קטע נבחר מתוך הספר "חבלי יקיצה"

דברך אמת

בשבילו זו היתה התחלה רגילה של יום רגיל. בעצם גם בשבילנו. אבל כשהוא נכנס לסלון – זה התחיל.
הוא חשב בהתחלה, כך סיפר, שזה פשוט עדיין חלום; שבאמת הוא עדיין לא התעורר. הוא אף ניסה, כנהוג במקרים כאלה, לצבוט את עצמו, להכאיב לעצמו כדי להתעורר מהחלום – אך זה לא הועיל. הכאב היה כאב, והמציאות נשארה כפי שהיתה. אחר כך החל לחשוב שהשתגע.
וכך החלו האירועים: הבן שלנו נכנס לסלון, פער את עיניו, והחל להשתולל.
"מה קרה לכם?" הוא קרא לעברי ולעבר אמא שלו, אשתי.
"לא קרה לנו כלום! מה קרה לך?"
"איפה הוא?!"
"איפה מי?" שאלנו כאחד, כשאנחנו מתקרבים אליו כדי לתפוס בו ולהרגיעו, כשאיננו יודעים את נפשנו מרוב בהלה ודאגה. אך הוא נסוג מאתנו, כאילו היינו מפלצות, וכמעט צווח:
"מה הסיוט הזה! איפה הראש שלכם?"
שאלנו אותו: "איפה ה – מה שלנו?"
"הראש!" הוא צעק כשדמעות בעיניו, וברח מן החדר.
רצנו אחריו. אנחנו לא חשבנו שזה חלום, ולא שגעון, אלא פשוט איזה משבר התבגרות, משהו הורמונאלי… (בדיוק אתמול היה לו יום הולדת!) ומכל מקום, נכנסנו ל”כוננות ספיגה”; שהרי אסור לאבד את העשתונות ויש מה לעשות…
לכן רצנו.
הוא עבר כמה רחובות, אבל מה שראה שם – נראה שרק הבעיר יותר את הטירוף הזה. כנראה בגלל זה סטה לכיוון האזור הלא בנוי שסמוך לעיר – לעבר השדה שעל יד הנהר, שהיה לא רחוק מביתנו. שם הדבקנו אותו. הוא נעצר על סף גדת הנהר רועד כולו וגבו אלינו, כאילו פחד להסתובב ולראות אותנו; שכן ידע שאנו נמצאים מאחריו. אבל לבסוף אכן הסתובב, ראה אותנו – והתעלף.
כששבה אליו רוחו החל להתפתל בידינו שוב, ושוב החל לדבר דברי הבל על "ראש" או "אף" או "פה" – כולן מילים שלא הכרנו. כולם מילים שמקורן, כך היה ברור לנו, בהזיה שבלבלה אותו. הוא אמר דברים מוזרים עוד יותר:
"אני זוכר שהיו לכם פנים! אני זוכר את הפנים שלכם! אבא! אמא!"
"אנחנו כאן, בן! ואנחנו אוהבים אותך! כל זה יעבור! תספר לנו מה חלמת?"
"מה זאת אומרת חלמתי?! אתם לא זוכרים?"
והוא החל לספר שורה של אירועים, כולל גרסה מאוד לא מדויקת של יום ההולדת, מיום קודם.
הוא אמר:
"אתם תמיד ליטפתם את ראשי! את שערות ראשי! אתם לא זוכרים?"
כאן כבר התחלנו להוליך אותו לאט מהנהר, לכיוון הבית, כשהוא מדבר כל העת, ואנחנו מנסים להרגיעו.
"כשאוהבים ילד – מה אתם מלטפים?! את הראש, לא?"
"לא, ילדנו! אין דבר כזה! תמיד היה שם למעלה – הגדם!"
"אבל אני זוכר! איך אתם מדברים? ואיך אתם אוכלים?"
"מה פירוש?" שאלנו. "דרך הגדם, כמו כולם!"
"איך אתם רואים – בלי עיניים?!!"
ממש לא יכולנו להבין אותו.
"רואים מן החזה! מתחת לכל כתף יש חור בחולצה בשביל חרכי הראייה! גם לך, בן!"
הפעם היה זה הוא שהוביל במרוצה – לכיוון העיר; נכנס בשעטה לביתנו, זינק לעבר המראה באמבט, והחל לגעות בבכי. מעולם לא ראינו אותו במצב כה קשה.
"אני זוכר! אני זוכר! איך זה יכול להיות?!" והוא החל לשאול אותנו על אירועים שונים בעברנו, אירועים שרובם היו במציאות, אבל כאמור, כפי גרסתו, היו בהם שינויים קלים, הקשורים לאותו אבר שכה "חסר" לנו ולו: ה"ראש", כלשונו. לא ראינו דבר כזה מעודנו. זה היה נורא.