תרפא אותי, פרופסור -פרק 22-

"אני מתגעגע" מיר אמר בחיוך לטלפון, טוב, למעשה טונו נשמע מחוייך אבל מבטו היה חשדני יותר מאי פעם, "גם אני מתוקי" סטיבן השיב בחיוך לטלפון שבאוזנו, מסתכל על שון ששכב כבול על הריצפה.

"כבר שבוע מאז שטסתם" ירוק העיניים מלמל, יודע שהם למעשה לא טסו, אבל הוא לא יגיד את זה לסטיבן, "כן, אני מנסה להרגיע אותו אחרי שהוא ראה אותי ואותך" השרירי אמר בחיוך, משקר לאחר והולך לצידו של שון שהיה עם כיסוי פה והביט עליו באימה.

"סטיבן" מיר מלמל, עומד כמה מטרים מהדירה שבא בן זוגו ושון נמצאים, "כן מתוק?" סטיבן אמר והוריד את מכנסיו לפני שרכן מטה אל שון, מלטף את פיו של האחר שרעד ממגעו, "שון בסדר, נכון?" הקטן שאל לטלפון וסטיבן הרים גבה, בוחן את שון המדמם והפצוע, "כן, הוא בסדר" השרירי אמר בחיוך ומיר נאנח בהקלה, מאמין למילותיו של האחר.

סטיבן התרומם והלך אל רגליו של שון, פוסק את גופו העירום של האנוס למולו לפני שהוריד את הבוקסר שלו עצמו וירד על ברכיו לבין רגליו הפצועות של שון, "אני צריך לנתק בייבי בוי, שון רוצה לשחק קצת" סטיבן אמר ברוגע למכשיר הסלולרי ושון הביט עליו בפחד, יודע מה הוא הולך לעשות, "אל תהנה בלעדיי יותר מדי סטיבי~" מיר התבכיין, מביט על הדירה מרחוק ורוצה רק להיכנס פנימה ולקחת את סטיבן אליו, לחלוק את בן זוגו עם שון זה לא דבר קל.

"אל תדאג, אני תמיד חושב עלייך" השרירי מלמל ורכן מטה עם גופו העליון אל גופו של שון, מביט בתוך עיניו של האחר שהחלו לדמוע בפחד, "אני אוהב אותך" סטיבן מלמל לטלפון ושון עצם את עיניו, לא רוצה לראות את פניו של האחר יותר, "גם אני אותך" מיר השיב בחיוך, "ביי ביי" סטיבן מלמל ולחץ על לנתק, טוב זה מה שהוא חשב כי למעשה השיחה לא באמת התנתקה והוא הניח את הטלפון על הריצפה.
–

מיר הקשיב בבלבול למתרחש, בהתחלה סטיבן צחק בקול, "ככה עובדים על אנשים, כדאי לך ללמוד שוני" הוא שמע את סטיבן ממלמל ואז צליל של דבק נתלש נשמע ברקע ואחריו הגיעו נשימות כבדות, "ככה יותר נוח, נכון?" קולו של סטיבן עוד פעם נשמע ומיר הצמיד את הטלפון לאוזנו, מתחיל לשמוע את היבבות השקטות של שון.

"או זה טוב" סטיבן גנח ואז נשמעו עוד גניחות ויבבות חזקות, צלילים רועשים שהזכירו למיר סטירות ואגרופים נשמעו גם כן והבכי של שון נשמע חזק יותר, "ס-סטיבן תפסיק" הקטן שמע את קולו השבור של שון והוא הביט על הדירה בעיניים מבוהלות, שומע את הגניחות, את הבכי, את המכות, את האונס ואת ההתעללות.

גופו של מיר רעד בחוסר אמונה והוא ניתק במהירות את השיחה, מכרסם את ציפורניו בלחץ ורץ אל הבית שבו הכל מתרחש, הוא נעצר למול הדלת כששמע את הצרחות של שון ואת הצעקות של סטיבן שאמרו לו לשתוק, מיר פחד, הוא יותר מפחד, הוא היה מבועת והוא לא ידע מה לעשות.

הוא התרחק מהדלת וחייג לפול.

בחלום, שון הוא ראה רק את סטיבן ושמע רק את סטיבן, הוא לא שמע את מיר מדבר מהצד השני, אבל הוא ידע שסטיבן מדבר עם מיר.
שוב זיכרון העבר הגיע אל שון דרך החלום המסויט.

—
השעון המעורר הקפיץ את הגבר הנחנק, מעיר אותו וגורם לאסייתי לפתוח מהר את המגירה ולקחת כדור הרגעה, למזלו ההתקף לא היה כזה נוראי והוא יכל לשלוט בעצמו ולבלוע במהירות את הכדור כמו שצריך.

הוא גיחך לעצמו בייאוש, "אז חלמתי על סטיבן ומיר בגלל מייקל וקמרון?" שון לחש לעצמו בזמן ששפשף את פניו המיוזעות, מיואש מעצמו וממוחו שקישר את שני המקרים, נותן לו שוב לאבד את האמונה בבני האדם.

—
שון התרומם מהמיטה, כהרגלו הוא לקח בגדים חדשים ומגבת נקייה לפני שעמד למול הדלת הנעולה, נושם עמוק כששמע את מייקל מתעסק במטבח לפני שפתח את הדלת, מביט לשנייה על מייקל שהיה עם גבו אליו וכנראה לא שם לב אליו, זה מה ששון חשב, לפני שהוא נעל את הדלת והלך אל המקלחת.

הקטן פשט את בגדיו המיוזעים, מסתכל על עצמו מהמראה ורואה את פניו הלחות והאדמדמות לפני שנאנח ונכנס אל המקלחת, שוטף את עצמו מהזיעה והלכלוך שהצטברו לו בזמן השינה וההתקף.
–

מייקל נאנח מהמטבח, הוא כבר שמע את השעון המעורר של שון מהחדר והוא שמע את הדלת נפתחת וננעלת, הוא שמע ששון נכנס למקלחת וכרגע הוא שומע גם את זרם המים.

חום השיער ניער את ראשו, מחליט לוותר על להתרכז בשון והוא המשיך להכין לשניהם כריך וקפה לפני שהחליט לצאת הוא מוקדם מהבית, מבין שאולי ככה יהיה לשון הרבה יותר נוח, הוא כתב פתק שכתוב בו 'יצאתי כבר' והחזיק אותו בידו.

מייקל לקח את תיקו והכניס את הכריך לתיק בזמן שהעביר את הקפה לכוס חד פעמית ויצא מהבית אחרי שהדביק את הפתק על הדלת, סוגר את הדלת היטב ונועל אותה- יודע שלשון יש מפתח משלו.

מייקל הלך אל הרכב, מניח את התיק על המושב לצידו ואת הכוס הוא הניח על עמדת הכוסות שליד מושבו לפני שהתניע את הרכב ונסע אל האוניברסיטה, מעדיף להקדים ולנוח במשרד במקום לפגוש את שון על הבוקר ולגרום לשניהם להרגיש לא בנוח.

–

שון נשם עמוק שוב לפני שפתח את דלת המקלחת, מרים גבה כשלא ראה את מייקל במטבח, 'הוא בחדר?' הצעיר חשב לעצמו לפני שהלך אל חדר הכביסה, מכניס את בגדיו והולך אל חדרו, לוקח את התיק ויוצא החוצה לפני שנעל את דלת החדר.

–
גבותיו התכווצו בבלבול כשלא שמע את האחר והוא החליט שלא כדאי לו להתעמק בו ופשוט ללכת, הוא הסתכל על המטבח לשנייה וראה כריך וקפה מונח שם אבל הוא לא ייחס להם חשיבות והלך אל הדלת, מסתכל בבלבול על הפתק וקורא אותו לפני שצחקק ברוגז, מייקל כבר יצא.

"גם אני לא רוצה לראות אותך!" שון אמר בכעס לפתק לפני שכיווץ את הדף בכף ידו ויצא החוצה מהבית, זורק את הפתק לפח והולך לאופנוע שלו, נוסע גם הוא אל האוניברסיטה.

—-
שון החנה את האופנוע וירד ממנו, מניח את הקסדה בתוך תא המטען והולך לכיוון שער האוניברסיטה, מופתע כשהוא ראה את מיר שעון על הגדר.

"שון" מיר אמר בחיוך כשראה את האחר מתקדם לכיוון כניסת השער, כנראה מחליט לוותר על לעשן.
שון התעלם, במיוחד אחרי החלום שהזכיר לו על היחסים של מיר וסטיבן.

"ש-שון תקשיב, אני רוצה שנדבר פעם אחת כמו שצריך" מיר אמר ואחז בידו של האחר, עוצר אותו מלהיכנס בשער והשומר הביט עליהם בשאלה, "אתה מוכן להניח לי?" שון ביקש, מנסה להתאפק כמה שהוא יכול, "אתה יודע שאני אמשיך, אז תיתן לי להגיד לך את מה שאני רוצה להגיד" מיר התחנן ושון נגס בשפתו התחתונה ברוגז, מביט בכעס על האחר שהמשיך להתחנן אליו במבטו.
–

"אני לא רוצה לשמוע שום דבר ממך" שון אמר וניער את ידו, "אל תיגע בי יותר!" האסייתי הרים את טונו, "אני מצטער!" מיר צעק, כל גופו רעד והנוכחים הביטו על הסיטואציה בשאלה, שון רק נאנח והמשיך להתקדם לאוניברסיטה.

"אני באמת מצטער שון!" מיר המשיך לצעוק, עומד בפתח השער ומביט על שחור השיער מתרחק ממנו, "אני לא ידעתי!" הוא המשיך לצעוק ושון נעצר לכמה שניות לפני שהסתובב והלך במהירות אל ורוד השיער שבלע את רוקו, יודע ששון עצבני.

"אמרתי לך להניח לי!" שון צעק לפני שהטיח את אגרופו על פניו של האחר, מפיל את מיר על הריצפה, "לא אכפת לי אם אתה מצטער או לא!" הסטודנט המשיך לצעוק על האחר שישב על הריצפה והביט על כעסו בשקט.

"לא אכפת לי מה ידעת ומה לא ידעת!" שון הוסיף, מחזיק את עצמו מלבעוט בגופו של האחר, "תעוף! לי! מהחיים!" שון צרח בחוזקה, גופו רעד בכעס והוא הביט בשנאה טהורה על האחר שהתחיל לדמוע בשקט.

האסייתי נשם עמוק לפני שהרים את ראשו והביט על כל האנשים שהסתכלו עליו באימה, הוא רק נאנח והסתובב, משאיר את מיר על הריצפה.

הוא נעצר לרגע כשראה את מייקל עומד בפתח האוניברסיטה, כנראה שהמבוגר ראה את מה שקרה.

שון נשם עמוק לפני שהתקדם לתוך האוניברסיטה, עוקף את מייקל שהביט עליו באיזשהי אכזבה מסוקרנת לפני שהוא הלך במהירות אל השירותים, נכנס אל תוך תא אחד, ובידיים רועדות שון הוציא כדור הרגעה, מרגיש את ההתקף עומד להתחיל, פעמיים התקף בזמן כה קצר זה לא משהו טוב.
–
הוא נאנח והתיישב על האסלה הסגורה, ידיו עדיין רועדות והוא הניח אותן על פניו, מנסה להרגיע את הרגשתו כמה שיותר, לעזאזל עם מיר הזה, מתי הוא יניח לו לנפשו? לא מספיק מה שהוא עבר, מיר ממשיך להקשות עליו ולהזכיר לו את מה שהוא רוצה בכל ליבו רק לשכוח.

