פרק 5 בין הצללים

פרק 5

מהפעם הראשונה שהוא ראה אותה היא הייתה מוקפת אור. בהילה צבעונית ובאנרגיה זוהרת, כאילו היא המקור האור היחיד בעולם. זה היה מחזה מרהיב, קסום וכמעט עוצר נשימה.
על פניו היא נראתה כמו כל אחת אחרת. לא יפה או מיוחדת מדיי. רגילה כמו כל אחת שחולפת על פניו ברחוב, אפילו לא אחת שתעצור בשבילה להעיף מבט חוזר – אבל לא בעיניו.

בעיניו היא הייתה כובשת.

הדרך שעיניה החומות נפגשו עם הצללים הדהויים שבעיניו הכחולות, היו כמו להבות חמות שהמיסו את איש הקרח שבו.
הסומק האדמדם שעלה על פניה ממבוכה, החיוך השברירי, הפנים התמימות ואפילו השיער החום שלמרות שהיה נראה רגיל לכל עין – משך את תשומת ליבו כמו פרפר אל אש.
הוא היה מוכן לשלם כל סכום מופרע על מנת להחדיר את אצבעותיו לשיערה הסבוך.

בלילות האחרונים הוא מצא את עצמו חושב עליה. לא הרבה. בהבזקים קטנים בשעות הקטנות של הלילה, מדיי פעם אפילו מגלגל את שמה בלשונו ברכות ובעדינות שהפתיעו אותו.
אבל הרגעים האלה היו טיפת נחמה בים של כאב.
כן, בסוף כל יום הוא מצא את עצמו יושב בחדר החשוך, מתהפך מצד אל צד, מתחבא בין הצללים האפלים וצורח בדם, בדמעות וללא מילים.
הוא היה צורח בשתיקה, מתמכר לכאב, לאפלה ולבדידות שזחלה בין עצמותיו.
הוא היה חולם על זעקות מייסרות, על צעקות מצמררות, על אשמה וייסורי מצפון שהתפשטו בכל חלקי גופו כמו גידול ממאיר.
הוא חלם עליה – שוכבת בין זרועותיו, גופה מתפרכס, פניה מתעוותים בכאב ודם בכל חלקי גופה. אבל בעיקר מה שרדף אותו היה העיניים שלה. הסערה, הבהלה והפחד המבעית שהתחולל בהן בזמן שהיא נאנקה בכאב ורעדה בין ידיו.
המבט שלה…שניות ספורות לפני שהיא מאבדת את ההכרה – עד עכשיו צורב וצובט. אשמה, קוראים לזה.
הוא הביא אותה למצב הזה.
אלו הרגשות שחלחלו עמוק בתוכו, חודרות תחת השכבות הכי מוגנות שלו – הופכות לנקודת התורפה הכי רגישה שלו ולמפלצת האיומה שרודפת אחריו.

אבל בסופו של דבר – כל בוקר הוא היה קם ומשדר את איש העסקים הכריזמטי. בארשת פנים קשוחה, בטון דיבור אדיש ובעיניים קרות – הוא השיג תדמית של כל יכול וכל יודע.
כמו עכשיו לדוגמא.
הוא התרומם מהכיסא העור גדול במשרדו, מתבונן בנוף המרהיב שנשקף מחלונו. ההרגשה הזאת הייתה עילאית. כל תל אביב הייתה פרושה מתחתיות. הוא היה מעל כולם והתחושה הזאת נתנה לו שליטה.
כן, זאת המטרה שלמענה הוא קם כל בוקר. השליטה הזאת…הכוח והועצמה שזה מילא בתוכו היו כמו תחליף לאושר.
מאז שהוא חווה את האובדן כל רגש אצלו נדחק לטובת ההיגיון. הכל היה רדום.
בשביל האהבה הוא לא היה מקריב אפילו מחשבה – ישר מדחיק לתא אפור ואפל. השמחה חמקה לו מבין ידיו. האושר היה ספוג בכאב ואובדן.
הדבר היחיד שהיה ער אצלו זה התאווה. הוא רדף אחרי הצלחה, הישגים, כסף ותדמית. כל מה שהוא יכול לקנות.
צלצול הטלפון החזיר אותו למציאות.
"היי דניאל" המזכירה שלו הייתה מאחורי הקו. "אישה בשם איה מחפשת אותך בקבלה. אני לא רואה שהיא קבעה-"

