צרותייה של לורן – דודה מוניק באה לבקר
"פרנסואז-לורן!!" צרחה אימה של לורן, ג'נביב.
"מה?" צרחה לורן בחזרה.
"תעזרי לי עם האוכל!" השיבה אימה של לורן.
"בסדר!!" לורן קמה והלכה למטבח. להפתעתה, המטבח היה מלא במטעמים.
"למה יש כל כך הרבה אוכל?" שאלה לורן.
"הדודה מוניק באה לבקר היום" אמרה אימה של לורן.
'אוי לא..' חשבה לורן.
—
באותו הערב, סול ויאשה היו בדרכם להפתיע את לורן בביתה.
הם לקחו איתם סכינים ורובים על מנת לחסל אותם. כמובן שהRPG של סול תמיד היה איתה.
"ובכן, יקירתי, אני מקווה שהפעם תחסלי אותם טוב יותר מהפעם הקודמת" אמר יאשה, וחיוך אכזרי עלה על פניו.
"אל תדאג לי… אני מספיק סדיסטית כדיי לחסל אותם כמו שצריך" סול אמרה "ואני לא היקירה שלך!!!" הוסיפה בעצבנות.
"בסדר בסדר.. תרגעי" אמר יאשה ברוגע.
סול ויאשה ירדו מהמכונית השחורה והמבריקה ועמדו מחוץ לביתה של לורן.
—
"אבל אימא!" צעקה לורן, "אבל אין לי כוח לסדר את השולחן!!!" רטנה לורן.
"דודה מוניק מגיעה היום ואנחנו חייבות לקבל אותה בצורה מכובדת"
"טוב.. בסדר אימא!" רטנה לורן.
לורן סידרה את שולחן בחדר האורחים. המפה הייתה לבנה ועשויה משי- במיוחד לכבודה של מוניק!
"ועכשיו, התלבושת שלך" אמרה אימא של לורן, וגררה אותה לחדר ההלבשה.
היא הוציאה מהארון שמלה מפוארת, גרביונים לבנים ונעליי בובה שחורות.
"את זה את לובשת. בלי טענות" אמרה אימא של לורן, ויצאה מהחדר.
לורן התלבשה וירדה חזרה לסלון.
לפתע נשמע פעמון הדלת. דודה מוניק עמדה בכניסה.
"שלום לך לורנצ'קה חמודה שלי!!!" אמרה וצבטה את הלחי של לורן בחוזקה.
"איה!" לורן פלטה.
"אמרת משהו?!" מוניק התעצבנה.
"לא.. לא כלום…" אמרה לורן בתמימות.
—
-בגג ביתה של לורן-
"את מוכנה?" אמר יאשה בלחש.
"כן.. ברור" ענתה סול "אבל אני חושבת שזו דרך גרועה להיכנס לבית דרך הארובה ולפי דעתי והריח השרוף, האש דולקת"
"את צודקת" אמר. "חייבים למצוא דרך אחרת"
"או שאולי ניכנס דרך הדלת הראשית כמו בניי אדם מכובדים..?"
"צודקת" אמר.
סול ויאשה ירדו מהגג ועמדו בפתח הדלת. סול צלצלה בפעמון.
"שלום לכן, הזמנתן סושי?"
"לא שזכור לי…" אמרה אחותה של לורן.
"יופי" אמרה סול וחייכה חיוך סדיסטי.
סול לקחה את הסכין שהייתה בידה ותקעה בליבה של אחותה. לאחר מכן, היא לקחה את ידה והכניסה אותה לתוך החתך שגרמה. היא הוציאה את ליבה וזרקה אותו לפח האשפה מאחורייה.
"איכסססססס!!! מה את נורמאלית?! מה עשית?!" נבהלה דודתה של לורן.
"זרקתי את הלב לפח." ענתה סול באדישות.
"משוגעת פסיכית סדיסטית!!!" צרחה מוניק.
"אוי! תודה לך מוניק!" סול אמרה בחינניות.
הכלבלב הקטן של דודה מוניק, צ'יפופו, הלך לסול בין הרגליים.
יאשה רצה להרוג את הכלבלב הקטן, אבל סול הרימה אותו.
"בבקשה, אל תהרוג אותו" התחננה סול, יאשה לא הסכים לה כמובן, אך החליט לוותר הפעם.
"בסדר. אבל בפעם הבאה.." אינויאשה חייך חיוך פסיכי.
"אהרוג אותו" אמר לבסוף.
סול חייכה חיוך מתוק ושמח.
"עכשיו תורי" יאשה חייך חיוך קצת יותר פסיכי, והתקרב אל מוניק, הוא תקע את ציפורניו בבטנה וקרע אותה. עצמותיה של מוניק בלטו מגופה. הן היו מלאות בדמה הסמיך. שניי החצאים של מוניק נחו על הרצפה שהייתה מלוכלכת מרוב דם. הריאה של מוניק בלטה מגופה. סול רצה ותקעה את סכינה בריאה עד שנחתכה לאלפיי חתיכות קטנות. ממש כמו בשר ששמים בסלט, רק שפה לא היו ירקות.
