אגם הברבורים- פרק 3

הלילה היה בהיר והכוכבים נצצו גבוה בשמיים. זיגפריד התהלך בתוך היער שליד ארמונו וחשב על הנשף. אודיל הייתה נחמדה. היא לא הייתה ביישנית, והסתכלה לו בעיניים למרות מעמדו. נראה כאילו היא לא מחכה שיבחר בה, אלא רק רוצה לבלות איתו, והוא אהב את זה.
הוא ראה את האגם מימינו ויצא מסבך העצים הגבוהים. המראה שנגלה לעיניו היה מרהיב. השמיים היו בהירים הרבה יותר והירח היה גדול מהרגיל ונשק למים שנעו באיטיות לכיוון החוף. גלים שקטים התנפצו על החול הלבן שהואר והקצף נעלם תוך זמן קצר.
באמצע האגם שחה ברבור לבן וצחור, כתמים שחורים סביב עיניו החרוזיות ומקור כתוב ובוהק. הוא שחה לאיטו וראשו היה שמוט מעט לכיוון המים, כאילו הוא מסתכל על בבואתו.
זיגפריד עמד נדהם למראה היצור. הוא מעולם לא ראה ברבורים בממלכה, הם עפו משם שנים רבות קודם לכן, כשאחד מאבותיו החליט שהחיה טעימה מאוד למאכל. זיגפריד התיישב ליד קו המים, את קשתו הוא הניח על החול לידו, והחצים עוד היו תלויים על גבו.

היא שחתה באגם בשקט, רגליה חותרות לאט במים הצלולים. היא הסתכלה בהשתקפותה, עדיין לא מבינה שזו היא, או לא רוצה להאמין בכך. היא חיכתה להשתנות. היא רצתה להיות שוב בת אדם.
מזווית עינה היא ראתה מישהו מתהלך על החוף ומתיישב ליד המים. הוא לא עניין אותה במיוחד.

"קדימה אודט, על מנת להשתנות את חייבת להתקדם אל המים הרדודים. לא תוכלי להשתנות במים העמוקים, את תטבעי." מלמל לעצמו פון רוטברט, כשהסתכל בכדור הבדולח שלו. הוא לא ראה את זיגפריד המביט באודט בהתפעלות.
אודט החלה לשחות לכיוון החוף לאט, עדיין מסתכלת על המים באגם כדי לראות את בבואתה. היא לא שמה לב שהיא מתקרבת למים הרדודים, ובכך לאדם שישב על החול הלבן במרחק מה ממנה. היא ניסתה להזיז את ידיה, ושמה לב שכנפיה זזות באותו הקצב. היא ידעה מה היא, היא ידעה שההשתקפות לא משקרת לעיניה, אבל היא לא רצתה להאמין שזה נכון. היא בסך הכל ניסתה לסיים את חייה, היא בסך הכל רצתה לנוח בתוך מימיו העמוקים והעוטפים של האגם הגדול. היא רק רצתה לפגוש שוב את אמה.

האגם זרח באור הירח המלא. המים היו שקטים, חוץ מאדוות שקטות שיצר הברבור בשחייתו האיטית. משהו בברבור הזה נראה לו מוזר, הוא היה מתוח, לא היה כל סימן לשלווה. על פי הסיפורים, הברבורים היו סמל השלווה, הטוהר והיופי, אבל הברבור הזה שידר לחץ וכאב עמוק.
המים החלו לזהור יותר ויותר, והזוהר התקבץ מסביב לברבור ואפף אותו במין בועת אור גדולה.
הבועה התקרבה יותר ויותר אל החוף. כל כך קרוב אליו עד שנאלץ לקום ולהתרחק אל חלק חשוך מתחת לצמרת עץ גדולה. הוא הוציא את אחד מחציו ודרך את קשתו. הוא לא רצה להרוג את הברבור, אבל הוא פחד יותר מהקסם מאשר מההרג. קסם הייתה מלאכתו של המכשף פון רוטברט הרשע, וזיגפריד לא רצה להסתבך.
הבועה לאט לאט התעוותה וקיבלה צורה מוזרה אך מוכרת. האור לאט לאט גווה ובמקום הברבור שהיה שם בהתחלה, נחתה על החול אישה מדהימה ביופייה. הירח הגדול והמלא היה בדיוק מאחוריה, שיערה הבלונדיני זהר ועיניה האפורות נצצו. היא הסתכלה בו, לא מבינה מה קורה, ואז היא ראתה את הקשת המכוונת אליה ורצה אל בין העצים.
זיגפריד רדף אחריה, משאיר מאחוריו את החץ והקשת כדי לא להפחידה.

