החיים שלי- פרק 1

חזרתי מבית ספר מותש. ״ליאן!״ אמא קראה לי,אך בחרתי להתעלם.. אולי זה יעבור.
״ליאן תרד עכשיו!״ מהצעקה השנייה כבר הבנתי שאין לי ברירה לענות לה ולרדת.
״מה אמא מה?״
״אני צריכה עזרה,אני צריכה שתקנה כמה דברים.
אני מכינה עוגה ליובל לגן,וחסרים לי כמה מצרכים.. אתה יכול לעשות לי טובה ולרדת לסופר?״
״ישלי ברירה?״ עניתי
״את האמת שלא..אלא אם כן אתה וריתוקים הם שני חברים טובים״
״אוקי אוקי הבנתי אותך, הנה אני הולך״ גיחכתי
״זאת הרשימה וקח את הכסף הזה..הוא אמור להספיק״
״טוב אמא אני עוד שנייה יוצא״ אמרתי ועליתי לחדר לקחת את האייפון ואת האוזניות הירוקות שלי.
יצאתי החוצה, והלכתי לכיוון הסופר.
הפעלתי טראקים..אותם.
גלשתי בפייס תוך כדי הליכה ובלי לשים לב נתקלתי בילד כלשהו.
״תסתכל לאן אתה הולך!יש לך בעייה או משהו?״ הוא צעק לעברי
״מצטער מצטער לא שמתי לב..״
״אז כדאי לך לשים לב פעם הבאה!אדיוט.״
התחלתי ללכת מהר -ביפ- שמתי לב להודעה בווצאפ
״היי ליאן, רוצה ללמוד למבחן מחר ביחד אחי?״
״אני יראה..אני צריך לשאול את אמא שלי,ואני לא בדיוק בבית עכשיו אז אני יודיע לך יותר מאוחר..״
״סבבה דבר איתי״
״ביי״
״ביי״
בלי לשים לב,בטעות קצת עקפתי את הסופר..אז הייתי צריך לחזור והסתובבתי.
הלכתי לכיוון הכניסה ונכנסתי.
עברתי על הרשימה שהוצאתי מהכיס ,והתחלתי לחפש את המצרכים. הלכתי לקופה והנחתי הכל.
אחרי כמה שניות של בהייה קלטתי שהקופאית קוראת לי..״סליחה אני מצטער,לא שמתי לב״
ושילמתי מהר.
התקדמתי לעברה. היא הייתה פשוט כלכך קסומה.. ואני אפילו לא יודע למה אני משתמש במילים האלה
אני באמת לא מכיר את עצמי ככה.. אבל אני מבין למה הסתכלתי עלייה ואיך אני יכול לבהות בה עוד יום שלם מבלי שיימאס לי.
אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מפספס אותה ושאני חייב לפנות אליה,אז באתי לכיוונה ובשנייה שבאתי לגשת אליה,אישה מבוגרת פנתה אליי בבקשה. ״סליחה חמוד? אתה יכול בבקשה לעזור לי לסחוב את הכל?״ לא יכלתי להגיד לה לא.
התקדמנו לכיוון האוטו שלה ולפתע קלטתי את הילדה! עזרתי לאישה לשים מהר את השקיות בתוך המכונית ותוך כדי הגנבתי מבטים כדי לבדור שהיא לא נאבדת לי.
כשהכנסתי את השקית האחרונה,ראיתי שזה היה מאוחר מידי..הילדה עלתה על אוטובוס אז כנראה שלעולם לא אראה אותה שוב.
חזרתי הבייתה והנחתי את הקניות על השולחן במטבח. התקדמתי לכיוון המדרגות ואמא קראה לי שאני אבוא לאכול ״אני לא רעב!״ צעקתי לה. באמת שלא הייתי.. רק הייתי עסוק בלחשוב על אותה ילדה כל אותו הזמן,והמחשבות האלה כלכך חירפנו אותי! נכנסתי לפייסבוק קצת להתעדכן בדברים ודיברתי עם עדן חברי הטוב כדי לספר לו על מה שקרה לי
״עדן?״
״אה אחי?״
״הייתי בסופר ואתה לא קולט איזה קטע קרה לי״
״חח מה מה ספר״
״כשהייתי בקופה קלטתי אחרי כמה שניות שבהיתי ושהקופאית קוראת לי..איזה פאדיחה״
״אממ במה בהית ימטריד?״
״באיזה משהי שבגלל שלא שמתי לב דיי נעלמה לי,וואי אחי אני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייה מה אני עושה??״
״שכח ממנה,אתה לא תראה אותה ,שוב פשוט תעזוב.״
״טוב צודק״
לא באמת חשבתי שהוא צודק..לא חשבתי אפילו על הכיוון של לשכוח אותה. זה אפשרי בכלל?
נזכרתי פתאום בעמית שביקש להיפגש וללמוד למבחן
״אמאאא אני יכול להביא חבר ללמוד למבחן?״
״לא חמודי אני מצטערת,כבר מאוחר״
את האמת? יכלתי להתווכח איתה.. אבל לא בדיוק היה לי כוח ומצב רוח לחבר, ולחשוב על מבחן..
אז החלטתי שאני פשוט מודיע לו שלא.
סימסתי לעמית ״מצטער אחי..אולי מחר..המבחן הוא מימלא עוד יומיים, וכולה שתי אחוזים מהציון בתעודה״
״אז זה אומר שקבענו למחר אצלי?״
״כן כן קבענו.״
השעה כבר 20:00, לא שמתי לב איך הזמן עובר מהר..הייתי שפוך אז החלטתי להכנס להתקלח ולהתרענן קצת. אחרי כמה דקות יצאתי ואז לבשתי פיג׳מה חמה.
החלטתי שזהו להיום ואני טס לישון..
אז הלכתי למיטה ונרדמתי.
קמתי לבוקר יפה וחדש והתחלתי להתארגן לבית ספר.
חולצה אפורה מכנס ג׳ינס נעלי ספורט וכן לא יזיק לסדר את הקוצים שלי.
הלכתי לבית ספר והתיישבתי בשולחן שלי כרגיל. נכנסתי והמורה התחילה להגיד- ״שלום תלמידי כיתה י׳א נא לשבת אני רוצה לספר לכם משהו. יש לנו תלמידה חדשה״
ואני לא האמנתי למה שראיתי..פשוט לא האמנתי.