ההמשך יבוא.
או שלא, תלוי אם אכלתי ארוחת בוקר.

בית ספר לגיבורי על – פרק 2

29/12/2013 714 צפיות 6 תגובות
ההמשך יבוא.
או שלא, תלוי אם אכלתי ארוחת בוקר.

התעוררתי במרפאה, שזה המקום שהייתי מצפה להתעורר בו.
לא הפעם הראשונה שהתעוררתי במרפאה, וגם לא האחרונה, כך מסתבר.
אחת מהעוזרות של האחות, (כן, יש להן את הכוח לרפא אותך, כך שאף פעם לא שולחים אותך הביתה אחרי פציעה. ווהו). רכנה מעליי וחיטאה שריטה שהייתה על הזרוע שלי.
"הוא התעורר?" שמעתי את הקול של ג'ייק.
שלחתי את ידי לכיס שלי, וחפנתי את הפתק.
"להרוג את ג'ייק
נ"ב: מוות איטי ובייסורים"
קפצתי על ג'ייק והחטפתי לו סטירה.
אבל ג'ייק הוא, כמובן, סופר מהיר, אז הוא הספיק לתפוס את היד שלי קודם. "בשביל מה זה היה?" שאל.
הראתי לו את הפתק.
"להרוג את ג'ייק… מוות איטי ובייסורים. מרתק. אתה צריך פסיכיאטר."
"למה אתה תמיד חייב להסתבך בצרות?"
"אה…"
"ויותר חשוב – למה אתה תמיד חייב לסבך גם אותי?"
"להזכירך," אמר ג'ייק בנימה רצינית. "אתה זה שהתנדבת להציל אותי."
"ואני תמיד עושה את זה!" נתתי לעצמי מכה במצח, מה שהסתבר כטעות כי עוד לא החלמתי לגמרי. "למה אני תמיד חייב להיות כזה מטומטם ולעזור לך?"
"הגנים ההרואיים שלך," נאנח ג'ייק. " 'אני חייב ללכת להציל את חבריי!' 'חבריי זקוקים לי!' בלה, בלה בלה…."
"ג'ייק, תסתום." אמרתי.
עוזרת האחות נאנחה. היא הסירה את סינר הפלסטיק הלבן שלה והפטירה לעברנו: "אתם משוחררים. לכו לשיעור."
טוב, לפחות אנחנו לא לומדים רק מקצועות רגילים.
כרגע, אנחנו צריכים ללכת לשיעור הגנה עצמית אצל מר מקינטייר.
מר מקינטייר הוא בחור סביב שנות הארבעים לחייו, יש לו משקפיים עם עדשות עבות, והוא יכול להבחין בכל תנועה שלך גם ממרחק קילומטרים.
מה שאומר שאי אפשר להעביר פתקים בשיעור שלו. (לא שזה הפריע לנו, אבל כבר ציינתי שסופר-מורים זה מבאס?)
כשהתפרצנו לשיעור באיחור של לפחות חמש דקות, מר מקינטייר אפילו לא טרח לצעוק עלינו. הוא רק נאנח ומלמל "תתיישבו."
ג'ייק, כמובן, התיישב ליד אחת הבנות, שנתנה לו מבט ארסי, אבל הוא רק חייך.
ואני התיישבתי לבד, בפינת הכיתה, וחשבתי על כמה מעצבנים החיים שלי.
מר מקינטייר צייר איש קו על הלוח ועשה כל מיני חיצים כדי להסביר תנועה כלשהי שהוא עושה.
לא הופתעתי כשדף קרוע ממחברת התגלגל אל השולחן שלי.
"מצטער"
בכתב העגול של ג'ייק.
"לא סולח" כתבתי והגשתי לילדה שישבה מולי.
לא היה צורך להגיד למי, היא רק הזעיפה פנים והעבירה את זה למי שישב מלפניה כך עד שזה הגיע לג'ייק.
