"ככה זה מרגיש" – פרק 37 'אחות'

שפשפתי את עיניי עד שהן נפקחו לחלוטין. חיוך קטן עלה על שפתיי כשהתרוממתי למצב ישיבה, וצפיתי באוסטין ישן לידי, כשידו שלובה בשלי.
אתמול היה הלילה הכי מדהים בחיי. ואני לא סתם אומרת את זה – אני מתכוונת לזה.
אוסטין היה עדין איתי, ואוהב. הוא לא מיהר, ושאל אותי אם אני בסדר. ואפילו שכמה דמעות ירדו מעיניי – הוא מיד נישק אותן ברכות.
באטיות שחררתי את ידו משלי ונשקתי ללחיו, נזהרת לא להעיר אותו.
הורדתי את השמיכה החמימה מגופי ומשכתי בידי את החזייה והתחתון הכחולים שלי שהיו זרוקים בצד. לאחר שלבשתי אותם, הסטתי את מבטי אל עבר החולצה המשובצת והמכופרת של אוסטין שהונחה עם שאר עם הבגדים שלו ושלי.
לאחר היסוס קצר, הרמתי אותה ולבשתי אותה גם כן, מכפתרת כמה מהכפתורים האמצעיים.
לאחר עוד מבט קטן באוסטין, זחלתי עם רגליי אל עבר פתח האוהל. שנייה לפני שהתכוונתי לפתוח אותו, יד תפסה בזרועי ומשכה אותי אחורה.
נחתתי על אוסטין, שחיוך חושף שיניים הופיע על פניו ורק השמיכה שהונחה עליו הפרידה בנינו.

"בוקר טוב,"

הוא מלמל בחיוך והניח את ידיו על מותניי. עיניו סרקו אותי ולבסוף עלו בחזרה אליי. "את נראית אפילו טוב יותר עם הבגדים שלי." הוא אמר בחיוך וליטף את גבי, מעביר צמרמורת בגופי.
חייכתי ונשקתי בתמימות לשפתיו, כשפניי מסמיקות בצורה מטורפת. "עד כמה," נאנחתי והברשתי את אפו בשלי. "עד כמה שאני רוצה להיות פה איתך עכשיו, אנחנו צריכים לחזור.." לחשתי ונשקתי לשפתיו פעם נוספת.
"את ממהרת לבית ספר?" הוא החניק צחוק והצמיד את שפתיו לצווארי. "אוס-" פלטתי אנחה והנחתי את ידיי על פניו במהירות, מרימה את ראשו בחזרה אליי ומנשקת בעדינות את שפתיו.
"לא, לבית." אמרתי, וגרמתי לגבותיו לעלות. "סבתא שלך חזרה?" הוא שאל ושיחק בשיערי עם ידו הפנויה. "לא, אבל נזכרתי שאליס אתמול שלחה לי הודעה שהיא חזרה הביתה. היא ציינה ש'ככה ההליכה לבית הספר תהייה קצרה יותר בבוקר'. וזה בולשיט – כי אני מכירה את אליס."
נאנחתי וירדתי מאוסטין, מתיישבת לצידו. "אני רק רוצה לוודא שהיא לא עשתה שום נזק בבית לפני שאימא שלי תחזור עם סבתא שלי." אמרתי, וצפיתי בו מהנהן בראשו ומתרומם למצב ישיבה. הוא משך את הבוקסר שלו מהפינה ולבש אותו מתחת לשמיכה.
לאחר מכן הוא לבש את מכנסיו ויצא יחד איתי מן האוהל.

התמתחתי ובהיתי בשמיים הכחולים, וביער הירוק והיפה. אוסטין התקדם אל התיק שלו והוציא משם בקבוק מים, נותן לי לשתות קודם. חייכתי וסובבתי את הפקק, מוציאה אותו ולוגמת מן הבקבוק.
לאחר שמסרתי לו את הבקבוק בחזרה והוא שתה גם כן, התקרבתי אל האוהל והוצאתי מתוכו את בגדיי. מוציאה את חולצתו של אוסטין ממני, לבשתי אותם ומסרתי את החולצה אליו. הוא עמד מולי כשפלג גופו העליון חשוף וצפה בי. הוא חייך ולקח את החולצה מידיי, מצמיד את גופו אליי.
"יכולת להישאר עם זה את יודעת," הוא לחש בחיוך שובב ונשק לאפי. בלי לומר דבר, נשקתי לשפתיו בחיוך קטן והסתובבתי אל עבר האוהל, מוציאה ממנו את השמיכות והכריות, בנוסף את הגופייה של אוסטין והנעליים שלנו.
"אני אקפל את זה." אוסטין אמר והניח את ידיו על האוהל, מתחיל לפרק אותו במהירות. חייכתי בהנהון קצר ופניתי אליו פעם נוספת, "איפה המפתחות?".
הוא דחף את ידו לתוך הכיס שבמכנסיו והוציא את המפתחות, מוסר אותם אליי. הרמתי בידיי את השמיכות והכריות, והמשכתי ללכת, לא לפני שהודעתי לאוסטין.
כשהגעתי אל הג'יפ, פתחתי את תא המטען והכנסתי את כל הדברים. לאחר שסיימתי וסגרתי אותו, אוסטין כבר הספיק להגיע לבוש עם התיק על גבו, והאוהל מפורק ומקופל בתוכו.
הוא פתח לי את הדלת בחיוך מקסים ונכנסתי לבפנים, מתיישבת וחוגרת את עצמי בחיוך. אוסטין הגיע אל הצד השני ונכנס לתוך הרכב, חוגר את עצמו גם כן.

אוסטין התחיל לנסוע, יוצא מן היער הגדול אל מסלול הכביש. הדלקתי את הרדיו, ונעצרתי על תחנה שניגנה שיר של וואן ריפבליק.
"אמ.. איך הלך עם ההרשמות לקולג'?" פלטתי מפי, ומיד התחרטתי על כך.
אני ממש לא רוצה להתעסק בזה.. לא עכשיו. שיחקתי עם אצבעותיי והסטתי את מבטי אל אוסטין, שהבזיק חיוך קטן לעברי לפני שהסתובב והחזיר את פניו חזרה אל הכביש.
"טוב. כנראה שאני בסוף כן הולך לאוניברסיטת ניו יורק" הוא משך בכתפיו. הנהנתי בראשי, לועסת את הבפנים של הלחי. אוסטין הפנה את פניו אליי פעם נוספת, וכשראה את מבטי נאנח.
הוא שבר את השתיקה הקצרה לבסוף, "שאנל, זה בסך הכול קולג'. יש לנו את כל הקיץ יחד. זה שאני הולך למתחם אחר ללמוד בו לא אומר שאני לא אמשיך להיות איתך. אנחנו עדיין ניפגש יום יום, רק נלמד במקומות שונים."
הוא ענה, אומר בדיוק את מה שרציתי לשמוע. אני לא אשקר – אני כן לחוצה מכל עניין הקולג' הזה.. אבל אני סומכת עליו, ואין לי שום סיבה לדאוג. הוא הסתכל עליי פעם נוספת, הפעם לזמן ארוך יותר מקודם והחזיר את מבטו אל הכביש.
הרמתי את גופי והתקדמתי אליו, נושקת ללחיו. חזרתי להישען על המושב והסתכלתי ישר אל מסלול הכביש. יכולתי לראות מהצד את אוסטין מסתכל עליי שוב, הפעם בחיוך קטן, ומחזיר את ראשו אל הכביש גם כן.

כשהגענו אל ביתי, יצאנו מן הג'יפ והתקדמנו יחד אל דלת הבית. הוצאתי את צרור המפתחות מן הכיס ובחרתי את מפתח הבית. הכנסתי אותו דרך החריץ ופתחתי את הדלת בעזרת הידית.
"אליס?" שאלתי כאשר אני ואוסטין נכנסו לתוך הבית, והוא סגר את הדלת אחרינו. הופתעתי למצוא אותה ואת הייזל יושבות על הספה וצופות בסדרה מסוימת. עוד יותר הופתעתי מלהביט בבית הנקי לחלוטין.
"הו היי, חזרת." אליס חייכה אלינו. הייזל נופפה בחיוך גדול ומתלהב לעברינו – יותר נכון לעבר אוסטין. הסתכלתי על שתיהן בחשד, שפשוט ישבו וחייכו חיוך תמים.
העברתי מבט אל עבר המטבח, מתקרבת אליו ובודקת את המקרר ועוד כמה מגירות. הסתובבתי בחזרה אליהן, כשעל פניהן מופיע את אותו חיוך. אוסטין גיחך במבוכה, כשהוא לא מבין מה הולך פה.
"אז, כנראה שלא ערכת כאן מסיבה או משהו כזה." מלמלתי ושילבתי את ידיי לעברן. אליס והייזל החליפו מבטים וגיחכו. "חשבת שארגנו מסיבה? מה פתאום, שאנל!" אליס אמרה בחיוך משועשע ושתיהן החזירו את מבטן אל המסך הגדול. אליס יודעת טוב מאוד שההורים שלנו לא מסכימים לארגן מסיבות כאלה, במיוחד בלי הרשות שלהם.. אז כנראה שבאמת לא קרה כלום.
אוסטין חייך והתקדם אליי. הוא נעמד מאחוריי ועטף את גופי בידיו. "אז, כנראה שסתם באנו ויכולנו להמשיך את מה שהתחלנו שם." הוא לחש לאוזני, ושמעתי את החיוך בקולו. "כנראה," אמרתי ומשכתי בכתפיי בחיוך קטן.
עיניי נדדו אל עבר דלת הזכוכית, שמפרידה בין הסלון לבריכה שבחוץ. כיווצתי את גבותיי בחשד, "אולי לא." מלמלתי והשתחררתי ממנו בעדינות, מתקדמת אל דלת ההזזה.
העברתי מבט על הבריכה, וכשהבחנתי בכוס אדומה צפה עליה חיוך ענקי ומנצח עלה על פניי.
"אליס!" קראתי בקול. לאחר כמה שניות כולם כבר היו לידי. אליס והייזל החליפו ביניהן מבטים מהירים ושתקו. שמעתי אותן ממלמלות קללה קטנה. התקדמתי אל הבריכה והרמתי ממנה את הכוס האדומה.
"אז.. מה הלך פה אתמול?" שאלתי ומסרתי את הכוס לאליס, משלבת את ידיי בחיוך גדול. אליס נאנחה בקול כשהבינה שאין לה ברירה. "זו לא הייתה מסיבה! רק.. הזמנתי כמה חברים." היא מלמלה ושיחקה עם הכוס בידה. מבט מתחנן היה על פניה, שגרם לי להבזיק מבט אל עבר אוסטין, שהנהן בראשו בחיוך קטן.
נאנחתי והחזרתי את מבטי אליהן. "שום דבר לא נשבר?" שאלתי וגרמתי לשתיהן להרים את מבטן אליי. הן נענעו בראשן כמו ילדות תמימות. "אז בסדר.. אני לא מתכוונת להגיד להורים."
מיד כשסיימתי את המשפט חיוך עלה על שפתיה. "יאיי! הייזל בואי," אליס אמרה בקלילות, כאילו ידעה שאני אוותר לה, ומשכה אותה בידה חזרה לתוך הסלון. הרמתי את ידיי בייאוש והסתובבתי חזרה אל אוסטין, שחייך.
"את אחות טובה." הוא אמר בחיוך והניח את ידיו על פניי. "כן כן.." מלמלתי בגיחוך כאשר הוא קירב את ראשו ונשק למצחי. ככה זה כשיש לך אחות, את צריכה לוותר לה מידיי פעם לא?
עטפתי את ידיי סביב עורפו ומשכתי אותו לחיבוק, כשאני מצחקקת בזמן שהוא מרים אותי עליו.