אני והיא על כרי הדשא

הוא הביט בה בהססנות, כבר חודשים רבים שלא הרגיש את אותה ההרגשה.
היא עצמה עיניים, אולי מן השמש המסנוורת ואלי כי לא רצתה שיראה את מה שחבוי בהן.
"תראה", לבסוף אמרה, " העבודה הזאת לא תתקדם לשום מקום אם נמשיך לשכב בשמש כמו זוג צבי ים עזובים". הוא כל כך רצה לצחוק, הוא תמיד העריך את הציניות והשנינות שלה, אך לבסוף הזדקף, כיחכח בגורנו ואמר: " אני לא פה גורם הבעיה, כן?" , היא נתנה בו מבט, לרגע היה נדמה כי ראה את כל ההיסטוריה שלהם ביחד, חברים טובים היו, חיבתם המשותפת לבמבה מיובשת ולסודה הייתה מוטיב דיי ראוי, אך זמן חלף ונתק של חודשיים לא בידיוק מתאים לחברות, היא הלכה לדרכ, מצאה את הירושלמי הזה ושברה לבחור המסכן את הלב, זה לא הפתיע אותו, הרי כולם ידעו שזוגיות איתה עלולה להיות הרסנית, בגלל זה נמנע, גם בתקופות שהיה שוכב שעות במיטה במחשבות עליה, להגיד משהו.

שמבט שבעיניה היה, כואב, שורף ויותר מהכל מאוכזב, "לאן הדרדרת" היה המבט שואל, "תראה את עצמך, כל יום שעובר אתה גורר את עצמך לעוד אסון".

בהפגנתיות קמה וניקתה מעצמה את שאריות הדשא של מכנסיה, "לא אני צריכה את הציון הזה, אלא אתה, לי יש כבר את כרטיס הכניסה למגמות שאני רוצה", בתוכי קיוויתי שתצרח עליי עוד, שאקבל מה שמגיע לי, שתקבל מה שמגיע לה, אך ברגע האחרון, הסתובבה לכיוון ביתה. " אולי לך יש את הכרטיס הזה כי אין לשם דרישות,אה? כמוך אולי, כל אחד יכול להיכנס אלייך בלי דרישות." לא הייתי צריך להגיד את זה, בפתאומיות הסתובבה אליי, פתחה את פיה בכוונה לפגוע בי. אך לבסוף סגרה את פיה ונתנה בי את המבט המאוכזב ששמור רק לי .
בערב יש את המסיבה, היא לא תהיה שם אני מניח, "אתה צריך להתארגן" שידר לי מוחי, אך ליבי נשאר לשכב שם בין כרי הדשא העצומים.