תרפא אותי, פרופסור -פרק 16-

שון התעורר בזמנו הטבעי, גופו לאט לאט משתחרר מתנוחת העובר והוא התמתח על המיטה, העיניים שרפו לו וגרונו היה יבש יותר מהרגיל, נותנים לו להיזכר במה שקרה אתמול.

האסייתי נאנח לעצמו בזמן שהתעורר לישיבה, שיערו השחור מבולגן ושפתיו נפוחות ואדמדמות, הוא גירד בראשו בבלבול, ממתי הוא מתעורר לפני שג'יין מעיר אותו?

"אני לא רוצה ללכת" היפני מלמל לעצמו בלחש, לא רוצה ללכת לאוניברסיטה ולפגוש את מייקל, זה הדבר האחרון שהוא רצה לעשות כרגע.
–
שון לקח את הטלפון שלו מהשידה שליד המיטה, מסתכל על הטלפון ונבהל מהשעה, "א-אחד בצהריים?" הוא גמגם לעצמו, מה לעזאזל? קרה משהו לבלונדיני במקרה?

היפני נעמד במהירות מהמיטה, מפחד שאולי באמת קרה משהו לג'יין שמנע ממנו להעיר אותו, הוא רץ קלות לדלת ופתח אותו, הולך לחדר הזוגי של ג'יין ופול, שומע צעקות.
–
"פול, אמרתי לך שאני לא שולח אותו לשם יותר ונגמר הסיפור!" הבלונדיני צעק לטלפון שהיה על ספיקר, כועס על השרירי העקשן, "בייב, זה רק יפגע בך" פול הסביר, מנסה להיות עדין כמה שיותר לאחר, אבל הוא באמת הרגיש שעוד קצת וגם הוא מתפרץ.

"לא אכפת לי!" ג'יין צעק, דואג לשון יותר משהוא דואג לעצמו, "בבקשה ג'יין זה רק יהרוס לך את החיים אם תמשיך ככה, הירו לא ירחם גם על שון ואתה יודע את זה!" פול הרים את טונו, מתהלך על גג המשרדים של עבודתו, שם הוא יכול להרגיש בטוח עם לפרוק את צעקותיו, וג'יין גיחך בכעס, "תגיד להירו הזה שלך ששון הוא יותר הילד שלי מאשר שלו ושאם הוא רוצה להרוס לי את החיים אז שיהרוס לי, בשון אני לא אתן לו לגעת" מנהל הבר התעקש, כועס יותר מדי על שומר הראש.

"ג'יין, אתה חושב ששון באמת ייתן לך להיפגע?" פול צעק, מנסה להכניס באחר קצת הגיון, בלעדיי הבר יהיה לאחר קשה להסתדר, ג'יין גם ככה לא בקשר מלא עם הוריו והמקום המחייה שלו ייהרס אם הוא ימשיך בהתנהגות שלו, "זאת ההחלטה שלי" ג'יין מלמל והאחר נאנח לטלפון, "אתה יודע שהירו עוד יגלה את זה בקרוב והוא יפעל" השרירי הזהיר את אהובו העצבני, "אם כך תבוא איתו יד ביד ותהרוס אותי" הבלונדיני עקץ, מכאיב לפול שהיה גם ככה על חבל דק, קשור בין שני עולמות שונים.

"זאת העבודה שלי ג'יין" פול מלמל בלחש והאחר נגס בשפתו, הוא ידע שפול עושה את כל המאמצים בשביל לממן את שניהם, הוא ידע שפול עובד שם שנים על גבי שנים וזה המקום הכי בטוח בשבילו להתקדם, "אני יודע פול, אבל אני לא מתכוון לאבד את עצמי בגלל העבודה שלך" הקטן הסביר, מתהלך בתוך חדרו, "אז אתה מתכוון להמשיך ולהתנהג ככה?" השרירי שאל ברוגז, "כן" האחר ענה בחדות, לא מוכן לוותר על עמדתו, גם אם זה כנגד אהובו וגם אם זה אומר שיכול להיות שיעיפו אותו מהבר שלו עצמו- גם אם זה יהיה באופן לא חוקי, כסף יכול להרוס אותו אם הוא יפעל נגדו ולהירו יש לא מעט כסף.

