איש החוטים

כשמסתכלים על העור מקרוב, רואים המון חריצים קטנים. סדקים עדינים עדינים, כמעט בלתי מורגשים. כמו רשת, או סבך. במשך תקופה ארוכה תהיתי לעצמי מה הם הקווים האלה, החריצים, עד ששמעתי את סיפורו של איש החוטים.
איש החוטים נולד כמו כל אחד אחר, מאהבה ומאמץ של איש ואישה, אשר היו קצת מיוזעים מהחום, וקצת עייפים משני הילדים הגדולים יותר שלהם, וקצת אוטומטים באופן שבו חוו את חייהם. הוא נולד חלק לחלוטין, כמו שיש. רך מאד, וורוד, אבל חלק לגמרי. כשיצא החוצה אל עולם האוויר הוא לקח נשימה עמוקה, הראשונה מבין נשימות עמוקות שייקח, ובכה. אחות ניקתה אותו ועטפה אותו בשמיכה לבנה, הגישה אותו אל האישה המותשת שעמלה על הבאתו אל העולם. שיערה היה פרוע ודבוק למצחה, המצח שלה הבריק והעיניים הירוקות שלה היו בולטות מאד על רקע העור האדמומי. איש החוטים, שעוד לא היה איש, פקח לרגע את עיניו, מנסה אותן בפעם הראשונה, ומבטו המטושטש נחת על פניה של אמו. באותו רגע הבזיק אור קטן מאד לאורך גופו של התינוק וחריץ עמוק וארוך נבקע מתחילת רגלו ועד לצווארו. איש לא שם לב.
בהמשך היום, כאשר אביו החזיק אותו וליטף את פניו הקטנות, הופיע חריץ ארוך ובלתי מורגש נוסף. וכך הופיעו עוד חריצים כשפגש את אחיו בפעם הראשונה, ואחר כך שוב, כשחייך אליהם, כשהתחיל לזהות אותם. בכל פעם שראה מישהו מעניין, או עצוב, או משמעותי, מחשבה שהופיעה שנית בחלומותיו, שיחה או מילה שנחרטה בתוך ראשו, נסדקו עוד ועוד חריצים ברחבי גופו. הוא כבר התרגל לתחושה, הבזק פתאומי וחמים זרם במורד גופו. היו מפגשים שיצרו חריצים עמוקים יותר, ארוכים יותר, והיו כאלה שפחות. הפעם הראשונה שהוזמן לחבר אחרי הגן יצרה חריץ ארוך לאורך הגב שלו. כשנפגע ממריבה עם חבר, נפער בו חריץ לאורך היד. הוא הביט ביד, העביר אצבע מהוססת לאורך החריץ החדש, וגילה, במבט מקרוב, שמה שנראה היה לו כחריץ הוא למעשה חוט דקיק שנמתח מנקודה אחת לנקודה אחרת, והלחץ שלו על העור החלק יוצר מראה של סדק. הוא התחיל לחקור את שאר החריצים ונוכח לדעת שכולם למעשה חוטים דקים דקים, שקופים, הממלאים את עורו. באותו ערב, נרעש מהתגלית החדשה שלו, הוא חקר את ידה של אמו. הוא נגע בה מקרוב מאד, נשם עליה ממש, וחיפש חוטים. הוא ראה חריצים ושיערות, אבל כשהעביר את ידו עליהם הם לא רעדו וחזרו למקומם כמו החוטים שלו.
איש-ילד החוטים פיתח הרגל חדש. הוא היה מעביר את אצבעותיו בעדינות על חלקים בגופו, פורט על החוטים השקופים. בכל פעם שהרגיש בהיווצרותו של חוט חדש, היא מביט בו, לומד אותו ומנסה להצביע על המפגש שהביא ללידתו של אותו חוט. הוא כבר הבין אז, שכל חוט מסמל מפגש מסוים, בין אם היה זה חברות, שיחה, פגיעה, התרגשות, אהבה וכו. בשלב מסוים היתה לו שאיפה למפות את עצמו, לתעד כל חוט וחוט, מאיפה הגיע, ולמה, ואיך גרם לו להרגיש. אבל החוטים היו רבים מידי, סבוכים ומרושתים, מבולגנים אחד בתוך השני.
היו ימים בהם הרגיש שהחוטים עוטפים אותו, מכסים אותו ומגינים עליו. אבל פעמים רבות דווקא חש שהם חונקים אותו, מהודקים מידי, מתוחים מידי. הוא היה מתגרד בכוח, מנסה לקרוע כמו מהם, לאפשר לעצמו לנשום. אבל החוטים היו חזקים מאד. הזכרונות שנשאו בתוכם נתנו להם כוח גדול ומעיק על הילד.
ילד החוטים גדל כמו כל אחד אחר, בייסורים ובאיטיות, מגלה את פלאות העולם והאנושות בצורה נבוכה ומגושמת. הוא התאהב ושנא, כעס וצחק, בכה. הוא היה מתנשף הרבה. לוקח אוויר מלוא הריאות, ומוציא אותו בכל הכוח, בקולניות. אביו היה מעיר לו על כך בהתחלה, אבל בשלב מסוים כבר התייאש, וכשבנו הקטן היה מתנשף בכוח, לפעמים היה גם הוא מתנשף מיד אחריו. ילד החוטים אהב להתנשף, כי זה היה מרעיד את כל החוטים בגופו. הם היו רוטטים יחד, מאווררים קצת את העור ההדוק, כמו מנגנים נעימה שקטה שרק ילד החוטים יכול היה לשמוע.
כשגדל ובגר והפך לאיש, הוא כבר לא זכר שפעם אהב את החוטים שלו, שרצה למפות אותם כדי להבין את עצמו. החיים היו עמוסים מידי, האכזבות גדולות מידי, והתחושה היחידה שליוותה אותו באופן תמידי היתה של מחסור באוויר. הוא היה יושב שעות, פורט על חוטי נפשו בהיסח הדעת, מיואש. הוריו חדלו לנסות להבינו, הם היו מחבקים, או מחייכים אליו כשמבטיהם נפגשו, ומדברים עליו בחדרם.
לא טוב לו.
מה הוא צריך כדי שיהיה לו טוב?
אני לא יודע.
גם אני לא. אולי נשלח אותו לטיפול?
אולי.
הם הציעו לו ללכת לטיפול פסיכולוגי. הוא הסכים. הוא התחיל ללכת, להיפגש עם איש שישב במשך שעה בשבוע והקשיב לו, שאל שאלות, חידד ושיקף. הוא לא הצליח להגיד לו על החוטים, רק שהגוף שלו כואב כמו הלב. הוא פועם, הוא נחנק. הפסיכולוג המליץ לו על תרגילי כתיבה, על הליכות יומיות, על שחייה. על שיחה עם חברים טובים.
איש החוטים ניסה את כל אלה. הוא כתב הרבה, לעצמו ולאחרים, מנסה בכל פעם להתנסח באופן ברור יותר מהפעם הקודמת. הוא התחיל לעשות ספורט- כדורגל, ריצות, שחייה. הוא שייך את עצמו לקבוצה של חברים ופתח את עצמו מולם, והקשיב להם. הוא אפילו מצא אהבה.
הכתיבה היתה מוקד של שחרור לחצים, הספורט חידד את חושיו והפעים את ליבו, החברים החדשים היו מקור של נחמה וצחוק, לימוד ויחד. האהבה היתה טובה, עמוסה ועוטפת ונוגעת, מעניקה בטחון חברתי, תחושת שותפות ואכפתיות. אבל בלילות היה איש החוטים שוכב ער, פורט על גופו בעדינות, לוקח נשימות עמוקות, שאף פעם לא הרגישו עמוקות מספיק, ומתנשף. בשקט, כדי לא להעיר את אהובתו.
זה נמשך כמה שנים. איש החוטים היה עובד קשה, מבלה עם חברים, עושה ספורט, חי עם אהובתו, ומדבר עם הפסיכולוג. הוא אימן את עצמו לחייך יותר ברכות, כך שיראה כאילו הוא לא מתאמץ. ההורים שלו נרגעו במקצת. האחים שלו התחילו את חייהם האמיתיים, עבודות, ילדים. שגרה מסנוורת נוצרה. מסנוורת כי היא אפשרה ועודדה עצימת עיניים, כי היא היתה נוחה.
ואז חל שינוי. איש החוטים הרגיש בהדרגתיות כיצד החוטים מתהדקים בתוך השגרה שלו. הוא חזר להתגרד. הוא כאב. האהבה הפכה לתלותית, מצידו ומצידה. החברים הדגישו לו את תחושת הלבד. הוא הרגיש לכוד שם, כלוא מבפנים ומבחוץ. הפסיכולוג שאל אותו מה הוא צריך והוא אמר- אני חייב להצליח לצאת. אני חייב להצליח לנשום.