כעבור כמה רגעים הדף חזר אליי.
"אני שונא אותך, אחי."
ג'ייק. נאנחתי.
"אני יותר." החזרתי לו.
"לא, אני יותר." כתב ג'ייק.
"זה דו שיח מטופש." כתבתי.
"אני מסכים."
"אולי נפסיק?"
"לא, אז מה יעסיק אותי בשיעור הזה?"
"שחק איקס-עיגול נגד עצמך או משהו."
"זה לא כיף, אני תמיד מנצח."
"תסתום."
"דילן, תפסיק להיות כזה…. דילן."
לא טרחתי לכתוב לו בחזרה, קימטתי את הפתק וזרקתי אותו לפח.
אבל, כמובן, פספסתי את הפח וכדור הנייר שלי צנח על הרצפה.
מר מקינטייר הפנה את ראשו לכיוון הפח בפתאומיות.
"דילן ריידר," כמה שאני שונא את שם המשפחה שלי, יש יותר מדי גיבורים מפורסמים עם שם זהה. "תואיל להרים את דף הנייר הזה?"
קמתי מהכיסא, והוא חרק על הרצפה.
גררתי את רגלי לכיוון הפח.
הרמתי את הנייר והשלכתי אותו אל תוך הפח.
עמדתי לחזור לכיסא שלי, כשמר מקינטייר אמר: "אם אתה כבר כאן, מה דעת להדגים את הצעד שכרגע לימדתי?"
קפאתי במקומי.
הייתי אמור להגיד: "לא תודה, מר מקינטייר, חזרתי מהמרפאה כרגע."
אבל לא, לא הייתי חכם מספיק כדי לומר את זה.
העפתי מבט באיש הקו שעל הלוח, וניסיתי לעשות מה שהוא עשה.
כמו שעושים בכיתה של מר מקינטייר, הייתי אמור להדגים את זה עליו.
אז כמעט נתתי בעיטה מסובבת למורה שלי, ואבל הוא, איכשהו, הפיל אותי על הרצפה, וחטפתי מכה בראש הכואב שלי בעוד כל הכיתה מצחקקת.
"הצעד שכרגע הדגמתי נקרא 'הפלת סכין'." מר מקינטייר והשמות המוזרים שלו. "נלמד אותו בשיעור הבא. עכשיו, קום, בחור צעיר."
קמתי מהרצפה הקרה, רוטן משהו על מורי-על.
"כעת, נא להעתיק למחברת את מה שכתבתי על הלוח, שיעורי בית להתאמן על הבעיטה." הוא אמר בעודי חוזר לכיסא שלי.
"אתה מעולה בליפול על הרצפה באופן מרושל, אולי זה כוח העל שלך." קראתי מהדף שהופיע שוב על השולחן שלי.
"אם זה כוח העל שלי, אני מעדיף למות." כתבתי.
אבל כשהפתק הגיע לג'ייק, בדיוק נשמע הצלצול, אז הוא לא הספיק לענות לי בכתב.
הרמתי את הילקוט שלי מהכיסא וגררתי את הרגליים שלי אל מחוץ לכיתה.
"אל תדאג," אמר ג'ייק וטפח על הכתף שלי. "יש לך כוח על, פשוט עוד לא גילית מה הוא. תזכור שכמה מהגיבורים הכי מפורסמים גילו את כוחות העל שלהם בגיל מאוחר."
התיישבתי על הנדנדה בחצר.
"לא נראה לי." מלמלתי. "כנראה שאני פשוט לא נועדתי לזה. כשאני אגמור תיכון אני פשוט אלך לאוניברסיטה ואחייה חיים אנושיים ונורמליים. ווהו, איזה כיף."
"חיים נורמליים דווקא נשמע נחמד," אמר ג'ייק. "תחשוב על האופציות שיש לגיבורי על, ללכת למשטרה הכחולה או לסיירת על, או להיות ספורטאי אולימפי שעוקף את כולם בהליכה, כמו שאני אעשה."