"אני הזהרתי" פול אמר באנחה, מיואש מלהילחם עם האחר, "ואני הבנתי" ג'יין השיב והשרירי עצם את עיניו לפני שניתק את הטלפון, לא רוצה להמשיך ולדבר עם האחר, לפחות לא עכשיו כשהוא עצבני מדי בשביל לדבר כמו שצריך.
—
הדלת נפתחה באיטיות וג'יין הרים את עיניו, רואה את שון הדומע למולו, "שון" ג'יין לחש והלך אליו, מחבק אותו בחוזקה, "אני הולך לאוניברסיטה" שון מלמל לחיבוק, בוכה לכתפו של האחר, "לא, אתה לא" הגדול יותר אמר ברוגע, צועד אחורנית ומנגב את דמעותיו הלא פוסקות של האחר.

"אמרתי לך מהרגע הראשון שהגעת אליי שאני אדאג לך כאילו ואתה הילד שלי, אני לא אוותר עלייך" ג'יין אמר בחיוך ושון הניע את ראשו לשלילה, לא רוצה שהאחר יפגע בעצמו בשבילו, "אל תדאג" ג'יין נאנח וחזר לחבק את האחר, "יהיה בסדר" הוא לחש, אומר את זה לשניהם, לא מאמין למילותיו, אבל הוא צריך לחזק את האחר כרגע.
——
"אתה יודע למה הוא לא בא?" מיר שאל בחשש את מייקל כשנגמר השיעור השני, שניהם עמדו לבד בכיתה.

"זה בגללי, נכון?" ורוד השיער שאל שוב, מפחד שאולי בגלל שהרגיז את שון יותר מדי אתמול הוא החליט לא להגיע, "לא" מייקל לחש, מסדר את דבריו בתיק, "תלך הביתה, נגמר היום" הפרופסור הוסיף כשסיים לסדר את מה שהוא היה צריך.

"זה בגללך נכון? אתה הצקת לו!" מיר עצר את האחר מלצאת מהכיתה, פורש את ידיו לצדדים וחוסם את הדלת עם גופו, "מיר תיתן לי לצאת" מייקל אמר באדישות, אין לו כוח לשטויות האלו עכשיו, "אז זה באמת בגללך" מיר לחש ומייקל נאנח, "אבא שלו לא יוותר בכזאת קלות" מיר הוסיף, יותר לעצמו וחום השיער כיווץ את גבותיו בשאלה, רוצה לשאול את מיר על זה, אבל הוא לבסוף החליט שעדיף לא לשאול אותו, אחרי הכל הוא לא באמת יודע מה היחסים בין מיר לשון.

"תזוז" הפרופסור אמר, מזיז מעט את ורוד השיער שכבר לא חסם את דרכו, הולך ליציאת האוניברסיטה.
—-
הוא הכה את ההגה בחוזקה שוב ושוב, צועק בתוך הרכב ומשחרר את המועקה מליבו, מייקל באמת הרגיש כאילו והוא הולך להשתגע, הוא בחיים לא היה כזה מבולבל, מפוחד ומסוקרן כאחד.

הוא רצה לדעת מה קורה עם שון, הוא רצה לדעת מה קרה לשון, הוא רצה להבין למה שון מתנהג ככה, הוא רצה להבין לפחות קצת מה קורה בחיים של האחר, המוח לא נותן לו מנוחה, הלב מקשה עליו והוא מרגיש שהוא נובל באיטיות בתוכו, מה לעזאזל הוא מרגיש, הוא לא יודע, הוא אף פעם לא הרגיש את זה, למה דווקא לשון? למה דווקא סטיבן מעורב עמוק יותר עם שון? למה האחר לא נפתח אליו? למה האחר מפחד ממנו? למה שון התנהג ככה אתמול?

