מאחוריי המיקרופון | 3(שקדוש)

אני מסתובבת. אורן.
אורן הוא חבר ילדות ישן. שיער בהיר, עיניים כהות, שיזוף וחיוך שובה.
ולאחרונה – שרירים. מה שמוסיף לצ'ארמר שכמותו רק עוד ועוד מעלות. מצד שני, בחיים לא היו לו מורדות.
"היי" אני מופתעת. לא דיברתי איתו בשנתיים האחרונות. מצד שני, טיול לארצות הברית די מונע את זה.
טיול ארוך של שנתיים. אמן עליי.
אני מסתכלת עליו מלמטה למעלה. אני מבינה מה הן מוצאות בו. החיוך שנפרש לו על השפתיים אלוהי, והזרוע שממהרת לעטוף אותי מעבירה לי צמרמורות בגוף. מלמטה ולמעלה.
אני מחייכת. החיוך שלי. זה שגומות לא יכולות להצהיר בו נוכחות.
"מה קורה פיצקית?" הוא שואל. ככה הוא תמיד קרא לי… מאז שגילה בגן חובה שהוא גדול ממני בחודשיים. אני מגחכת.
"הכל "אני עונה וסוף סוף מרגישה מספיק בנוח להיכנס לחום שלו.
"לפיצקית תמיד קורה הכל. זה לא פייר." הוא אומר בילדותיות ומחזק את החיבוק. אני חורצת לשון.
"פיצקית התגעגעה אלייך" אני מסננת. הוא מגחך ופורע לי את השיער.
חריקת בלמים. אני מסתכלת.
על האופנוע.
שחצן.
מה לעזאזל הוא רוצה ממני?!