שחור לבן

הם היו במרחק נשימה, נוגעים לא נוגעים, מסתחררים בשתיקה. תשוקה טהורה בוערת היא שמניעה את שניהם, מונעת מהם לקרוס ולהתנפץ למיליון רסיסים.
שמלתה השחורה לבנה הבליטה את קימורי גופה העליון. שרווליה דמו יותר לסרטים שחורים לבנים שנכרכו סביב כתפיה וידיה בצורה שהלמה אותה ואותם. חלקה התחתון של השמלה השתפל מטה בתפיחה אך נראה שגם הוא קפא על מקמו.
הגבר שמולה לבש מיקטורון שחור תחת חולצה לבנה ומכנסיים שחורים תואמים. כובע פסים היה לראשו וידיו היו במרחק תואם מידיה של האישה. נתונים בתנוחת הריקוד בקיפאון נצחי.
למרות שנראה שהשניים לא מסוגלים לדבר, הבעת פניהם גורמת לחשוב פעמיים.
עיניו מביעות לעברה ערגה שקטה אך ברורה, רצון עז לשוב ולחוש את עורה הצח והטהור שוב על עורו, להרגיש אחד ושלם איתה.
והיא מצדה בעיניים עצומות אך שפתיה מראות על כך שלא הספיקה לסיים את דבריה. יש כאלה האומרים שהיא סיפרה לו שהיא אוהבת אותו, ויש שיגידו שהיא שרה לו שירים על אגדות ומלכים; אפילו התבדחו על כך שהיא וודאי רק הזמינה אותו לארוחה, אך הכל מרחמים על השניים, הכפותים ביגון מתמיד.
רק אדם אחד מכיר באמת את השניים , את מצבם, את הגורם.
רק אדם אחד נותר מנוכחי אותו ערב, ומאז הוא השביע את עצמו לדאוג ולהגן, ואם אפשר אז גם אולי לנסות להציל אותם.
עכשיו הוא כאן כדי להעביר את סיפורם.