סערה מתקרבת
צווחות השחפים הן כמו צרחות קטנות שקורעות את הדממה ואת עור התוף. האוויר מעקצץ ויש ריח של סערה מתקרבת. במרחק כבר רואים ענני סער מתחשרים, תלויים נמוך מעל לאופק, כבדים כעופרת. המגדלור לא מונע מהים להתנפץ על הסלעים. שתי דמויות שפופות יושבות על הגבעה, מוארות לסירוגין על ידי אורו המהבהב של המגדלור. דמות אחת לחוצה יותר מהשנייה באופן ניכר, אגלי זיעה קרה מנצנצים על מצחה. נשימותיה מהירות, שולחות אדי כפור לבנים שמתגבשים לרסיסי קרח. הבזק אור מהמגדלור חושף זקן פרוע ועיניים רדופות. האיש שולח בחטף יד מכוסה אדמה, לנגב את מצחו, ומשאיר סימן מריחה בוצי מעל הגבות. הדמות השנייה, גם כן גבר -אם כי פניו חלקות, מביטה אל האופק באדישות. ידיו עסוקות בתלישת אניצי דשא, אחד אחרי השני.
"מה אני אמור לעשות?!" מתפרץ האיש הראשון, מבוהל בעליל.
"לעשות," חוזר אחריו האיש השני באיטיות, מטעים את המילה. הוא תולש גבעול, ומביט בו בריכוז, מותח אותו בין שתי אצבעות. הוא מהנהן לעצמו מבלי משים, ותולש גבעול נוסף. "העניין הוא מה שאתה צריך לא לעשות".
האיש הראשון ממלמל, כמעט לעצמו "זה הסוף שלי, הפעם זה באמת הסוף שלי. מה חשבתי לעצמי? איך הגעתי למצב הזה?", ובקול רם יותר "אני צריך לעלות על ספינה עד מחר בבוקר".
האיש השני שולח בו מבט מהיר, "אתה בכלל מקשיב? מה שאתה צריך לעשות זה לא להיבהל, לא להתנהג באופן חשוד, ובשום אופן לא לעלות על שום ספינה ארורה! באותה מידה אתה יכול פשוט ללכת לתחנת המשטרה ולצעוק שאתה אשם!"
"אז מה אתה מציע שאני אעשה?" המזוקן שואל, נושם עמוק, ובקול רגוע יותר ממשיך. "תראה, פניתי אליך כי נודע לי שיש לך ניסיון בעניינים מהסוג הזה," הוא מחווה תנועה מעורפלת עם היד, "חבר שלי, סם וילפורד אם אתה זוכר, הוא בא אליך עם עניין דומה לפני עשרה חודשים".
האיש השני מהנהן באישור. "אני זוכר. אני גם אגיד לך את מה שאמרתי לו. העיקר זה לא לשנות את השגרה, להישאר מעורב אבל לא יותר מדי, הכל פה עניין של איזון. אם אתה בנאדם שקם מוקדם בבוקר, תמשיך לקום מוקדם, גם אם מה שעשית משאיר אותך ער בלילות. אל תחלוק רגשות, שמור בבטן, תן לזה לצאת רק כשאתה לבד. אל תתמכר לשתייה. להימורים. לדברים שמקלים על הלב. אל תלך לכנסייה יותר מהרגיל, לתא הוידוי יש אולי מסך, אבל הדרך לכנסייה מלאה אנשים שמחטטים בסודות של אנשים אחרים עם אלוהים. אני אומר לך, זה לא נהיה קל יותר, אבל בסוף, כמו כולם, תלמד להדחיק. להדחיק ולשחרר". הוא תולש עוד גבעול עשב.
האיש המזוקן נראה כטובע בשטף המילים של השני. הוא מסתכל עליו ושואל "לשחרר?"
"כן. הנה, כך". הוא פותח את כפות ידיו המלאות באניצי דשא, ונותן לרוח לקחת אותם. הם מתערבלים ברוח החזקה, שמטיחה אותם אלו באלו, ומתרחקים, נקודות קטנות וירוקות שנעלמות.
המזוקן נראה כאובד עצות, והשני ממשיך "כל זה כמובן לטווח הרחוק. לטווח הקרוב אני מציע לך לחזור הביתה בזמן, אבל לפני זה להחליף בגדים ולהתנקות, אתה נראה כאילו התגלגלת בבוץ. אמממ, נוכל להגיד שחזרת הביתה ברגל, המצבר נגמר או משהו כזה, והסערה תפסה אותך בדרך. נפלת במורד הגבעה. זה יסביר את מראה הכלב המוכה שלך".
"אבל לא את הדם." המזוקן אומר בתוכחה.
"נכון. בדרך הביתה תעבור דרך חנות הצדקה- נו, זו שבפינת רחוב סיילור ופדינגטון- ותיקח ז'קט או איזה סוודר, משהו לשים מעל. די נטוש שם בשעות כאלה אבל שים לב שלא רואים אותך. תיפטר מזה בסוף, או שתביא לי שאני אדאג לזה".
"ומה בנוגע ל…" עוד סימן מעורפל, האיש המזוקן מביט בדאגה בשכנו הקודר.
האיש השני מפנה את פניו במלואן אליו, והאור מגלה פנים זוויתיות, וארובת עין פעורה. העין השנייה, השמאלית, ננעצת בו, צבעה אפור כעין הסופה. המבט שלו קר וענייני, והמזוקן נרעד קלות כשהוא עונה לו בקול שטוח וחסר רגש "כן, תצטרך להגיד לי איפה קברת את זה. אני אנקה את הבלאגן שבוודאי השארת מאחור. כל טביעות הרגליים, הדשא שרמסת וכיוצא מזה. אני גם אצטרך את הכלי שהשתמשת בו. לא נרצה להקל עליהם עד כדי כך. סתם מתוך סקרנות, מה זה היה? פטיש, גרזן, מסור?"
"סכין." הוא עונה בתמציתיות.
"מעניין, דווקא נראית לי בחור של פטיש, עם הזרועות האלה שלך. אבל אתה יודע, פחות לכלוך יותר טוב בשבילנו. אני מתפלא איך הצלחת להרוס את הבגדים שלך ככה".
הפסקה לרגע.
"אז איפה קברת את זה?"
המזוקן עונה בשקט "אותה".
"סליחה?"
"אותה," הוא חוזר בתקיפות "לא את זה. שאלת 'איפה קברת את זה'."
האיש השני מנופף בביטול, "אותו דבר. לתת שמות יפים לדברים נלוזים, זו רק הדרך של בני אדם להרגיש טוב עם עצמם. אתה מוזמן לעשות את זה אם זה מקל עליך, אבל תסלח לי אם אני אשאר מחוץ לזה. אני איש של אדמה וברזל, את המילים היפות אני משאיר למשוררים". האיש השני קם על רגליו, ולאחר רגע של היסוס גם המזוקן.
יש שתיקה מתוחה, והאיש המזוקן מעביר את משקלו מרגל לרגל בעצבנות.
"באמת? עכשיו אתה משתפן? כבר עברת מזמן את הנקודה שבה אפשר להתחרט. ואני לא יכול לעזור לך אם אתה מתעקש להתנהג כמו אידיוט".
"שלושה וחצי יארדים מזרחית לתחנת הקמח הישנה. מאחורי הגבעה, בקו רוחב של המסבאה של משפחת בנטון." נשמעת תשובה חנוקה.
"זה לא היה קשה, נכון? עכשיו נותר רק עניין התשלום." האיש השני מושיט יד קדימה בצפייה.
המזוקן מפשפש בכיסיו, ודולה חופן מטבעות, רובם מטבעות נחושת דקיקים, אם כי קומץ מתוכם כסוף ומחזיר את האור. משכורת של אדם פשוט. הוא מציע אותם לשני שלוקח אותם בלי להניד עפעף.
"ועכשיו, תשלום עבור הדיסקרטיות." הוא ממשיך, מכניס את הכסף למעילו ושולח את ידו קדימה בשנית.
המזוקן יודע מתי מרמים אותו, אבל אין לו יותר מדי ברירה, בעצם. הוא מוציא את ארנקו, ובמהירות, כאילו הוא אוחז אש חיה, הוא מגיש ליד הפרושה, הממתינה, שני זהובים. האיש השני לא משנה את עמידתו, ובאנחה המזוקן מוסיף עוד זהוב. ואז עוד אחד. הוא שולח מבט זועף אל העין היחידה, חסרת הרחמים של האיש השני, ומטיח עוד זהוב אל כף ידו הפתוחה עדיין.
האיש השני סוגר את ידו באיטיות, ושם את הכסף במקום מבטחים. "לא היה נעים במיוחד להכיר. אבל זה גם לא במיוחד משנה. הייתי מסיים באיזה משפט פילוסופי, אבל חוששני שאזלו לי כולם. משהו לגבי אור בקצה המנהרה, אבל אתה מבין, אף פעם לא הייתי אדם דתי במיוחד". האיש השני אומר, ונראה שהוא ממתין לתשובה.
המזוקן מוכה תדהמה מהדברים, אבל מתאושש במהירות. "זה אומר שלא נתראה שוב?" הוא שואל.
"דברים מהסוג הזה נוטים להיות חד פעמיים, לא?" האיש השני משיב ושעשוע קל נמסך בקולו היבש. היד שלו נכנסת בגנבה אל תוך מעילו.
"כן כמובן," המזוקן אומר בהיסוס, "פשוט חשבתי…" קולו דועך.
האיש השני ממתין, ידו ספונה במעילו.
"מה לגבי דרך לשמור על קשר, למקרה שתצוץ בעיה?" המזוקן מתפרץ.
"לא תהיה שום בעיה. אני מבטיח לך." עונה האיש השני, ובמילים אלו מוציא אקדח קטן ושחור מכיס מעילו, ויורה פעם אחת.
"שום בעיה בכלל".
***
האיש השני, הידוע בחוגים מסוימים בשם גשש (tracker), שורק כשהוא מנקה את האקדח מטביעות אצבע. הוא רוכן מעל לגופתו המתקררת של המזוקן; כדור יחיד פילח את הראש שלו מהצד, עם קצת עזרה זה יכול להיראות כמו התאבדות. הבחור הצעיר פשוט לא היה יכול לחיות עם האשמה.
קול צחקוק מאחוריו מחריד אותו, למרות שהוא מודע לקיומו של האיש האורב בצללים כבר למן ההתחלה. הוא נשכב על הדשא ובוחן את מסלול הקליע.
"כבר חשבתי לרגע שאתה באמת הולך לעזור לו." מתנגן קול מאחוריו.
"ואיפה הכיף בזה? זו עבודה מלוכלכת לנקות אחרי מישהו אחר. בעיקר אחד עם כל כך מעט ניסיון. גם חסר הריגוש. אתה מגיע לגופה, כולה קרה וקשה, דם חצי מגובש כמו ג'לי, ממש הורס את התיאבון." גשש עונה, קולו שטוח.
"וחוץ מזה," הוא ממשיך, הפעם מעט רגש נשזר בקולו בכל זאת, "הבחור רצח את בתו בדם קר. והדברים שהוא עשה לה קודם…"
הזר יוצא מן הצללים, מקמט את מצחו "אז למה העמדת פנים? יכולת לגמור עם זה קודם, ועד עכשיו כבר להיות במקום חם יותר עם כוס בירה ביד".
גשש מתרומם מהקרקע נעזר בידיו. הוא מוחה את כפות ידיו שהתלכלכו מהבוץ במכנסיו, מסתכל עליהן לרגע ואז מושך בכתפיו. "התלבטתי," הוא מודה, "הייתי צריך זמן לחשוב. אני לא רוצה להתערב בכל דבר, אדם לא צריך להיכנס לכל ביצה הנקרית בדרכו. אני לא יכול לעשות הכל לבד, גם לא עם עזרתך ידידי."
"אני מודה שקצת נעלבתי עכשיו," עונה הזר, "אבל אני מבין את הנקודה".
"הייתה גם האפשרות להסגיר אותו." מוסיף גשש לפתע.
"אז למה לא?"
"זה כמו להדליק אש על הזנב שלנו, מושך תשומת לב לא רצויה." עונה גשש, ואז מוסיף בשקט, "אתה מכולם צריך לדעת".
הפה של הזר נמתח לקו דק. הוא שותק לרגע, משהו מעברו מתעורר בו. הדממה מתוחה. אחר כך שואל, "אז מה בסוף שכנע אותך? למה הרגת אותו?" ומניח לעבר לשקוע בתרדמתו המבורכת.
גשש מרגיש במתח הנפרק כמו בלון שיצא ממנו האוויר. בנימה מבודחת יותר הוא אומר "הבחור היה קמצן. ראית כמה הוא נתן לי?" ובמילים אלו הוא כורע ומחטט למזוקן בכיסים. "אני לא זונה."
הזר מחייך חיוך חמוץ "המוסריות שלך זה משהו".
"טוב, אתה יודע, אדם צריך להתפרנס." הוא עונה בקלות.
הוא מניף בניצחון שקיק מטבעות, שולה מתוכו כמה, ואז זורק אותו אל הזר ששוקל אותו בידו ואז מטמין אותו בתוך בגדיו.
אחרי כמה רגעים הזר אומר "זה לא יראה כמו התאבדות אם זה מה שאתה מתכנן".
גשש פונה אל המבט הכחול של חברו "ולמה זה?" הוא שואל.
"הוא היה שמאלי. לא הגיוני שהוא ירה בעצמו בצד ימין." הזר מסביר ומדגים, שולח את ידו השמאלית לרקתו הימנית, "זה מסורבל מדי".
"ומאיפה אתה יודע שהוא היה שמאלי לעזאזל?" גשש מסוקרן.
"הייתי חבר שלו לזמן מה. הוא תמיד הפך את הסכו"ם בארוחות".
"אה כן, נכון, רציתי לשאול אותך מה זה השם המשעמם הזה שבחרת הפעם." גשש אומר.
"שם ככל השמות," סם וילפורד מושך בכתפו, "עם זיקה לשורשים אנגלים הפעם. הולם אותי, אתה לא חושב?"
עם שערו הבהיר הקצוץ ועיניו בצבע כחול לא סביר הוא צודק, אבל גשש רק נוחר בבוז.
"אוי באמת, לך אין זכות לבקר אותי. כולך מלודרמה אחת גדולה; עם הכינוי המסתורי והמבטים האפלים. 'אני גשש ואני אפחיד אותך עד מוות עם העין החסרה והקול הלוחש שלי'. באמת! זה כאילו יצאת מסיפור מתח בגרוש!"
גשש מתעלם ממנו בדיפלומטיות, יודע שמוניטין זה הכל בעסקים כאלה. "אז אני מניח שנצטרך לקבור אותו." הוא אומר, מסתכל על הגופה.
סם זורק אליו את חפירה חלוד.
"כבר חשבתי על זה. העונג כולו שלך".
***
גשש נאנח וזורק את האת על הקרקע. רוחות מייללות. הוא מסתיר את הקבר הטרי בהצלחה חלקית בלבד, אבל אין לזה ממש חשיבות, הם נמצאים באזור מבודד של האי, ועד שהגופה תמצא הוא כבר יהיה רחוק מאוד מכאן.
איש הקשר שלו, סם, יושב בחוסר מעש על אחד הסלעים. הוא לא טיפוס שמלכלך את הידיים. הוא פותח את פיו ואז מתחרט וסוגר אותו.
הוא פותח אותו שוב, ובכל זאת שואל, "מה שאמרת לו קודם, התכוונת?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר" קולו של גשש קר.
"שזה לא נעשה קל יותר, שצריך להדחיק ולשחרר וכל זה." סם לא מוותר.
"מה עם זה?" קולו של גשש עוין הפעם.
"זה ככה גם בשבילך? אני מתכוון, לא מתרגלים לזה אף פעם, נכון?" סם שואל בעדינות.
"שטויות. זה מה שאמרתי לאדם שהיה מת ועוד לא ידע את זה." גשש אומר נחרצות.
"בדיוק בגלל שאמרת את זה דווקא לאדם שעמד למות…"
"ידעתי שאתה שם." גשש עונה.
"אבל נשמעת כל כך… כל כך כנה!" סם ממשיך, "אף פעם לא שמעתי אותך מדבר ככה".
"שקט. אלא אם אתה רוצה למות גם כן." גשש אומר.
"אל תיקח את זה אישית, בסך הכל רמזתי שאולי יש לך לב".
גשש שותק ואז אומר לבסוף, "לא התכוונתי לזה." והקול שלו יציב למרות שהוא משקר.
הוא מביט אל האופק; סערה מתקרבת,
והיא תשטוף את הכל.
תגובות (0)