מי אני ומה שמי- פרק 2

אני שונאת שאומרים לי מה לעשות, במיוחד כשאלה אנשים שאני שונאת. ככה שדי רציתי להכות אותו באותה שנייה אך עצרתי את עצמי. "אני איתך."
"ואני שמח. אז ככה, המצב הכלכלי של המשפחה שלך טוב, נכון?" הנהנתי, הייתי יכולה להגדיר אותנו אפילו כעשירים. "טוב, אז שלי ממש לא כזאת." קולו הפך מדוכדך. "ההורים שלי מאלצים אותי לגנוב כסף ואם אני לא עושה את זה… יש לכך השלכות לא נעימות במיוחד." הוא שפשף את עורפו, נראה היה שדי מביך אותו לדבר על זה. או שהוא מפחד. "הבעיה היא, שגם אם אני מצליח, אני תמיד חוזר מאוחר ויש ברחוב שלי חבורה של שודדים. הם תמיד תופסים אותי ומכים אותי עד אובדן הכרה ככל הנראה. בגלל שמתי שאני מתעורר כבר חושך והכסף לא נמצא אצלי."
מעולם לא חשבתי שאלו החיים שלו מחוץ לשעות בית הספר. הוא תמיד היה מגיע לכיתה מלא חבורות על פניו, אבל תמיד חשבתי שזה מקרבות קטנים לפני תחילת הלימודים. לא משהו בסדר גודל כזה. פתאום התחלתי לרחם עליו. "אל תתחילי גם את," אמר בכעס. "כל פעם שסיפרתי את זה למישהו הוא התחיל לרחם עליי ואני הייתי צריך לסבול את זה, עד שעברנו לעיר אחרת." מבטו הפך מהורהר.
"אני מצטערת לשמוע." ניסיתי לשמור על קול יציב אך לא הצלחתי להסוות לגמרי את רחמיי עליו. בתוך כל זה גם הרגשתי שמץ של שמחה, על זה שבחר לספר את זה דווקא לי. אבל למה? אולי הוא חשב שלא ארחם עליו כי זה האופי שלי.
"אני לא רוצה שתצטערי!" צעק. יופי, תסכלתי אותו עוד יותר. לא הייתי צריכה לומר שאני מצטערת, זו הייתה טעות חמורה.
"ל… לא התכוונתי לזה ככה." ניסיתי לתקן את עצמי. שום הסבר כנה לא עלה לי בראש, מדהים כמה גרועה אני בלהיות כנה.
"אז למה התכוונת?" דחק בי.
התכנסתי לתוך עצמי, לא ידעתי מה לענות. "לא משנה. אני מצטערת שתסכלתי אותך עוד יותר."
החיוך חזר לו לפנים, חיוך ידידותי וכנה לחלוטין. "ההתנצלות מתקבלת."
"תקשיב, אני עדיין לא מאמינה לך לגמרי. אתה צריך לתת לי הוכחה לכך שיש לך סיבה טובה לעשות את זה." קולי הפך קשוח. גם אם עכשיו הוא מתנצל על מה שעשה, הוא עדיין אותו אדם שהיכה אותי במשך כל חטיבת הביניים.
"יש לי רעיון. היום לא קיבלתי ריתוק, אז אני חוזר עכשיו הביתה. השיחה הזאת נמשכה קצת יותר זמן משתיארתי לעצמי וזו בערך השעה בה אני חוזר כרגיל. את תלכי איתי למקום בו בדרך כלל מוצאים אותי השודדים ונראה מה יקרה." הציע.
קצת פחדתי מהרעיון הזה, אבל הייתי חייבת לקבל הוכחה לכך שהוא לא משקר לי, "טוב," הסכמתי.
"יופי. אז כדאי שנצא עכשיו." הפנה אליי את גבו ויצא מהדלת לכיוון היציאה. הלכתי אחריו, וכל מה שהבנתי מהרעיון הזה שלו זה שאנחנו עכשיו מגיעים בכוונה למקום שהוא הכי לא רוצה להגיע אליו וכל זה רק כדי לתת לי הוכחה לכך שהוא דובר אמת.
לאחר חצי שעה בערך – אם תחושת הזמן שלי נכונה – הגענו למקום. סמטה חשוכה ואפלולית, מאחורינו נמצא קיר לבנים ולפנינו נמצאה היציאה. משני צידינו היינו כלואים בין שני בניינים גבוהים למדי, אין דרך לברוח. תוך כמה דקות ראיתי צללים של כמה אנשים מתקרבים ושניות אחר כך מצאנו את עצמנו עומדים מול חבורה של בריונים, כל אחד מהם הגיעה לגובה מטר תשעים וגופו של כל אחד מהם לבדו היה יכול לחסום בקלות את הפתח. הם נראו כמו טנקים.
"היי. תראו מי נמצא כאן, הילד החביב עלינו. וגם הבאת איתך עוד מישהו היום, מישהי ליתר דיוק," דיבר הגבוה והענק מכולם, המנהיג שלהם כנראה. היה לו קול עבה ונימת קולו הייתה מחרידה.
"דקטר, בפעם המאה. תכירו, היא אחת מהבנות בכיתתי." הוא ניסה להישמע בטוח, אך אגלי זיעה קטנים שבצבצו על עורפו הסגירו אותו.
"יש לך מה לתת לנו?" שאל מנהיג החבורה וקולו הפך מאיים.
"לא."
"ולחברה הקטנה שלך?" פניי האדימו. איך הוא מעז לחשוב שאני החברה של הטיפש הזה.
"גם לא," שיקר. גם הם ידעו.
"חבל, עכשיו זה לא יהיה כיף. דווקא היום חשבתי שיהיה משהו טוב לדקור בשבילו, הבאתי אולר במיוחד בשביל זה, כנראה שטעיתי." הוא נעץ בי את מבטו וחייך חיוך שגרם לי לרצות להקיא, היו לו עיניים חומות ופה מלא שיניים סדוקות ורקובות שיכולתי להריח את הצחנה ממנו עד למקום בו עמדתי. פרצופו היה מלא פצעים וחבורות וצלקות והוא המשיך לדבר, ישר אליי, "אבל אני בטוח שלך יש משהו, הילד לא יודע לשקר מי-יודע-מה טוב."