תרפא אותי, פרופסור -פרק 39-

שון עבר בדיקות אחרונות, הוא כבר שבוע בבית חולים, היו איתו לא מעט רופאים שעזרו לו ללכת, מחזירים לי את יכולת התזוזה ברגליים, הוא עבר בדיקות ראש ובדיקות גוף, בדיקות דם ושתן, הוא קיבל לא מעט תרופות, אף אחד לא ביקר אותו חוץ מברטה ופול, כנראה שבאמת אבא שלו ורבקה מעדיפים את העסקים על פניו, השיחות עם ברטה נתנו לו להבין לאט לאט מי הוא באמת, על מי לבטוח ועל מי פחות.

הוא בהתחלה לא הבין למה ג'יין לא מגיע אליו, אחרי הכל פול וברטה אמרו לו שהם היו קרובים ממש, אפילו פול נתן לו לראות תמונות שלהם ביחד, הם היו נראים שמחים ומחויכים.
אבל אז פול סיפר לו שאבא שלו הציב שומרים מחוץ לבית החולים והוא לא נותן לאף אחד להיכנס.
–
שון שאל את פול על מייקל, אבל שומר הראש לא סיפר משהו מיוחד, השרירי כבר ניהל שיחה עם מייקל שאמר לו לא לחשוף את הזוגיות שהייתה להם, מייקל העדיף בשביל שון שהמצב יישאר ככה ושהוא פשוט לא יזכור אותו, אחרי הכל מאז שהפרופסור נכנס לחייו של האחר התחיל כל הבלגן, והוא לא רוצה ששון יסבול עוד יותר.
–
"אני לא רואה פציעה בראש, הכל נראה תקין" הרופא אמר בחיוך לשון שהיה שקוע במחשבות, "שון?" הוא שאל והצעיר ניער את ראשו מעט והביט על המבוגר, "אמרתי שהכל נראה תקין" הרופא אמר שוב כשהבין שהאחר לא היה מפוקס, "אז למה אני לא זוכר?" שון שאל ברצינות והרופא נאנח, "אני מאמין שאתה מדחיק את הטראומה שעברת, הזיכרון האחרון שלך הוא הזיכרון של הכמה דקות הבודדות האלו לפני שנכנסת לדירה שלך ואז כל מה שהכרת השתנה לך לחלוטין" הרופא אמר ושון נאנח.

הוא עדיין מרגיש כמו נער בן 16, עדיין יש לו את המחשבות שהוא מכיר ועדיין הוא מתקשה להאמין שמה שסיפרו לו נכון, הוא עדיין רוצה להיות בחברתם של מיר וסטיבן, כנראה שהוא באמת מדחיק את העבר רחוק ממנו.

"ברטה תדבר איתך לא מעט" הרופא אמר בחיוך ושון חייך בהקלה, הוא בטח בה משום מה, "היא תבוא ותיקח אותך בעצמה היום אחרי שתשוחרר" בעל המקצוע הודיע ושון הנהן אליו, שמח שהוא יכול לצאת מהמקום השקט והחסר חיים, הוא רוצה לנגן בפסנתר.
—-

"טוק טוק" ברטה תקתקה בדלת, פותחת אותה ומסתכלת על שון שירד מבגדי בית החולים, לובש ג'ינס וחולצה צמודה ולבנה והוא הסתכל עליה בחיוך, "שלום" הוא אמר לה והיא חייכה אליו, "קדימה, בוא נברח מפה כמה שיותר מהר" המבוגרת אמרה בחיוך ושון צחקק והלך אליה, עדיין מתקשה לרוץ מהר.

"אני עדיין לא מבין את זה" הוא אמר לה והראה לה את הטלפון שלו והיא צחקה, "אני חושב שהבנתי פחות או יותר איך להפעיל את זה, ומזל שפול אמר לי את הסיסמה לטלפון, הסתכלתי אפילו המספרים ששמורים לי בטלפון ולא היו לי הרבה, אפילו קראתי למישהו 'אידיוט', אני מעולם לא קיללתי" הוא מלמל והיא לא יכלה שלא להתגלגל מצחוק בזמן שהם הלכו אל המעלית, "מ-מה?" הוא שאל בחוסר הבנה כשראה את סגולת השיער צוחקת, "אוי שון, אתה באמת צריך לעשות הכרות עם עצמך טוב יותר" היא אמרה לו וטפחה על גבו.

"הייתי מקלל?" הוא שאל בהפתעה והיא הנהנה, "יותר מרק 'אידיוט', תאמין לי" היא אמרה בחיוך והוא ניפח את לחייו, "מי אתה שון?" הוא שאל את עצמו והיא נאנחה, "אולי יום אחד תצליח להיזכר ולפגוש אותו" היא מלמלה, "היום אני אראה לך אותו" היא הוסיפה והוא הנהן במהירות, נכנס איתה למעלית, הוא רוצה לפגוש את השון ההוא.
—–

"ג'-ג'יין" שון מלמל כשהוא וברטה יצאו מבית החולים וראו את הבלונדיני יושב על הריצפה, ג'יין התרומם במהירות, מנער את עצמו והולך אליהם, "שלום תינוק שלי" הבלונדיני אמר וחיבק את הצעיר בחוזקה, לא מקבל חיבוק בחזרה אבל הוא עדיין הידק את החיבוק בצעיר, "איך אתה מרגיש?" מנהל הבר שאל, מתרחק ואוחז בפניו של שון שהביט עליו כאל אדם זר לחלוטין.