—
שון יצא מהשירותים, נבהל מעט כשראה את מייקל שעון על אחד הכיורים, הוא לבסוף נאנח והתקדם לכיור, שוטף את ידיו ופניו לפני שלקח נייר וניגב את פרצופו, מתעלם לחלוטין ממייקל שהסתכל עליו בסקרנות, כאילו והוא רוצה ששון יספר לו את מה שקרה.

"שתית את הקפה ולקחת את הכריך?" מייקל שאל כששון זרק את הנייר לפח והצעיר רק כחכח בגרונו, "אני מניח לעצמי שלא" מייקל מלמל, מסתכל על שון ומנסה להבין אותו קצת יותר, "הוא הציק לך?" הפרופסור שאל ושון הביט עליו בהפתעה, מייקל כרגע שאל אותו אם מיר הציק לו ולא להפך?

"אל תתערב" שון לחש ברוגז, מתכוון לצאת מאיזור השירותים אבל מייקל אחז בו, שון הביט עליו וראה את האחר מרכין את ראשו מטה לכמה שניות לפני שחזר להביט עליו, "למה אתה שונא אותי?" חום השיער שאל בכנות, מפתיע את שון שלא ציפה לשאלה הזאת.

"כ-ככה" שון מלמל, בולע את רוקו ולא נלחם באחיזה של האחר, נותן למייקל לאחוז בו ולעצור אותו מללכת, מייקל הביט עמוק בעיניו של שון ונאנח לפני ששחרר את האחיזה ממנו, "אני באמת לא יודע איך להתמודד איתך שון" המבוגר אמר בכנות, חושף את רגשותיו מעט לאחר, שוב הבדל הגילאים לוקח כאן חלק ומייקל האמין שהוא צריך לדבר אם הוא רוצה שמשהו יסתדר.

"אתה לא צריך להתמודד איתי" שון מלמל, נאנח בשקט ומביט על מייקל במבט שלא היה מוכר לאחר, "אתה צריך לעזוב אותי בשקט" האסייתי לחש לפני שהסתובב ויצא מהשירותים, עוצם את עיניו בייאוש על עצמו, לא בטוח שמה שהוא עושה או אומר זה באמת נכון והוא באמת התלבט עם עצמו אם לחזור אל תוך איזור השירותים ולפגוש שוב בעיניו של מייקל ואולי לדבר איתו יותר לעומק, אבל הוא ויתר, מפחד להיפגע שוב בגלל שרגשותיו מבלבלים את יכולת החשיבה שלו.
—

מייקל החליט לשטוף גם כן את פניו, רוצה להתרענן מכל הרגשות הרעים שהוא מרגיש, הוא מעולם לא זכר שליבו התכווץ ככה בכאב והוא מעולם לא זכר שליבו פעם בכזאת מהירות, הוא מעולם לא זכר שמישהו אי פעם יכל להשפיע עליו ככה כמו שון.

"אני מתחיל להתאהב לראשונה?" מייקל שאל את עצמו, מסתכל על דמותו שהשתקפה מהמראה בשאלה לפני שהניע את ראשו לשלילה והלך לקחת נייר ולנגב את פניו, "אין מצב" הוא לחש לעצמו בחוסר אמונה, לא מאמין שבכזאת קלות הוא יכול להתאהב במישהו, אחרי הכל הוא לא באמת מכיר את שון יותר מדי וגם ההכרות שלהם לא הייתה הכי טובה שיש, הוא כן דלוק עליו, זה מה שהוא מאמין, אחרי הכל אין הסבר טוב יותר למה שהוא מרגיש כרגע.
—-

הפרופסור נכנס לכיתה, רואה שרוב הסטודנטים כבר התמקמו במקומם והוא חייך אליהם קלות לפני שהלך אל שולחנו והניח את חפציו, מרים את ראשו מדי פעם ומסתכל על האסייתי שהרכין את ראשו מטה ובהה בשולחן.

מיר ישב בשולחן שלו והסתכל מדי פעם על שון, הוא הביט עליו בעצב והרגיש את הפצע שבתוך לחיו הפנימית מהמכה של האסייתי, מרגיש הקלה שלפחות שון נתן לו מכה כמו שצריך.

