S.H.I.E.L.D פרק 1+הרשמה

ששני גברים בחליפות הופיעו מול הדירה שלי לא הייתי מופתע
ככה זה שאתה עובד בshield. אבל ששניהם "הובילו" אותי למכונית שחורה וגדולה התחלתי לדאוג. הובלתי אנשים למכוניות גדולות ושחורות, זה לא נגמר טוב. "תראו אני יודע מה קורה כאן, מישהו מוכן להסביר לי מה קולסון רוצה מהחיים שלי?" הם לא עונים, כמובן. הם הוכשרו לא לענות. זה בדיוק מה שאני הייתי עושה במקומם. אנחנו עוצרים מול הנגאר נטוש אני מחליט שבאופן רשמי הולכים לחסל אותי. אבל בתוך ההנגאר קצת שונה ממה שציפתי, הוא ריק חוץ משני כיסאות ושולחן שאליו מונחים קפה ועוגה, אל אחד הכיסאות יושב פיל קולסון. אם הוא בא לפה בכבודו ובעצמו סימן שמשהו חשוב קורה. אני מתיישב מעלה אל פני חיוך ממזרי ומניח את רגלי אל השולחן בצורה שתגרום לקולסון תחושה שאני שולט במצב כאן. "אז פיל! מה שלומך היום. בחרת לך מקום מעניין לארוחה קלה. אם היית רוצה לצאת איתי לדייט אולי היית לפחות לוקח אותי למסעדה מפוארת." אני אמר בהתגרות "אכן משעשע מאוד הסוכן מיילס. אבל אני חושש שיש לנו דברים מעט יותר חשובים לדון בהם." אני מוריד את הרגליים מהשולחן ויושב זקוף, רציני. "אני מקשיב" קולסון מחייך "כמו שאתה יודע אני הזמנתי אותך לכאן אם סיבה" בפעם הקודמת שבדקתי להביא שני סוכנים שיחשמלו אותי בטיזר אם אני לא אבוא לא נקרא להזמין. אבל אני לא אומר את זה, במקום זאת אני רוכן קדימה, מזמין אותו להמשיך לדבר. "יש לנו משימה מיוחדת בשבילך," אני חושב אל מתקן כליאה מתוחכם בשממות השלג של מוסקבה. אני מהנהן "מגוייס חדש" אכזבה ממלאת אותי "לעזאזל קולסון! למה הבאת אותי עד לפה בשביל מגוייס?! יכולת לשלוח אחד מהחבר'ה בדרג הנמוך!" הוא מחייך בשעשוע כאילו זה בדיוק מה שהוא רצה שאני אומר. אני לא אוהב את זה בכלל. "זה לא מגוייס רגיל." הוא אומר ומוסר לי תיקייה, אני פותח אותה ומוצא את עצמי בוהה בתיק אישי.
נתנאל קוגר. בן 16. נעצר חמש פעמים בגין פריצה למחשבים, הדלפת מידע מסווג, שוד, והונאה.
נרקיסיסט, אלכוהוליסט, (ועוד כמה איסטים שאני לא יכול לבטא) אלים, אנוכי, לא חברותי אל גבול ההפרעה הנפשית. בתמונה נראה בחור חיוור וכחוש שפניו מוסתרים תחת קפוצ'ון אפור
"בקיצור האקר פסיכי" אני אומר, וקולסון מסנן משהו שנשמע דומה ל "חכה שתראה את התיק שלך"
"כדי שתתחיל להתרגל לזה, אתם תבלו הרבה ביחד בזמן הקרוב," העניים שלי נפערות שאני מבין למה הוא מתכוון, אני קם ומניח את ידי אל השולחן, משדר בבירור שאני יותר בכיר מקולסון, (מה שלא נכון בכל כך הרבה רמות) "הו לא קולסון! אני לא אהיה בייביסיטר! אני עושה משימות! אני עושה מבצעים מסוכנים! אני. לא. עושה. עבודת צוות!!! אני טוב במה שאני עושה. ואני עושה את זה לבד!!!" אני מדגיש את המילים האחרונות בצורה שאמורה לגרום לו להירתע."קודם כל מיילס. אני שם לב שאתה עושה לי את תרגלי התת מודע שלך. ושנית כל אתה כן תעשה את כל מה שאמרת עכשיו. אתה יודע למה? כי אם לא תעשה את זה אז לא נצליח לגייס את נתנאל. ואתה יודע מה יקרה אם לא נצליח לגייס את נתנאל?" הוא מביט בי במבט מפציר ולא עוזב עד שאני שואל מה "מותם של עשרות ואולי מאות אנשים יהיה על אחריותך ועל הכישורים החברתיים הגרועים שלך! ומי יודע! סביר להניח שאל אחריותם של איזו משפחה קרה שמסתתרת לה איפשהו בחור הנידח שגדלת בו!!!" אני תוקע בו מבט קפוא ככקרח "אל תדבר אל המשפחה שלי" קולסון מהנהן "הבנתי. נושא רגיש. תתייצב כאן מחר באותה שעה לתדרוך" אני קם וצועד מחוץ להנגאר. לפחות יש לי טרמפ הביתה. אני תוהה מה באמת כתוב בתיק שלי. סביר להניח שלא דברים טובים. מעניין אם כתוב שם גם את הסיפור אם ה"משפחה הקרה" שלי. יכול להיות? שהצעד הבא של פיל קולסון יהיה להיכנס לתיק האישי שלי דרך הטלפון הנייד שלו ולקרוא את כל סיפור חיי?! מי אמר שהוא לא קרא אותו ממזמן!? מי אמר שהוא לא יודע אותו בעל פה?! לא הייתה לו בעיה ללמוד אותו נכון?! פתאום אני שם לב שאני מתנשף, שוב פעם עשיתי את זה נכון?… נכנסתי להיסטריה?! אני עושה מה שהפסיכולוג אמר לי לעשות, לחשוב אל הכל באופן נינוח ואיטי. הרי איך אפשר לכתוב פרטים שכאלה בתיק אישי. לא היה כתוב שום דבר בסגנון בתיק של ההאקר הקטן. ובכל זאת. אני עדיין לא באמת נרגע. זה מה שהפסיכולוג אמר, שזו הבעיה שלי. אני פשוט לא מוכן לתת לעצמי להירגע למרות שגם מוגבלות חברתית וחסימה רגשית הן לא שי השפיות