הכל בסדר

אני יודעת שזה הוא ברגע שהדלת נפתחת, או שיותר נכון לומר ברגע שהדלת נסגרת. איש חוץ ממנו לא היה טורח לסגור את הדלת מהר מספיק בשביל שהאוויר החם לא יברח, כל אחד אחר היה חושב שקר פה בדיוק כמו ברחוב.
אני יכולה לשמוע את השמחה בצעדיו ואני לא יכולה שלא לתהות מה בעולם המטורף הזה היה יכול לשמח אותו. אני מסתובבת בשביל לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול משהו, אך לפני שאני מספיקה לעשות זאת הוא מרים אותי על השיש ומנשק אותי.
אני יכולה להרגיש את החיוך המטופש על שפתיו כאשר הוא מנשק אותי ואיכשהו, זה גורם להכל להיות בסדר שוב. ברגע הזה, אני שוכחת מכל הבעיות שלנו, של העולם הזה, אני שוכחת מהכאב והצער וכל מה שחשוב כרגע, זה שאנחנו יחד ושהכל בסדר.
הסקרנות בוערת בי לדעת מה שימח אותו כל-כך, אך המוח שלי יודע שאם אני אקטע את הרגע שיש לנו עכשיו, יש סיכוי שיעבור זמן רב לפני שרגע הבא שלנו, במיוחד עם העולם שלנו ימשיך להתדרדר.
"מה גרם לך להיות כל-כך עליז?" אני ממלמלת אל תוך שפתיו בסופו של דבר. אני לא בטוחה למה עשיתי את זה, אבל משהו בי אמר שזה היה הרגע הנכון להפריע לאושר הרגעי שלנו.
"היה לי את היום הכי נורא אי-פעם." הוא ממלמל בחזרה בזמן ששפתיו עוזות את שפתיי וממשיכות את כיבושן בכיוון הצוואר שלי.
"ואיך זה אמור להסביר את מצב הרוח שלך?" אני מבולבלת, ולא רק בגלל שהשיחה לא הגיונית. אני גם מבולבלת בגלל שנאי לא יכולה להחזיק יותר ממחשבה יחידה בראשי כרגע, והדבר היחיד שאני חושבת עליו כרגע, זה שאני צריכה עוד. אני מושכת את שפתיו בחזרה אל שפתיי, ידי נמצאות משני צדי פניו, אך למרות הכל, זאת לא הייתה הנשיקה הפראית שקיוויתי לה, זו הייתה נשיקה קלילה ומתוקה, אך למה עוד יכולתי לצפות ממנו?
"בגלל שאת משפרת הכל." הוא משיב כאשר הוא עוצר לנשום לרגע. ידיו מטיילות על יריכיי, וזה הזכיר לי מיליוני רגעים שונים במהלך חיינו. אלוהים יודע שלבן אדם היה הרגל להניף אותי על שולחנות ולהשאיר סימנים על ירכיי.
"הכל?" אני מתגרה בו, חיוך מטופש על פניי וידי מחפשות את מקומן, לא יכולות להחליט אם הן אמורות לנוח על כתפיו, חזו או אולי דווקא על התחת המהמם שלו.
"כן-"הוא נושק קלות לשפתי, והוא מחייך כאשר הן עוקבות אחרי וכאשר הוא מתרחק."-כשאת לצידי, הכל בסדר."