אוקיי, עכשיו אני אתרגם לכם.
"המשטרה הכחולה" זו מין משטרה של גיבורי על.
הם אחראים לכל מיני פשעי על, מה שאומר שהם כנראה הדבר הכי קרוב לגיבורי קומיקס, רק שלהם אין זהות סודית והם לא לובשים טייטס וגלימות ואת התחתונים מעל המכנסיים.
"סיירת על" זו סיירת בצבא, שולחים אותם לכל מיני משימות מיוחדות וסופר-סודיות, אף אחד לא יודע בדיוק מה.
ג'ייק התיישב לידי על הנדנדה השכנה.
הוא קרץ לחבורה של בנות שפטפטו על ספסל, והן גלגלו עיניים והתעלמו ממנו.
אחת מהן הסתכלה עליו, והוא הרים את היד שלו וסטר לעצמו.
הן התפקעו מצחוק.
"ג'ניפר…" הוא מלמל בשנאה.
עוד כוח על שמבאס שיש למישהו שאתה מכיר.
נתתי לג'ניפר את מבט התעזבי-אותו הידוע שלי.
היד שלי הורמה והחטפתי לעצמי אגרוף בפרצוף.
הפה שלי התמלא בטעם מתכתי של דם.
אני חייב להפסיק להתעמל, באופן דחוף.
קתרין, תגידי לה שתפסיק. חשבתי.
קתרין גלגלה עיניים.
זה שאני קוראת מחשבות לא אומר שאני עושה את כל מה שהן אומרות. שמעתי את הקול המעצבן שלה בראש שלי.
החלטתי לא להגיב, וניסיתי לא לחשוב על תשובות למשפט המעצבן הזה.
ג'ייק קפץ מהנדנדה, ונעלם פתאום.
ראיתי אותו במטושטש, רץ לכיוון הספסל שעליו הן ישבו וחטף את האייפון הורוד מהיד של ג'ניפר לפני שהיא הספיקה להגיב, ואז הופיע שוב על הנדנדה.
לוקח קצת זמן להתרגל למהירות העל של ג'ייק.
"אווו…." הוא אמר. " 'דוני חמודוני: אני מקווה שתוכלי לבוא, לא יהיה אותו הדבר בלעדייך.' " הקריא מן המסך.
ג'ניפר האדימה מכעס, וג'ייק קם בפתאומיות והחל לצעוד לכיוון הספסל שלהם.
"דילן, הצילו." הוא אמר.
"לקחת לה את הטלפון זה מוגזם," אמרתי ולקחתי את הטלפון מהיד שלו.
הלכתי לספסל העץ שלהם והגשתי לה את הטלפון.
היא הסתכלה עליי בחשדנות, חושדת באיזו תחבולה, אבל לבסוף חטפה את הטלפון מידי, מבינה שאני סתם מנסה להיות ידידותי.
אתה אידיוט, נשמע הקול של קתרין בראש שלי. אתה יודע שג'ניפר לא שמה עליך פס.
תסתמי, חשבתי והתרחקתי מהספסל, המבטים שלהן נעוצים בגבי המתרחק.
"למה אתה תמיד כזה נחמד לכולם?" שאל ג'ייק בכעס.
"כי אני מנסה לא להסתבך בצרות, שלא כמוך." סיננתי.
"אוף, אתה כזה חנון." אמר ג'ייק.
"שלא תעז לרדת עליי, גמד." אמרתי.
"ראש ביצה." אמר ג'ייק.
"דביל."
"מוח מסטיק."
"נמוכצ'יק."
"אתה לא יצירתי."
"אני יודע."
הצלצול קטע את השיחה המרתקת שלנו.
"איזה שיעור עכשיו?" שאלתי.
"ספורט." נאנח ג'ייק. "כמובן שספורט."