"לעזאזל!" מייקל צעק ברכב הסגור, מניח את מצחו על ההגה, "לעזאזל איתך שון" מייקל קילל את האחר, מתעב אותו על שליבו כואב בגללו.
–

מייקל הרים את ראשו אחרי כמה נשימות ארוכות, עיניו חדורות מטרה והוא התניע במהירות את הרכב, הוא הולך למקום שהוא הכי לא רצה ללכת, למקום שהוא שנא כל כך, למקום שבו יקבל את הכי הרבה תשובות, לחברה של ריימונד, אבא שלו, והכל בשביל לגלות מעט על שון, הוא באמת השתגע אחרי הכל, והכל בגלל הסטודנט שלו.
—
הוא יצא מהרכב, טורק את הדלת בחוזקה ונעמד למול הבניין הגדול, כל זה שייך לאבא שלו.

הוא נאנח לפני שנשם עמוק, עיניו חזקות יותר מתמיד והוא הקשיח את גופו, נכנס אל תוך הבניין דרך דלק הזכוכית המסתובבת.
–
"מ-מייקל?" מזכירה אחת מלמלה כשראתה את בנו של הבוס שלה, הוא לא באמת הכיר אותה וגם היא לא אותו, אבל כל אנשי החברה ידעו איך הוא נראה, אבא שלו הפיץ את זה אחרי הכל בין כל העובדים שלו.

מייקל לא היה מופתע שהיא ידעה את שמו והוא רק כחכח בגרונו, "תגידי לו שבאתי" הוא אמר בנוקשות והיא בלעה את רוקה, "ה-הוא בישיבה" היא אמרה ומייקל הבין שהיא משקרת, אז אבא שלו מנע מהם לתת להם להיפגש.

"הבנתי" הפרופסור אמר בכעס לפני שהלך למעלית, מקפיץ את המזכירה שרצה אחריו, "רגע" היא אמרה בפחד ואחזה בידו, "הוא בישיבה" היא מלמלה שוב ומייקל הביט עליה בכעס, "אל תחשבי שאני טיפש בשביל להאמין לשקר שלך" הוא אמר וניער את ידה ממנו, "אבטחה!" היא צעקה לפתע ושני שומרים שריריים הגיעו בריצה אליה, מסתכלים על פניו ומזהים אותו.

"אתה לא יכול להיות כאן אדוני, בבקשה תצא" אחד מהשומרים מלמל, רוצה לגעת באחר ולכוון אותו ליציאה אבל מייקל צעד אחורנית, "תתקשרו אליו" חום השיער אמר באדישות , "אין לנו אפשרות כרגע, בבקשה תצא" השומר השני אמר ומייקל נאנח בכבדות.
–
"תתנו לו להיכנס" קולו המבוגר של ריימונד נשמע מהרמקולים והשומרים במהרה צעדו אחורנית ביחד עם המזכירה, קדים לו מעט ונותנים לו ללכת למעלית.

מייקל הביט על מצלמות האבטחה, מסתכל עמוק בתוך עיניו של אביו שצפה בו ממסך הטלוויזיה שלמולו, "שלום לך בני" המבוגר מלמל בשקט לפרצופו המשתקף של מייקל.
—-
הפרופסור יצא מהמעלית, בפתח עמדו שני עובדים שחייכו אליו והצביעו לכיוון החדר המיוחל, זזים הצידה ומאפשרים לגבר הכועס ללכת במהירות לשם.

חום השיער פתח בחוזקה את שתי הדלתות הגדולות, מביט בתוך עיניו החומות והמבוגרות של אביו שהביט עליו באכזבה ענקית.

"שלום ריימונד" מייקל אמר בחדות, מתקדם למול אביו שהמשיך לשבת על כיסאו, "שלום לך מייקל, הרבה זמן לא התראינו" אחראי המקום מלמל ומייקל רק הנהן.
–
"כמו שאתה לא רוצה שאני אהיה פה להרבה זמן, אני גם לא רוצה, אז אגש לעניין" חום השיער אמר למבוגר ממנו שהביט עליו בהרמת גבה, הוא כבר שמע מאחיו על שיחתו עם מייקל.

"איפה סטיבן עכשיו?" מייקל שאל, "בחו"ל" האבא ענה במהירות, "אוקיי" מייקל מלמל, מניח את ידיו על השולחן למול אביו, מתכופף ומביט בעיניו של ההומופוב.