איש החוטים נפרד לשלום כמו כל אחד אחר, בדמעות ולבטים. הוא תהה אם הוא עושה את הבחירה הנכונה, הוא חשש מהשינוי הגדול שיבוא. אבל הוא נשם עמוק, והתנשף, והעמיס ארגז אחר ארגז באוטו הגדול, ונסע. הוא עבר לגור בדירה קטנה בעיר גדולה עם המון אנשים שלא הכיר. זאת היתה תקופה של הרבה חוטים חדשים שנוצרו על עורו. המון מפגשים שונים, היכרויות, חברויות, כאבים, מצב שונה מאד. לתקופה חזר לו הרצון למפות את עצמו. הוא דיבר יותר כשפגש את הפסיכולוג. הוא נסע לראות את החברים הישנים ובחן את התגובות שלהם איתו, את שלו איתם.
המיפוי היה ארוך וקשה, אבל איש החוטים הרגיש שזה מה שצריך לקרות. אז הוא ישב עם זכוכית מגדלת, עבר חלק חלק בגופו, מדד, בדק, נזכר, תיעד. הנשיקה הראשונה שלו, הפעם הראשונה שהפסיד במשחק, החיבוק שאמו נתנה לו בבר מצווה, הגיוס לצבא והמפגש עם המפקד, ההיכרות עם אהבתו. מישהו שדחף אותו באוטובוס, מישהי שחייכה אליו במסיבה. את הכל הוא רשם. את הכל הוא חישב.
הוא התחיל להבין שיש לו הרבה מאד חוויות קשות בחייו הקצרים, שהשפיעו עליו עמוקות. הרבה חוטים מתוחים, ארוכים, שנוצרו בעקבות מפגש קשה, שהעמיקו את עוצמת ההתנשפות שלו. איש החוטים החליט שעכשיו הגיע זמנו לעשות את השינוי בעצמו, ולא לחכות שיקרה עוד שינוי חיצוני.

בערך בתקופה הזאת פגשתי אותו אני. זאת היתה הכרות מהסוג שקורה, אבל בדיעבד אתה לא בטוח שאתה זוכר אותה. איש החוטים הזכיר לי אותה, כי אצלו היא רשומה. אבל אני נוטה לשכוח, כי היא כשלעצמה אינה חשובה. מה שחשוב הוא שבאותה תקופה, איש החוטים החליט החלטה עם עצמו. הוא משתחרר מהחוטים.
בעזרת מספריים משוננות מאד, הוא משך חוט אחד בכל פעם, וגזר. הוא גילה שכשהם נפרדים, קל יותר לגזור אותם; שניים שלושה ביחד כבר היו מקהים את המספריים. במקום שבו גזר, התנפח לפתע העור. זאת היתה עבודה קשה ומעייפת, איטית ומתסכלת. אבל איש החוטים היה נחוש. חוט אשר נגזר היה קופץ אחורה ומיד נעלם, ואיתו גם מעט מן המשקל שישב על ליבו של איש החוטים. כשסיפר לי על החוטים, ועל הגזירה, ביקשתי לראות אותם. הוא נתן לי להביט מבעד לזכוכית המגדלת שלו, על גב היד, ממש ממש מקרוב, ולחפש אותם. העברתי אצבע עדינה וראיתי אותם נרדעים. הוא חייך.
הם יפים.
נכון, אבל הם מונעים ממני לנשום.
אתה גוזר את כולם?
עוד לא, אבל אולי בסוף כן.
ואיך אתה מרגיש אחר כך?
איש החוטים סיפר לי שאת ההשפעה של הגזירה הוא לא מרגיש מיד, אבל כמה שעות אחר כך מופיע זיק של זכרון של המפגש שהוליד את החוט, ואז הוא נעלם. לפעמים הוא מספיק לרשום אותו, לזכור, ולפעמים הוא פשוט נמחק.
אבל עדיף ככה.
למה?
כי אני מפנה מקום לדברים חדשים. אני בוחר איזה חוטים אני רוצה להשאיר, ואיזה לא.

איש החוטים מסתובב באופן קבוע עם מספריים משונים בתיק, מוכן בכל רגע לחתוך חוט שלא נראה לו. לפעמים, הוא כותב לי, בלילות אני מרגיש שקר לי. שחסר לי משהו, הנשיפות שלי לא יוצרות את המנגינה שנוצרה פעם, כשנחנקתי. וזה מוזר. לפעמים אני מתחרט ורוצה להחזיר את החוטים, לחזור להיות מי שהייתי תמיד, מאופק, מפוחד, שברירי. אבל בבוקר אני קם, ומעביר יד על הרגל החלקה, ואין פריטת חוטים, וזה נעים לי.