אני והחברה-19

~אלכס~
אני לא שומעת מילה שהמורה אומרת, אני מתחילה לדאוג, מקס לא הגיע לבית ספר כבר שלושה ימים. בינתיים אני מחפה אליו. גם אני וגם מקס מפספסים לימודים פה ושם, אבל שלושה ימים ברצף? זה לא קרה אף פעם. החלטתי, היום אני אתחיל לחפש אותו, כבר עברתי בדירה שלו. הוא לא שם כמובן, כדי שאני אתחיל לבדוק בברים.
בינתיים אני מציירת, זה מפיג מתחים, וגם היד של סיימון שכרוכה סביב כתפי בתנועה מנחמת. העיפרון זז מהר כל כך, משרטט קווים, עדינים וחזקים, כהים ובהירים, שמרכיבים ביחד תמונה, תמונה של פנים, זוויות לסת חדה, כובע פדורה שמוחזק במקומו ביד צנומה, חיוך ענקי ועניים עצומות בצחוק עז. אני מנתקת את הדף מהמחברת והופכת אותו, "די לצייר את מקס" אני אומרת לעצמי. רק אז אני רואה שהרגל שלי קופצת, אני עד כדי לחוצה אחרי שלושה ימים שלא ראיתי את מקס? אני לא חושבת שזה קרה כבר כמעט עשר שנים. יכול להיות שאני עד כדי כך מושפעת מהנוכחות הנינוחה שלו? "אלכס מה קורה? את בסדר?" ביימון שואל אותי בדאגה. "כן… אני פשוט דואגת למקס…" הוא מייחך חיוך עצוב במקצת "לא נורא, אני בטוח שהוא בסדר, רק קצת בהלם מכל מה שקרה, נחפש אותו היום" חיך קלוש עולה אל פני, מאד ומתמיד לסיימון הייתה השפעה כזו אלי, הוא פשוט מרגיע. בדיוק ההפך ממקס שרק משלהב אותי יותר. אבל אני עדיין דואגת, אולי הוא כל כך נעלב מזה שזרקתי אותו החוצה שהוא החליט פשוט לא לחזור…
אני עדיין לא מתחרטת על זה,

~מקס~
"יש לו דימום פנימי, הטחול קרוע. הכבד ניצל בנס. אני מזמין את הרופא הבכיר, "תזמין חדר ניתוח." הוא אומר.
אחרי ניתוח של תשע שעות (שלא נתנו לי להשתטף בו) הג'ון דו* שלנו מתחיל להתעורר, אני ניגש אליו, "שלום. עברת תאונת דרכים קשה. אך אל דאגה אתה תהיה בסדר, מייד אני אסביר כל מה שאתה צריך לדעת. אם רק אפשר לדעת, מה השם שלך?" אני שואל
"אני לא בטוח"