"מה הקשר של סטיבן לשון פייג'ו?" הוא שאל שוב, "שון פייג'ו הוא בן של שותף עסקי שלי ושל ראלף, זה הקשר היחידי שלהם" האב שיקר וגם לא שיקר, אחרי הכל היחסים של סטיבן עם שון היו רק עסק מבחינתו.

"אתה בקשר עם הירו?" מייקל שאל בהרמת גבה, יודע את שמו של אביו של שון, "בינגו" האב מלמל, "וזהו?" מייקל שאל בחשדנות והאב הנהן, "וזהו".

"אני לא מאמין לך" מייקל לחש בחוסר אמונה, יודע שלאביו הוא בחיים לא צריך להאמין, "שון הזה באמת משהו מיוחד אה?" האב ציחקק, מביט על בנו שהביט עליו בשאלה, "לחשוב שבגללו באת אלי אחרי כל השנים האלו" הוא מלמל והפרופסור נאנח, "כנראה" מייקל לחש ברוגז למבוגר שחייך אליו בערמומיות.

"אתה בטח מעוניין בו, אתה אוהב אותו?" המבוגר מלמל בבוז והפרופסור עצם את עיניו בכעס, "החיים שלי הם לא עניינך!" הצעיר הרים את טונו, גורם לריימונד לכחכח לכיוונו באיום.

"רק חבל שזה צריך להגיע אליי" ריימונד מלמל, תופס את תשומת ליבו של האחר כשהוא פתח את המגירה שבשולחן, זורק לפני האחר תמונות.
–
מייקל גיחך בכעס והביט על התמונות, "מאיפה השגת את זה?" הוא שאל, מביט בעיניו של אביו, רוצה לדעת מאיפה התמונות שלו מנשק את הסטודנט שלו הגיעו לאביו, "זה לא עניינך" ריימנוד עקץ, "ריימונד!" מייקל צעק, מכה את השולחן בחוזקה, "מייקל תעוף לי מהעיניים!" המבוגר צעק בחזרה, מצביע על דלת היציאה.

"אני נגעל ממך" מייקל מלמל בשיניים נעולות, "תאמין לי שאני נגעל ממך לא פחות" האב מלמל בכעס, גורם לאחר לצחקק בעצבנות לפני שהסתובב והלך, משאיר שם את התמונות, יודע שאין טעם לקחת אותן.

"תתכונן לשיחה מהירו" המבוגר הזהיר ומייקל לא ייחס לדבריו חשיבות ויצא החוצה, מסתכל על העובדים שהביטו בו בחוסר נעימות וכיוונו אותו למעלית, "איך אפשר לעבוד תחת המפלצת הזאת?" מייקל שאל אותם והם רק כחכחו בגרונם, מרכינים את הראש ולוחצים בשבילו על המעלית.
—
הפרופסור יצא מהבניין והסתכל עליו בזלזול, "מפלצת!!" הוא צעק לבניין הגבוה, מקפיץ את העוברים ושבים שהיו באיזור לפני שהוא הלך לרכב שלו, יושב בו ועוצם את עיניו, משעין את גופו אחורנית בכיסא.

"מה חשבתי לעצמי?" מייקל לחש לעצמו, אחרי הכל זה היה טיפשי לצפות מאביו להגיד משהו.

צלצול הטלפון שלו נשמע לפתע והוא הוציא את המכשיר מכיסו, מסתכל על המספר הלא מוכר, מחליט לענות.
–
"הלו?" מייקל ענה לטלפון.
"זה פול" השרירי מלמל, גורם לאחר להישען על כיסאו.
"כן?" הפרופסור שאל, מקווה שהוא יקבל קצת מידע על מצבו של שון.
"אתה יודע איפה נמצאים המשרדים של הירו?" השרירי שאל והאחר כיווץ את גבותיו.
"לא, למה?" מייקל בירר.
"הוא רוצה לדבר איתך" פול הסביר ומייקל יכל לשמוע אותו נאנח בעצבנות, כנראה זה לא משהו טוב, ואחרי שהוא נזכר בהזהרתו של אביו הוא עוד יותר האמין שזה לא משהו טוב.
"אשלח לך את הכתובת בהודעה, תגיע" השרירי הוסיף, "אוקיי" הוא שמע את מייקל ממלמל לפני שהוא ניתק את השיחה, שולח לאחר את הכתובת.
—-
הפרופסור עמד למול הבניין הגבוה, מזכיר לו את הבניין של אביו, "אותה המפלצת בשינוי אדרת" הוא מלמל לעצמו.

