מראה מראה שעל הקיר- מה אני רואה?

אני עומדת מול המראה עכשיו.
מביטה בפנים חיוורות שמסתתרות
מאוחרי נמשים קטנים, שביל של נמשים קטנים
שעובר מלחי אחת לשנייה מעל האף.
עיניים חומות שמסתכלות עליי מעל שחור שמסגיר לילות כואבים של חוסר שינה
שיער חום ארוך שמתחבא מאחורי
גוף דקיק ולא פרופורציונלי.
מתחת לכל המסכה הענקית הזאת,אני לא רואה כלום. כי אני לא בטוחה שיש מה לראות.
כל מה שאני מרגישה זה ריקנות לא מוסברת.
יש שיגידו עליי 'כן היא ממש אחלה, מצחיקה,מגניבה, מוזרה כזאת ,שקטה' אבל הם
לא באמת רואים אותי. או שאולי אני לא רואה אותי? טוב. אמרתי כבר, כשאני רואה אותי אני בעצם לא רואה כלום. כי אין הרבה מה לראות.
סך הכל מסכה של גוף קטן ולא פרופרציונלי עם פנים חיוורות שמסתירות ריקנות וכאב.
עד עכשיו הסתדרתי. כל פעם שמישהו אהב אותי, פתאום אהבתי את עצמי.
אבל הוא תמיד עוזב. כולם תמיד עוזבים ולוקחים איתם חלקים ממני. עד שאני בסוף נשארת כלואה עם עצמי. במרתף הקטן והחשוך של האישיות שלי.
איך אני יכולה לצפות ממישהו לאהוב אותי כשאני לא מסוגלת אפילו לאהוב את עצמי?