"תכניסי אותה" הוא קוטע אותה בחדות- ישיר ויבש – ומנתק.
לא פחות משתי דקות לאחר-מכן איה עמדה בפתח הדלת שלו, מזכירה לו את היום הראשון שפגש אותה.
קטנה ורזה עם הפנים הכי תמימות שידע עומדת בפתח הדלת, מובכת וחוששת להיכנס.
"כנסי איה" הוא פותח כפתור אחד בחליפה, מושך בשבילה את הכיסא הסמוך עליו ומתיישב בנינוחות.
היא לעומתו נראתה מתוחה, כאילו כל צעד שלה היה כמו לדרוך על קוצים דוקרניים. לאנשים תמיד היה את הנטייה להילחץ מנוכחותו והוא לא היה יכול להאשים אותם. הוא לא היה טיפוס קליל וחברותי – אלא בוחן וקפדני ופוקר פייס מיומן, מאלה שאף-פעם לא תצליח לנחש מה חולף בראשם.
היא נראתה כל-כך קטנה בחלל המשרד הרחב אבל משהו בזה היה סקסי לדעתו. הנוכחות שלה הייתה עדינה ונשית, מטר ושישים של קסם אישי ומבנה גוף דקיק אך מלא במקומות הנכונים.
זה מה שהוא אהב בה. וזה מה שהזכיר לו את אותה אחת מהסיוטים שרדפו אחריו.

כן, לכל דבר יש סיבה – וזאת הסיבה שהוא רצה אותה לידו קרוב ככל האפשר.

הוא רצה להתרגל לנוכחות שלה וחשב שהדרך היחידה להתחסן מהסיוטים הוא בסופו של דבר להתמודד איתם. והיא הייתה ההתמודדות שלו.
איה הייתה ההעתק, השכפול והזיכרון המוחשי שלו מן העבר.

–

עמדתי בפתח הדלת וכרגיל הפסקתי לנשום ברגע שראיתי אותו. מה שכמובן הצית לא רק את הסומק הלוהט בלחיי אלא גם את הכעס שלי שוב מחדש. לכל הרוחות, למה הייתה לו השפעה כזאת עליי?

ויותר חשוב מזה – מתיי כבר אפסיק להתרגש מהמראה שלו?
זה לא כאילו לא ראיתי אנשים מרשימים בעבר. יש את היפים בצורה אלוהית, מאלה שנראה שההוא מלמעלה הקדיש יותר זמן במחשבה. ויש את אלה עם הסקס האפיל המטורף שתרצו לזנק עליהם ולקרוע מהם את החולצה – דניאל היה גם וגם.

"המשרד שלך מרשים" ניסיתי לשבור את הקרח או יותר נכון לחפש תירוץ טוב לעיניי שריצדו בכל שטח ממשרדו – רק בשביל לא להיפגש עם עיניו.
האמת שהמשרד שלו היה גדול יותר מכל משרד שאי פעם ראיתי, אפילו בסרטים. הכל היה מזכוכית ונראה יוקרתי להחריד.

"תודה רבה" הוא בחן אותי והפעם מקרוב. לבי הלם בקצב מהיר. שמעתי את הדם גועש ליד חלל האוזן שלי.
הרגשתי את כל גופי מתפתל ואת הידיים שלי מזיעות ולחות.
למען השם, בלעתי את הרוק ובראשי חלף כמה סצנות מלוכלכות בהן הוא מצמיד אותי לקיר, רוכן מעליי וחוסם את פי בפיו במיומנות.
"הכל בסדר?"
הנהנתי בראשי בצייתנות.

"מצוין" צל של חיוך התגנב לשפתיו. הוא אמר עוד כמה דברים שנכנסו מאוזן אחת ויוצא מאוזן השנייה. משהו כמו "אני שמח שבחרת להגיע" אז פשוט חייכתי חיוך נבוך וקיללתי את עצמי על הרגע שהחלטתי להגיע.
רציתי אתגר וריגוש, רציתי לצאת מהשגרה המשעממת, לקחת הזדמנויות, לחפש את עצמי ולשאוף ליותר – אבל דווקא פה מכל המקומות? דווקא בחברת נסיך האופל?
"בואי," הוא התרומם מהכיסא לא לפני שכפתר את הז'קט שלו. "אני אכיר לך את נטע המזכירה הנוספת שלי. היא תלמד אותך כל מה שצריך לדעת"
קמתי אחריו והרגשתי את ההקלה מציפה אותי. עוד רגע אחד נוסף לצד מכונת הסקס המשוכללת בארבע עיניים – וידעתי שאני אאבד את שפיותי.

"תכירי נטע, זאת איה. איה זאת נטע" הוא הכיר בנינו בפנים חתומות.
החלפנו אחת בשנייה מבטים. נטע הייתה ג'ינג'ית מטופחת ומטוקטקת שלבשה בגדי מעצבים שביגרו אותה בכמה שנים לפחות. זה והעובדה שלבשתי מכנס ג'ינס וחולצת שיפון פשוטה, גרמו לי להרגיש עלובה לידה.
"אני מצפה ממך ללמד את איה כל מה שצריך. מעכשיו היא תהיה יד ימיני." הוא פסק, "בהצלחה" הוסיף לפני שחזר אל עקבותיו.

ורק אז לקחתי נשימה עמוקה.