"אוקיי בנות, אני אגיד את זה רק פעם אחת, אז תקשיבו טוב!" צעק המאמן מורדיאר. "אתם תרוצו מכאן עד לקצה השני של המגרש חמש פעמים, ומי שגומר אחרון זוכה לסחוב את הכדורים, עכשיו-" הוא קירב את המשרוקית לפיו וחייך חיוך נבזי. "צאו!" הוא צעק, והשריקה פילחה את לחשושי התלמידים.
עוד לפני שהספקתי להתחיל לרוץ, ג'ייק כבר הבזיק כמה פעמים בקצה המגרש, ולבסוף נשען על הסל ליד המאמן וחייך חיוך מרוצה מעצמו. "גמרתי." הוא אמר.
"הו, לא לא לא לא," גיחך המאמן. "בשבילך, קופיירן, אני רוצה שתעשה את כל המגרש… מאה, לא, שלוש מאות פעמים. עכשיו רוץ."
ג'ייק חייך. "אתגר," הוא מלמל. "נחמד."
ואז פצח בריצה מהירה כל כך עד שאפילו לא יכולתי לראות את ההבזקים שלו.
האטתי קצת יותר מדי כדי להאזין לשיחה הזאת, כי נשארתי אחרון.
ניסיתי לרוץ הכי מהר שיכולתי, אבל עדיין הייתי אחרון.
"רוצה עזרה?" שאל ג'ייק, שהאט מעט לידי.
לפני שהספקתי להגיב בכלל ג'ייק תפס ביד שלי והחל לרוץ, גורר אותי על האספלט.
הכול היטשטש סביבי, כפות הרגליים שלי התלהטו מהחיכוך, והקיבה שלי נשארה איפושהו מאחור.
"ג'ייק," זעקתי, מסוחרר. "תעצור!"
ג'ייק נעצר, ואני בלעתי את הקיא שלי.
עשן עלה מנעלי הנייק שלי שכבר היו קרועות לגמרי.
"זה לא נחשב." אמר המאמן. "ריידר, תעשה את זה שוב."
"אבל-"
"בלי אבל, ריידר. תשתוק ותרוץ."
נאנחתי ופצחתי שוב בריצה.
הייתי צריך לסחוב שק שלם של כדורי-סל כבדים בסוף השיעור, וזה לא היה כיף.
אבל בסופו של דבר, לפחות נגמר היום ויכולתי ללכת הביתה.
עליתי על האוטובוס, הפטרתי "היי" לעבר הנהג, והתיישבתי במקום הקבוע שלי.
האוטובוס התניע, ואני הצמדתי את מצחי לזגוגית, מרגיש את השיניים שלי רוטטות מהמנוע.
הסתכלתי על הבניינים שחלפנו על פניהם, על אנשים נורמליים שטיילו עם הכלבים שלהם, או ישבו ודיברו, או עשו דברים נורמליים.
אבל אז ראיתי משהו שהקפיא את הדופק שלי.
מצמצתי, כדי לוודא שאני באמת רואה את מה שחשבתי שראיתי, אבל האוטובוס כבר עבר אותו.
"תעצור!" צעקתי.
הנהג מלמל משהו כמו "לא-הגענו-עדיין-שב-ותהייה-בשקט" אבל אני לא וויתרתי.
"ת-ע-צ-ו-ר!"
הנהג התחיל לבלום בעודו רוטן, אבל לפני שהוא גמר לבלום משכתי בידית לפתיחת הדלת וקפצתי החוצה, מתרסק על המדרכה.
אבל אפילו לא טרחתי להקדיש מחשבה לכאב שלי, פשוט קמתי והתחלתי לרוץ.
קצת מאוחר מדי, הבנתי שזה לא היה הדימיון שלי.
הוא באמת היה שם.


תגובות (6)

יששש.
מי היה מאמין שאמצא את ההמשך ככ מהרר..?
יאפ. גאון. אני מצדיעה לך.
זה מושלם.

30/12/2013 12:42

פחחחח….
תודה….
תרשי לי לצטט שיר נחמד מאוד באנגלית:
"….Nobody's perfect, you live and learn it"

31/12/2013 05:38

דרור. יש סיכוי שזה.. מהאנה מונטנה?
אני בהלם.

31/12/2013 08:28

כן, מודה באשמה.
אני לא אוהבת את מיילי סירוס, אבל זו דווקא אחלה סדרה.

31/12/2013 09:18

אני עומדת לברר את העניין טוב מאוד עכשיו בצ'אט.

31/12/2013 09:19

או….קיי….. X:

31/12/2013 09:21
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך