השנה, הכל השתנה- פרק 4
'נו מה את כועסת עליי עכשיו?' הודעה מעמית. וואי לא נמאס לו נכון?
'לא כועסת' אני כותבת.
'אז מה נעלמת' הוא כותב בחזרה.
'לא נעלמתי' אני עונה בסתמיות.
'נו, דיי ליבש' הוא כותב. איך זה שבבית הספר הוא התנהג כלכך מוזר, ועכשיו הוא פשוט כמו כל ילד אחר שבשכבה.
'לא מייבשת' אני כותבת.
'טוב אני צריך ללכת ביי' הוא כותב. בטח נמאס לו ממני.
תמר נכנסה לחדר.
"איך היה אצל פלג?" אני שואלת אותה.
"בסדר.." היא עונה בסתמיות. "דיברת עם יובל?" היא שואלת.
"הוא לא אצל עומר?" אני שואלת. אין לי כוח לספר לה שרבנו שוב.
"כנראה.. אני במקלחת" היא אומרת ונכנסת לחדר אמבטיה. אני מחליפה לפיג'מה ופותחת ספר. אין כמו ללכת לישון אחרי יום נוראי יחד עם ספר מתח טוב. ככה כל המחשבות שלי נתונות לספר ולא למה שעבר עליי.
יובל נכנס לחדר. הוא מתיישב על המיטה שלי ושותק. אני מתעלמת ממנו וממשיכה לקרוא בספר.
"מצטער.. לא התכוונתי לצעוק עלייך ככה היום.. פשוט עבר עליי יום מגעיל והייתי צריך להוציא את זה על מישהו.. סליחה שזה יצא עלייך" הוא אומר. אני שותקת. הוא קם ומסתובב לדלת.
"זה בסדר.. גם אני מרגישה ככה.." אני אומרת בשקט. המים מפסיקים לזרום. תמר יוצאת מהמקלחת ומסתכלת עלינו.
יובל מהנהן אליי, ויוצא מהחדר. אני שומעת את הדלת למטה נפתחת. אמא הגיעה. אני שומעת אותה מדברת בטלפון.
תמר מחליפה לפיג'מה גם היא ונכנסת למיטה.
"אני יודעת שהתנהגתי קצת כמו תינוקת היום בצהריים.. פשוט קצת נשברתי.." אומרת תמר במבוכה.
"לא התנהגת כמו תינוקת!" אני אומרת ומורידה את הספר. "התנהגת כמו כל ילדה שעוברת מה שאת עוברת וזה לגמרי בסדר" אני ממשיכה. היא מחייכת אלי ונשכבת במיטה. תמר היא ממש ההפך ממני: היא שונאת ספרי מתח וחולה על קלאסיקות. יש לה שיער חום ומתולתל, עיניים כחולות כמו שלי, והיא גבוהה ודקיקה. היא ביישנית מאוד, אבל חזקה בטירוף מבפנים. רוב הילדים בשכבה שלה מאוהבים בה ומחזרים אחריה, אבל היא ביישנית מדי מכדי להעינות להם. יש לה שתי חברות הכי טובות, דנה ופלג.
אחרי כמה זמן, נרדמתי לבסוף.
קמתי בבוקר. משום מה היה שקט. התלבשתי וירדתי למטה. יובל היה במטבח והכין ארוחת בוקר. וואו זה מפתיע.
"בוקר טוב" הוא חייך, והקפיץ פנקייקים במחבת.
"וואו, אני מתרשמת" אמרתי בחיוך. כבר יותר מארבע שנים שלא זכיתי לארוחת בוקר כזאת.
"החלטתי לפנק אתכן הבוקר, תקראי לתמר זה מוכן" אמר יובל.
"תמר!" צעקתי. אין תשובה.
עליתי למעלה לחפש אותה. היא לא הייתה בחדר שלנו כשקמתי.
לבסוף מצאתי אותה בשירותים, יושבת על השטיח על הריצפה. התיישבתי לידה במהירות.