מייקל חייך קלות לפול שיצא מהבניין והלך אליו, השרירי לא היה נראה מרוצה, אבל הוא לפחות ידע שלמייקל אין באמת שום קשר לסטיבן או להירו ואין לו שום אינטרס עסקי להתקרב לשון.

"בוא" פול מלמל בחיוך, מייקל ראה שלא ממש נעים לו עם המצב והוא רק הנהן והלך אחריו, נכנס איתו לתוך הבניין ופול הוליך אותו אל החדר הגדול של האסייתי המבוגר.
—
"אדוני" שומר הראש אמר בקידה כשהוא הכניס את הפרופסור פנימה, הירו נעמד וחייך אל חום העיניים, הולך אליו ושולח את ידו קדימה, מייקל חייך אליו קלות ולחץ את ידו, לאחר מכן פול יצא החוצה, מאפשר להם לשבת אחד למול השני ולנהל שיחה.
–
"אני אגש לעניין" הירו אמר, לא מתכוון לברך את האחר ארוכות ומייקל הנהן, "שון הולך לגור אצלך" האב ציווה, "מ-מה?" מייקל שאל בחוסר הבנה, מה המבוגר הזה אמר כרגע?

"שון הולך לעבור לגור אצלך, אני יודע שיש לך חדר פנוי, שם הוא ישן וככה הוא ילך לאוניברסיטה" הוא מלמל בחדות, בטוח בעצמו שזה מה שיקרה.

"אדוני, אני לא מבין את מה שאתה אומר" מייקל אמר בגיחוך, "אין יותר מדי מה להבין, הוא עובר לגור איתך" הוא אמר ברוגע, מחייך אל מייקל המבולבל, "ולמה שאני אסכים?" הפרופסור שאל ברצינות, עם כל הכבוד, זה נראה שגם שון לא באמת רוצה להתקרב אליו, "בגלל זה" הירו חייך, מוציא מכיסו את התמונות המוכרות ומייקל כחכח בגרונו, לא יודע מה להגיד, במיוחד לא כשהירו הוא האבא של שון.

"לא תסכים, זה יופץ" הירו הסביר בפשטות ומייקל נגס בשפתו התחתונה, יודע שהוא נכנס עמוק לתוך הבוץ, "אחרי הכל זה לא יעשה לא לך ולא לשון טוב, פרופסור וסטודנט מאותו המין מתנשקים במועדון מפוקפק" הירו אמר בביטחון, "למה אתה עושה את זה?" מייקל שאל ברצינות, לא מבין את המטרה של האחר, "עסקים" האסייתי ענה בפשטות והצעיר בז לו עם עיניו, "זה מה שמענייך אותך ואת ריימונד, עסקים?" הוא שאל בחוסר אמורה והמבוגר ציחקק, "אחרי הכל אנחנו אנשי עסקים, אם זה לא היה כל עולמנו כנראה שלא היינו כאן" אבא של שון הסביר והאחר הזדעזע ממילותיו, "גם אם זה פוגע בילדים שלכם?" חום העיניים שאל ברצינות, "ילדים זה גם חלק מהעסקים" הירו חייך, דופק על התמונות עם אצבעותיו, "אז אני מניח שאתה מבין מה הולך לקרות עכשיו, נכון?" בעל העיניים המלוכסנות שאל בשעשוע ומייקל רק נאנח, "מעולה".

"שון לא יסכים" מייקל אמר בכנות, יודע ששון לא יבוא לגור איתו בשום פנים ואופן, "בגלל זה אנחנו יוצאים לטיול קטן" אחראי המקום אמר בחיוך והאחר הביט עליו בשאלה, לא מקבל תשובה.
—–
"אתה לא חייב לעבוד היום" ג'יין אמר בחיוך אל הגבר שנעמד לידו מאחורי דלפק הבר, שון חייך אליו בזמן ששם סינר, "זה בסדר, אני מעדיף לעבוד ולשכוח" הצעיר מלמל בכנות וג'יין הביט עליו בעצב והנהן לבסוף, נותן לו לעשות כרצונו.

"אתה בסדר?" גבר צעיר התיישב על הבר, מביט על שון, כנראה שהוא היה אתמול בבר וראה את המתרחש, "אני בסדר, הרגשתי אתמול מסוחרר כי לא אכלתי כמו שצריך" שון קרץ לו בהשתובבות, מתנהג כרגיל למרות שליבו התפוצץ בכאב, "תאכל כמו שצריך~" הקטן ייבב ושון הנהן, מתקדם אליו וצובט מעט את לחייו.
—
"מה זה?" ג'יין צעק בבהלה כשדלת הבר נפתחה בחוזקה ומשם נכנסו גברים שריריים עם מקלות בידיהם, "פול?" שון לחש בשקט כשראה את השרירי נכנס גם הוא לבר, אחריו הירו נכנס, מביט על בנו בכעס.
–
הבלונדיני נאנח, מביט על פול שהסתכל עליו לשנייה לפני שעיניו ברחו ממנו, גורמות לג'יין לגחך באכזבה.

מנהל הבר כיבה את המוזיקה, גורם ללקוחות להביט עליו בשאלה, "מצטער אבל אנחנו סוגרים כרגע" הבלונדיני אמר בחיוך וההתלחששויות התחילו, הלקוחות לא הבינו מה קורה, "מצטער" ג'יין אמר בחיוך, נותן להם להבין שהוא הולך להמשיך עם בקשתו והם לאט לאט יצאו, מסתכלים על הגברים עם המקלות.
–
"תורידו את השיט הזה, כאילו שאתם איזה בריונים" הבלונדיני אמר בכעס, עוקף את הבר והולך למולם, שון המשיך להביט על הירו בכעס וחשש, יודע שאבא שלו הולך לעשות משהו.

"מה אתה רוצה?" ג'יין שאל את המבוגר בזלזול, משלב את ידיו וגורם להירו לצחקק בזמן שהעיף מבט לפול שכחכח בגרונו והרכין את ראשו, "הבן זוג שלך קשוח" המבוגר אמר לשומר הראש שלו שרק חייך אליו קלות בכוח, בולע את רוקו באיטיות.

"היחסים שלי ושלו לא חשובים כרגע" כחול העיניים השיב בכעס, "למה באת?" הוא המשיך והעשיר חייך אליו, "באתי לקחת את שון, הוא לא הולך להיות כאן יותר" הוא אמר, מפיל את ליבו של ג'יין לקרקע עם מילותיו.

"למה לי לבוא איתך?" שון הרים את טונו, מוריד את הסינר והולך גם הוא למול הירו, עומד לצידו של ג'יין, "כי אמרתי" הירו חייך אל בנו ושון שנא אותו אפילו יותר בגלל זה.

"אתה תגור אצל מייקל" הירו הפתיע, גורם לשון להביט עליו בעיניים פעורות, "מה אמרת עכשיו?" הוא מלמל בחוסר אמונה, "אתה תגור אצל מייקל מהיום" המבוגר אמר שוב, "ממש אבל ממש לא!" ג'יין צעק, מזיז את שון למאחוריו, "הוא נשאר כאן איתי" הוא הוסיף.

"זה נחמד לדעת שיש לו לפחות מישהו אחד שמתייחס אליו כמו אל בן משפחה" הירו עקץ את בנו שהתנשף בכבדות, "אבל אין לך שום ברירה, שון לא יהיה כאן יותר", "לא!" ג'יין צעק שוב, "הוא נשאר פה!" הבלונדיני המשיך לצעוק.

"בנים" הירו מלמל, "כן!" הם השיבו בצעקה והתחילו להתפרש על גבי הבר, מניפים את המקלות באוויר ומתחילים להכות את השולחנות והכיסאות.

