקלו בגבו של אביב.
"את מכירה אותו?" לחשה אנה לאדריאן.
אדריאן הנהנה "קוראים לו אלירן מלכה, ערס כמו שבטח כבר הבנת. פעם הוא היה חמוד, אבל מאז שג'וד -הצביעה אדריאן על נערה אחת עם שיער חום ומתולתל, וגוף רזה וגבוה- זרקה אותו, הוא נהיה סטוציונר שלא יודע לכבד בנות.. תתרחקי ממנו" הזהירה אדריאן.
צילצול הפסקת אוכל נשמע ברחבי בית הספר, וכל הילדים קפצו ממקומותיהם בשמחה.
אדריאן ואנה הלכו לעבר שולחן ריק בקפיטריה והתיישבו שם. בעבור רגע הצטרפו אליהם שניי בנים ובת. לבת היה שיער שחור עם פס ורוד בוהק ועיניים חומות. שני הבנים היו גבוהים ובלונדינים, אך זה היה הדמיון היחיד ביניהם ; הראשון היה בלונדיני ושזוף ועיניו היו ירוקות ונצצו בשובבות ילדותית. השני היה חיוור כגוויה, ושיערו היה בלונדיני בהיר ממש וקצוץ. עיניו היו קטנות וכחולות וגופו צנום.
"אלו בלה, ארו -הצביעה לעבר השזוף- וג'קסון -הצנום-" הסבירה אדריאן.
אנה לא נראתה כלכך שייכת אליהם, עם שיערה חלק והמסודר בקרה ועיניה הכחולות הגדולות, גופה הקטנטן והצנום, ובגדיה החשופים לעומתם.
"יש היום בערב מסיבה, כמה בתים מפה. את רוצה לבוא?" שאלה אדריאן והחלה לשחק עם החסה שלה.
"ברור!" קראה אנה. הדבר השני שהיא הכי אהבה לעשות -אחרי הליכות בוקר- היה להשתתף במסיבות.
"יופי אז אני יבוא לאסוף אותך בשמונה תתכונני !" אמרה אדריאן וקמה מהשולחן, לזרוק את הסלט הרבע אכול שלה לפח האשפה.