—-
שון עלה לגג כשהשיעור הסתיים, נאנח בכעס כשראה סטודנטים אחרים ישובים על הספה, הוא שוב נאלץ ללכת ולעמוד ליד קצה הגג, לפחות הוא יכול לצפות בהכל מלמעלה כמו שצריך כשהוא שם.
–

דלת הגג נפתחה והוא בחר שלא להסתובב אחורנית, טוב, לפחות לא עד שהוא שמע את מייקל אומר לכולם ללכת משם.

"אבל הפרופסור!" סטודנט אמר ברוגז, "אין אבל, אמרתי לכם לא להיות כאן יותר!" הפרופסור אמר בחיוך והם נאנחו, "זה לא פייר" סטודנטית מלמלה בזמן שהתרוממה מהספה, "לא הכל צריך להיות פייר" חום השיער אמר ברוגע, מכוון אותם עם ידו הפרושה אל הדלת והם יצאו אחד אחד לפני שהוא סגר אותה, נועל כמובן ומביט על שון בחיוך.

"בוא תישב" מייקל אמר ושון נאנח, "הם לא עוזבים אותי, לא הוא ולא מיר" שון לחש לעצמו והסתובב ממייקל, מביט על האנשים המכווצים.

"הוא אף פעם לא מקשיב לי" הוא מלמל ברוגז מעורב בביישנות מוסתרת, "נכון~" הוא שמע את מייקל ממלמל בתוך אוזנו והוא הסתובב בבהלה, עיניו פעורות כשראה שמייקל קרוב אליו, יותר מדי קרוב, פרצופם כמעט ונוגע אחד בשני.

מייקל חייך לפני שצעד צעד אחד לאחור, נותן לשון מרחב קטן, מאפשר לאסייתי לכחכח בגרונו ולעקוף אותו בזמן שהוא מנסה להסתיר את המבוכה שבפניו.

–

שון לבסוף התיישב על הספה, יודע שגם ככה אין לו לאן לברוח ממייקל, אלא אם כן הוא יקפוץ מהגג, אבל זה כבר לא בא בחשבון.

–
מייקל חייך קלות לפני שהתיישב גם כן על הספה, מוציא מתיקו את הכריך וחוצה אותו לשניים, מגיש לשון חצי ממנו והאסייתי רק הביט עליו לכמה שניות לפני שהזיז את מבטו ממנו ומייקל לא יכל שלא לצחקק.

"אתה יודע, אני יכול להאכיל אותך אם אתה רוצה" מייקל השתעשע ושון הביט עליו ברוגז, "משוגע" הצעיר לחש לפני שלקח את הכריך מידו של האחר שהיה מרוצה ששון משתף איתו פעולה, "בתאבון" מייקל אמר בחיוך, לא מחכה לתגובתו של שון, כי הוא גם ככה יודע שהאחר לא יגיב לו, והוא התחיל לאכול בשקט, אחריו שון לקח גם כן ביס, אוכל גם הוא את הכריך.

"היית צריך לאכול איתי ועם קמרון אתמול" מייקל אמר ברצינות ושון נשכב לאחור על הספה, "למה? זה לא שאני צריך לשבת איתך לאכול רק כי הכריחו אותי לגור אצלך" שון עקץ ומייקל לא יכל להחזיק את עצמו מלהכות מעט את ראשו של שון בעדינות עם אגרופו, "יא!" שון אמר ברוגז והאחר צחק ובילגן את שיערו של הצעיר, "אתה לא מבין כמה לא מתאים לך להיות קשוח" מייקל אמר, מחייך כשידיו של שון נאבקו עם ידו המבלגנת עד שהוא בעצמו הזיז אותה מראשו של שון, מצחקק כשראה כמה שהאחר חמוד עם שיער מבולגן.

"אידיוט, תאכל את האוכל שלך ואל תפריע לי!" שון מלמל בעצבנות בזמן שסידר את שיערו, נותן למייקל גם מכה על ראשו, אומנם חזקה יותר ממה שהפרופסור נתן לו, אבל לא חזקה מספיק בשביל להיות כואבת ממש, "אוצ'" מייקל מלמל והביט על האחר בנקמה, נושך את שפתיו ומזיז את הכריך שלו מידו, גורם לשון להביט עליו שאלה לפני שמייקל נתן שוב לאחר מכה על ראשו, "מייקל!" שון קרא ברוגז והאחר רק הוציא לו לשון, "אתה כל כך ילדותי!" שון המשיך, מכה שוב את ראשו של מייקל ומקבל שוב מכה מהאחר.

"אתה מת!" שון קרא במלחמה והזיז את הכריך ממנו גם כן לפני שנעמד למול מייקל והכה את ראשו בחוזקה.

"איה!" מייקל אמר בדרמטיות יתר, מפחיד בכוונה את שון בזמן שנשכב על צידו בספה, מכווץ את עיניו בחוזקה ומוציא גניחות כאב מפיו.

"מ-מייקל?" שון שאל בפחד לפני שהתכופף במהירות למול האחר, נוגע בו בעדינות, "אתה בסדר?" שון שאל בפחד והאחר המשיך לשחק את עצמו פצוע יתר על המידה, "זה לא מצחיק!" שון אמר בפחד, מרגיש איך ליבו פועם בחוזקה מרוב פחד, "מ-מייקל אני מצטער" הצעיר לחש, עיניו מתחילות לדמוע והוא לא באמת יודע מה לעשות, הוא מפחד לגעת באחר והוא מפחד לעשות משהו שיגרום לו לקבל התקף.

כשמייקל שמע את קולו הנשבר של שון הוא נעצר ופקח את עיניו, רואה שהאסייתי מביט עליו בפחד עם עיניים נוצצות מדמעות שעדיין לא ירדו מטה, כנראה שמטשטשות מעט את ראייתו של הצעיר.

–
"אני בסדר!" מייקל כמעט וצעק לפני שהתרומם לישיבה, רואה את הצעיר ממנו מפוחד ודומע, שון נראה פתאום כל כך קטן ושבור ומייקל פשוט חיבק אותו בחוזקה וטפח על גבו, לא יודע באמת מה הוא עושה, "אידיוט!" שון אמר בכעס, דוחף את מייקל ממנו לפני שניגב בזריזות את עיניו, לא מאמין שהוא באמת נפל לפח של האחר.

הפרופסור חייך לפני שמשך מבלי הזהרה את שון אליו והפיל אותם לשכיבה על הספה, פנים למול פנים בזמן שניגב את עיניו העוד לחות של שון.

שון חשב שליבו נעצר לרגע, מביט על מייקל שחיבק אותו אליו וניגב את פניו, "מ-מה א-א-אתה עושה?" שון לחש, מפחד לדבר בחוזקה כשהוא נמצא ככה צמוד למייקל, לא מבין למה הלב שלו כל כך משתגע בתוכו, "מבקש סליחה" מייקל לחש גם כן לפני שהפסיק לנגב את פניו של שון.

ידו של מייקל עדיין הייתה מונחת בין לחיו לצד צווארו השכוב של שון בעוד שהשנייה חיבקה וטפחה על גבו של המלוכסן, "אולי אתה שונא אותי, אבל אני לא" מייקל אמר בכנות, אגודלו בטבעיות מתחילה ללטף את לחיו של שון שהביט עליו בקיפאון, לא באמת מצליח להגיב או לזוז, הוא רק הביט על מייקל.

"גם לי זה לא קל שאתה עברת לגור אצלי" מייקל הוסיף ונאנח, "אתה לא ילד קל" הוא המשיך ושון נאנח, "אני לא ילד" הצעיר תיקן ברוגז שקט ומייקל ציחקק והנהן, "צודק, לא הייתי עושה את זה עם ילד" הפרופסור מלמל ושון הביט עליו בשאלה, מה הוא לא יעשה עם ילד?

חום השיער חייך לפני שהתקדם אל האחר, פרופיל אפו שלו נוגע בפרופיל אפו של שון, הוא עצר לכמה שניות, בודק אם האחר לא נרתע וכששון רק הביט עליו בשקט הוא חייך ועצם את עיניו לפני שסגר את המרחק בניהם, נושק קלות לשפתיו של הסטודנט שלו שרעדו מעט תחת מגעו לפני שהוא התרחק מעט, מביט על עיניו העצומות של שון לפני שחייך קלות וסגר שוב את המרחק, ידו זוחלת אל עורפו של שון ומקרבת אותו אליו.

שפתיהם נעות ביחד זאת עם זאת, מלטפות אחת את השנייה ברכות בזמן שרוקם התערבב באיטיות יחדיו, שניהם התקרבו זה לזה על הספה, שון שלח את ידו השמאלית ואחז בבד חולצתו של מייקל שהיה באיזור המותן העליונה של האחר, וכשמייקל הרגיש את המגע של שון עליו הוא אפשר לעצמו לפתוח את שפתיו של שון על ידי נשיכה קטנה על שפתו התחתונה של האחר, גורם לצעיר להשתנק מעט לפני שהרגיש את שפתיו של שון נפתחות יותר כנגדו והוא החדיר את לשונו פנימה, מרגיש את תוך פנים של היפני.

מייקל עדיין לא הכיר את כל חלל פיו של שון והוא חקר את פיו ולשונו של האחר עם לשונו הסקרנית שלו, טועם את טעמו הייחודי של האסייתי בזמן שלשונו הרועדת של המלוכסן התחילה גם היא לזוז כנגדו, מלטפת בעדינות את לשונו של מייקל בעוד ששפתיהם המשיכו להתחבר, מתנשקים ביחד לא מעט זמן.
–

מייקל היה הראשון להתרחק, עיניו נפקחות והוא הביט על שון הסמוק שהביט עליו גם כן בחוסר מילים לפני שהצעיר כאילו וניער את ראשו, מנתק את ידו מחולצתו של מייקל ומתרומם במהירות מהספה, נופל עם ישבנו על הריצפה לפני שנעמד במהירות, מביט על חום העיניים שהתיישב והסתכל עליו בחיוך קטן.

"א-אני" שחור השיער מלמל, לא יודע מה להגיד, "זה פשוט…" הוא הוסיף ועצם את עיניו בזמן שנאנח, "עשיתי את זה רק כי זה זרם!" הוא אמר בחדות והחזיר את מבטו למייקל שליקק את שפתיו והנהן לפני שהתרומם, גורם לשון לקחת כמה צעדים לאחור, "אני מבין" הפרופסור מלמל בלחש והתקדם אל שון, ידיו מאחורי גבו והוא חייך בערמומיות בזמן ששון צעד לאחור שוב ושוב עד שגבו נתקע בקיר הגג.

מייקל המשיך להתקדם, נעצר כשהוא עמד צמוד למול שון שהביט עליו בבהלה, הוא רכן קדימה באיטיות וראה איך שעיניו של שון נעצמות בחוזקה, כאילו והצעיר מחכה לנשיקה והוא החזיק את עצמו מלצחוק, "יש שיעור" הוא לחש ושון פתח את עיניו במהירות, מביט על מייקל המשועשע לפני שהוא דחף אותו ממנו, "מטומטם!" שון כמעט וצעק ברוגז לפני שהלך אל הדלת, מנסה לפתוח אותה והוא שכח שהיא נעולה.

"לעזאזל" הוא קילל בשקט, מובך ומפודח מהסיטואציה והפרופסור חייך והלך אל הדלת, מביט על שון בזמן שפתח באיטיות את המנעול, שון לא הביט בו ורק דחף אותו הצידה כשהוא שמע את המנעול נפתח, פותח את הדלת והולך למטה, "זה הופך להיות הרגל" מייקל ציחקק כשהביט על שון יורד מהר במדרגות לפני שהוא הוציא את המפתח מהמנעול וסגר אחריו את הדלת, חוזר לכיתה.