"ואף אחד.. לא נשאר.." סול שמעה את יאשה, אבל הוא רק עמד וחייך.
"אני בטוחה שיש עוד" אמרה בלחש "לא יכול להיות שכולם מתו" הוסיפה וליטפה את הכלבלב שהיה בידה.
סול הלכה וסרקה את כל הבית.
מתחת לשולחן האוכל גילתה את לורן מתחבאת.
"שלום לך…" אמרה סול ברוגע.
"ש- ש- שלום" מלמלה לורן בפחד.
"מה את חושבת על המראות פה? מדהימים, את לא חושבת?"
"לא…אני לא אוהבת את דודה מוניק, אבל זו הגזמה"
"מה אמרת?!" אמרה סול וקיבה את הסכין לצווארה.
"כן! המראות פשוט מהממים! אין עליהם!" הגנה על עצמה לורן.
"כן… כך חשבתי" אמרה סול וחתכה אותה מעט בצוואר.
לורן לא פלטה צעקת כאב כי ידעה שאם תגיב, סול תמשיך לגרום לה לסבול.
"יש לך מזל שהיום אני במצב רוח טוב" לחשה סול.
"אבל..אני לא" יאשה נכנס לחדר.
"יאשה!!!" צעקה סול.
"לא עכשיו" יאשה חייך חיוך פסיכי והתקרב ללורן.
"אוקיי.." אמרה סול "אם הוא מוכן לעשות את העבודה השחורה בשבילי.. אז למה לא?"
הפוני של יאשה עף מעט הצידה.
"פוני!" התלהבה לורן. עינו האדומה של יאשה נגלתה לעינייה של לורן.
"מ..מ..ה.." מילמל יאשה, לורן נרגעה קצת, אבל היא הבחינה ביאשה מתקרב אלייה יותר ויותר.
"עכשיו.."
"אני אכאיב לך"
"לא לא לא!!! עזוב אותי פסיכי שכמוך!!! חתיכת רובספייר עם שמלת מלמלה ורודה ולסת מדממת!!!"
"אני מה?!" כעס.
"רובספייר עם שמלת מלמלה ורודה ולסת מדממת"
"לא אני לא!" כעס וחשף את ציפורניו. הוא התקרב ללורן ושרט אותה בבטנה.
דם נשפרץ על שיערו הלבן של יאשה.
"תשכח מזה!!! לא אמרתי כלום!!!" יבבה לורן.
"חכו!!!" קראה סול "לא שמתם לב לשעה?! כבר אחד בלילה!!! יש מחר בית ספר ואני לא רוצה לאחר. יש מצב שאני אישן פה הלילה?" שאלה סול
"בכיף" אמרה לורן ויצאה מהשולחן.
"תודה!!!" אמרה סול בחינניות "אה כן, וקחי את צ'יפופו" סול אמרה וזרקה את צ'יפופו על לורן. צ'יפופו נשך את לורן ביד.
"איה!!! צ'יפופו! רד ממני!!!" כעסה לורן
"להביא לך סכין כדיי שתהרגי אותו?" שאלה סול
"ל.. לא.. לא צריך…אני לא הורגת חיות"
"אוקיי.. מה שבא לך, אבל אל תתלונני אם תקומי מחר בבוקר בלי יד" אמרה סול בצדק
"הו..כמה משעשע לראות אתכן ככה" התערב יאשה.
"כן.. משעשע.. אם אתה רוצה, אתה יכול לכרות לה את היד כדיי שלא תסבול בבוקר" אמרה סול
"לא תודה..אני אוותר. אבל..אני אכרות למישהו אחר את היד הלילה" צחקק יאשה.
"למי בדיוק תעשה את זה?" שאלה סול בתמימות
"לכן!" יאשה חייך והתחיל לרוץ אחרייהן.
"לא!!!" קראה סול ויצאה מהחלון.
סול רצה מהר ויאשה לא שם לב שהיא ברחה.
הוא נשאר רק עם לורן והוא רדף אחרייה כל הלילה.
—
"זה היה מתיש" מילמלה לורן ונפלה על הספה, יאשה נפל גם על הספה בעייפות.
"לורן, בית ספר!!"
"אוי לא!"
"אני..מניח שאלך למצוא מישהו לאכול"
"מישהו?"
"כן.."
"אה, תהנה"
תגובות (7)
בכיף עצלנית! D:
למרות שלא השתמשתי פה בכל הסדיסטיות שלי..
רק בחלק קטן מאוד ממנה.
אחריי הכל, צריכים לקרוא את זה גם אנשים לא סדיסטים… אז לא הטרדתי אותם יותר מדיי.
זה משום מה הצחיק אותי ><
ופה זה נראה שסול נגדי ><
וסוף סוף עשית פרק ארוך. אבל למה שאני ארשה לסדיסטים להישאר בבית שלי לישון?!
אבל בסוף היא נחמדה אלייך XD
חחחחחחחחחחחחחחחחח ^^
ומה עם הבנדיקוט?
ידחף בפרק הבא ~
•____•
למה •____•?