"רגע!" שון צעק, "רגע" הוא התחנן לאביו, "תעצרו" הירו לחש והם נעצרו, מצליחים לשמוע אותו ומסתכלים לכיוונו.
–
"תיתן להם לעשות את מה שהם רוצים" ג'יין אמר לאחר, "ג'יין!" פול פלט צעקה, שוכח באיזה מעמד הוא נמצא כרגע.

הבלונדיני הביט עליו בחוסר אמונה והלך אליו, אוחז בחולצתו, "תסתום את הפה שלך פול" הקטן אמר בלסת נעולה, מביט על האחר עם עיניים מאיימות, "תפסיק עם השטויות שלך ג'יין!" פול הרים את טונו, ג'יין ציחקק ושחרר אותו רק בשביל לסטור בחוזקה לפניו שלו, "שטויות?" הוא לחש, "שטויות??" ג'יין צעק, דוחף את פול אחורנית, "אל תתקרב לכאן יותר, אני לא רוצה לראות אותך לעולם!" הבלונדיני צעק בעיניים דומעות ופול הביט עליו בחוסר אמונה, "ג'יין" הוא לחש והאחר רק הזיז ממנו את העיניים והלך למול הירו, "תהרוס את המקום" הוא ביקש מהמבוגר שהביט עליו בחיוך משועשע.

"אתה חושב שאחרי שנהרוס את המקום זה יסתיים?" הירו אמר וג'יין הביט עליו בשאלה.

"אני אזרוק את שניכם לרחוב ללא כסף" הוא אמר בחיוך, מסתכל על שון שהביט עליו בגועל, "אני לא אתן לו לראות את ברטה" הוא הוסיף, גורם לג'יין להתרחק אחורנית ממנו, אוחז בידו של שון בחוזקה.

"אני אפרסם את התמונות האלו" הירו אמר בחיוך, מסתכל על פול שנאנח והגיש לו את התמונות, המבוגר זרק אותן על הריצפה, נותן לשני הגברים להביט בהלם על התצלומים.

"מ-מה אתה רוצה ממני הירו?" שון מלמל, נחנק מהדמעות שלו, "תעזוב אותי לנפשי, בבקשה" הוא הוסיף, מסתכל בעיניו השטניות של אביו, "תקשיב למה שאני אומר, אתה הולך לגור אצל מייקל ולחזור ללמוד באוניברסיטה" האב אמר באדישות.

"אתה רוצה פשוט להרוג אותי?" שון צעק, כועס על המבוגר כל כך, "בכוונה שלחת אותו נכון? שוב פעם אתה עושה עסקים על גבי? שוב פעם אתה מוכר את הילד שלך? מה אתה רוצה? שאני אאנס שוב? כן? אם זה מה שאתה רוצה אני אעשה את זה, רק תעזוב את ג'יין!" שון צרח, מאבד שליטה בהיגיון שלו, מקבל שוב מבט קריר מאביו בעוד שג'יין ופול הצטמררו ממילותיו.

"אתה תחליט אם ג'יין יפגע מזה או לא" היפני המבוגר מלמל לחצי יפני, נותן לשון להבין שזאת הברירה היחידה שלו.
–
"אוקיי" שון מלמל, מנגב את דמעותיו, "אני אעבור לשם", "שון לא!" ג'יין אמר בכעס, אוחז בחוזקה בידו של האחר, "זה בסדר" הקטן חייך אליו ונשק לכף ידו, "אני אבוא לבקר" הוא המשיך לחייך אליו, "אתה לא יכול לישון כאן, רק לעבוד" הירו פלט ושון נאנח, ממשיך להביט בחיוך על ג'יין.

"אני אהיה בסדר" הוא לחש, מתקרב לשפתיו של האחר ונושק לו קלות כתודה, גורם לג'יין לפרוץ בבכי ולחבק אותו בחוזקה, "אתה תמיד תהיה הילד שלי" הוא אמר לו ושון הנהן, ידיו של שון אוחזות בחוזקה בחולצתו של האחר.