היא רצה בין העצים עדיין מבולבלת ממה שקורה לה בכל פעם בליל ירח מלא. היא כבר לא ידעה אם להאמין בהיותה אישה, או בהיותה ברבור. היא פחדה לחזור לאגם, אבל ידעה שזה לא ישנה דבר.
למה היא בורחת מהאיש עם החץ והקשת? הרי זו הייתה כוונתה הראשונית.
קול קטן בראשה לחש את התשובה, היא רצתה שקט, היא רצתה שמשהו יעטוף אותה בחיבה, וחץ לא יעשה זאת.
היא המשיכה לברוח, אף על פי שידעה שהאיש יתפוס אותה במוקדם או במאוחר. היא נהנתה להרגיש שוב את רגליה בצורתם המקורית.
פון רוטברט הסתכל בכדור הבדולח וראה את אודט מחייכת חיוך קטן ומסתכלת על רגליה רצות.
"את מתחילה להעריך את רגליך. תמשיכי ככה אהובתי." הוא חייך לעצמו ושרק מנגינה שמחה.
הוא ראה את הנסיך רץ אחרי אודט, ועל פניו הבעה מודאגת. פון רוטברט לא אהב את הנסיך, הוא לא אהב את היהירות של בני משפחת המלוכה. הנסיך יכול היה להשיג כל אישה שרצה, למה עליו לרדוף אחרי אהבת חייו של המכשף?
אבל לא הייתה לו ברירה, היה עליו לקבל את העובדה שאודט יפה מכל אישה, ושכל בחור שהיה רואה אותה היה חושב כך. באופן טבעי כולם רוצים להיות בחברתה, בדיוק כמוהו.
האיש תפס אותה כשיצאה מהעצים אל החוף שמסביב לאגם הגדול, כדי שתוחל לרוץ ביתר קלות. אור הירח נצנץ בעיניו של האיש, ואז היא זיהתה אותו. זה היה הנסיך זיגפריד, חבר ילדות שהיה לה לפני מות אמה.
הנסיך לחש את שמה ומשך אותה אליו לחיבוק חזק.
היא הייתה מופתעת מעוצמת הרגשות שהציפו אותה באותו הרגע. היא גילתה שזה זמן רב חיכתה לחיבוק כזה, ולכן החזירה לו חיבוק.

דמעות זלגו על כתפו והרטיבו מעט את חולצתו, אבל לא היה לו אכפת, הוא מצא שוב את חברת ילדותו. הוא ראה שוב את אודט, והיה יכול לאמץ אותה אל חזהו. הוא גילה שהיה מאושר באותו הרגע יותר משהיה מאושר כל ימי חייו. רק החיבוק העלה חיוך גדול על פניו.
הוא תפס בכתפיה והעמיד אותה מולו כדי שיוכל לראות את פניה. הוא ניגב באגודלו את הדמעות שזלגו על לחייה הסמוקות וחייך אליה ברוך.
היא חייכה אליו בחזרה, ונראתה שמחה לראות אותו. הוא שמע מאביה, לפני שנים רבות, על דיכאונה לאחר מות אמה. הם פסקו מלהיפגש באותו היום, אבל הוא מעולם לא שכח אותה ותמיד קיווה לפגוש אותה שוב, אבל הוריו לא רצו שיצא מהארמון ויסתובב בחוץ.
עכשיו כשראה את פניה שוב ידע מה הוא רוצה לעשות, הוא ידע במי יבחר בנשף שיערך בעוד שלושה שבועות מהלילה.
"אודט, תבואי לארמוני בעוד שלושה שבועות."
"אני.. אני לא יכולה" אמרה לו בקול מיואש.
"למה לא? בבקשה אודט, אני רוצה שתהיי שם."
זיגפריד.." היא התייפחה, "אני לא יכולה לבוא בתור ברבור לארמון.
למה שתהיי ברבור? אני עכשיו ראיתי שאת יכולה להשתנות."
"זה קורה רק בלילות ירח מלא." היא אמרה בלחש והשפילה את עיניה.
"מי עשה לך את זה?"
"אני לא יודעת, אני רק רציתי לקפוץ למים, והדבר הבא שאני זוכרת הוא שיש לי כנפיים וקרומים בין אצבעות הרגליים."
"רק פון רוטברט יכול לעשות דבר מרושע שכזה. אני אלך אליו אודט, אני מבטיח שאני אגרום לו להחזיר אותך להיות בת אנוש."
"אתה יכול לעשות את זה?" היא הרימה שוב את עיניה והסתכלה אל תוך עיניו, כמו שעשתה תמיד כשהיו ילדים. התחושה שהמבט שלה מגלה לה הכל אודותיו לא השתנתה מאז.
"בשבילך הכל אודט, אני אוהב אותך. אני רוצה שתתחתני איתי."
"להתחתן? איתך? אבל אתה נסיך ואני.."
"את האישה המושלמת בשבילי, אני לא מוותר עליך." הוא חייך אליה חיוך מנחם.