"מה קרה??" שאלתי אותה במהירות. השנה הזאת לא עושה לה טוב, אתמול ההתפרצות הזאת ועכשיו זה.
"אני לא רוצה ללכת לבית הספר" היא אמרה בשקט.
"מה?? למה?? חשבתי שאתמול היה בסדר!" אני אומרת בעצב.
"לא היה. ברחתי. במקום לעלות על ההסעה של בית הספר הלכתי לירקון. הסתובבתי שם עד שנגמר בית הספר. ואז כשפלג התקשר לשאול למה לא באתי, אמרתי לה שאני חולה, ואז היא הציעה להביא לי את השיעורים הביתה, ואמרתי לה שאי אפשר. שאני מדבקת מדי. אז היא הציעה שאני יבוא אלייה, ואמרתי לה שלא, ואז את הגעת ו.. ו.. אמרתי לה שאני בסוף כן יבוא.. ואז הלכתי ברחוב ושני ילדים מהשכבה שלי באו והתחילו להציק לי.. ואז התחלתי לבכות שוב והם הלכו.. בקיצור נמאס לי ולא באלי לחזור לבית הספר!" אמרה תמר. לא היה לי מושג שזה מה שעובר עליה. לא היה לי מושג מכלום.
"למה רצית לברוח?" שאלתי.
היא לא ענתה.
"תמר" אמרתי בתקיפות.
"כי כיף לי בירקון.. מרגיע שם.. אני יכולה ללכת שם שעות ופשוט לשכוח מהכל. אני ממציאה לעצמי סיפורים כאלו, כשאני הולכת." אמרה תמר בשקט.
"מה זאת אומרת? כמה פעמים היית שם??" אני שואלת.
"שנה שעברה, בהתחלה כל יום אחרי בית הספר הייתי הולכת לשם. ואז בחודשיים האחרונים של הלימודים הייתי הולכת לשם במקום בית ספר. זה היה בזמן הזה שאמא ואבא התחילו לזרוק דברים ולצעוק באמצע הלילה. שנאתי את הימים האלה. הייתי מתכננת לברוח ולגור בירקון, לישון על הספסלים." אמרה תמר. הייתי בהלם. אחותי הקטנה לא הייתה בבית הספר כבר יותר מארבעה חודשים.
"את יודעת כמה חומר לימודי הפסדת?? יהיה לך ממש קשה להשלים!!!" אני אומרת לה והיא קוברת את פניה בידייה.
"בבקשה אל תכעסי עליי" היא אומרת ומיללת. יובל נכנס לחדר.
"מה קרה?" שאל.
תמר הסתכלה עליי בתחנונים."כלום. ענינים של בנות" אני אומרת וקמה מהריצפה. ירדתי למטה ותמר אחרי. התיישבנו לאכול את הפנקייקים של יובל. הם היו טעימים. כלכך התגעגעתי לארוחה כזאת.
"איפה אבא ואמא?" שאלתי.
"בעבודה" אמר יובל. המשכנו לאכול בשקט.
"טוב ביי" אמרתי ויצאתי החוצה. בחוץ חיכתה לי עופרי והיא הסתמסה בטלפון שלה.
"עם מי את מדברת?" שאלתי והתחלנו ללכת.
"עמית. הוא ממש חמוד תקשיבי!" אמרה עופרי. הרגשתי צביטה קטנה בלב. למה יום אחרי שדיברנו, הוא כבר הולך לעופרי? אוף.
"כן.. גמאני דיברתי איתו אתמול אחרי המשחק" אמרתי בשקט. רק שלא תדע שמפריע לי שהיא מדברת איתו. היא לא שמה לב. כל הדרך היא דיברה איתו.
כשנכנסנו לבית הספר עמית בא ואמר לה היי וחייך אליה ואז הלך.
"את רואה איזה מתוק הוא??" שאלה עופרי וחייכה אל דמותו המתרחקת.
"מדהים.." מילמלתי.
תגובות (0)