"קח!" ג'יין אמר והוציא מתיקו מעטפה, "יש שם תמונות שלנו ושל הבר, אולי זה יעזור לך" כחול העיניים אמר בחיוך רך, מושיט לשון את המעטפה ושון בלע את רוקו והסתכל עליה לכמה שניות לפני שאחז בה ולקח אותה אליו, רואה את החיוך המרוצה של האחר, "אני באמת חייתי איתך כל השנים האלו?" שון שאל וג'יין הנהן אליו במהירות, "אתה כמו הילד שלי שון שון" כחול העיניים אמר בכנות.

ברטה חייכה, "תשתובב איתו ג'יין, אחרי הכל אני שמעתי ממנו לא מעט דברים עליך, אולי זה גם יכול עזור" סגולת השיער הציע והבלונדיני הסתכל עליה ואז הוא הסתכל על שון, רואה שהקטן מביט עליו בשאלה והוא כחכח בגרונו.

"ידעת להינות!" ג'יין קרץ לפני שצבט את לחי ישבנו של שון שקפץ במהירות אחורה והסתתר מאחורי ברטה, "מ-מ-מה אתה עושה?" שון שאל בפחד, משפשף את ישבנו המעקצץ וברטה צחקקה, ג'יין נאנח לבסוף, מביט ברוגז על שון, "יא חתיכת ילד מטופש שכמותך! ברגע שתיזכר בי, אני מבטיח לא לרחם עליך!" הבלונדיני אמר בכעס, וברטה חייכה, יודעת שג'יין אוהב אות שון יותר מכל אחד אחר.

"משחק לי אותה תמים, שכבת עם כל כך הרבה גברים שהייתי בטוח שינשור לך הזין יום אחד, אתה יודע שהיית טופ על כולם?" הבלונדיני שאל ושון פער את עיניו והסמיק במבוכה, "א-אל תשקר" שון מלמל בלחש, יודע את המושג טופ ובוטום רק כי סטיבן הסביר לו את זה מתישהו.

שון המשיך להסתתר מאחורי ברטה, מגן על עצמו מהבלונדיני המפחיד, "הלוואי שהייתי משקר, אתה יודע כמה גברים הייתי צריך להעיף מהחדר שלך כל בוקר?" ג'יין הניח את ידיו על מותניו, נראה כמו אבא שכועס על הילד שלו.

"שכבתי עם עוד גברים חוץ מסטיבן?" הוא שאל את ברטה, סומך עליה יותר מאשר על האחר, והיא צחקקה והנהנה, "ובאמת אני הייתי…?" הוא שאל, מתבייש להגיד את העמדה שלו בקיום יחסי המין והיא הנהנה שוב, גורמת לו לפעור את עיניו שוב ולהביט על ג'יין.
"אבל היה לך מישהו שאהבת כל כך שאיתו עשית אהבה בצורה שונה, אני לא יודע אם ברטה ספרה לך על ההתקפים שלך, אבל הוא עזר לך להתמודד איתם" הבלונדיני אמר ברצינות, חושב על מייקל גם עכשיו, מגיע לפרופסור שיזכרו אותו אפילו מעט, גם אם לא יזכירו את שמו, "אני יודע שהיו לי התקפים, אין לי אותם עכשיו" שון מלמל, נוגס בשפתו ועוקף את ברטה, נעמד למול ג'יין בחשש שהוא יצעק עליו או ירביץ לו.

"א-אתה יודע את מי אהבתי?" שון שאל בתמימות והבלונדיני חייך, "אתה זה אתה צריך להבין לבד שון, אני רק יודע שהיה לו נורא קשה בלעדייך, עכשיו גם קשה לו" הוא אמר בחיוך עצוב, יודע מה הבקשה של מייקל והמלוכסן נאנח, "אני אוהב את סטיבן" הוא אמר לבסוף לג'יין שהביט עליו בעצב, "לא, אתה לא" מנהל הבר אמר ברצינות, "אתה רחוק מלאהוב את סטיבן" הבלונדיני אמר בכנות ובקשיחות, רוצה ששון יבין את זה טוב טוב.
–
"אני אלך תינוק שלי, שתהיה לך שיחה טובה עם ברטה" ג'יין אמר לבסוף לפני שהתקדם מעט לשון, נושק ללחיו בעדינות, "אני אוהב אותך שון, מאוד, תזכור את זה" הבלונדיני אמר בעיניים דומעות לפני שהסתובב והלך אל רכבו, נוסע משם.
———–
שון הידק את האחיזה במעטפה, מסתכל על ברטה שניגבה דמעה קטנה והוא נאנח לעצמו, רוצה לדעת מי הוא באמת, "בוא נלך" ברטה אמרה לבסוף כשהתחיל לטפטף, מובילה אותו אל רכבה, נוסעים למקום המפגש הרגיל שלהם.
————
שון הסתכל לצדדים, מסתכל על החדר הדי גדול, "תשב" ברטה אמרה והצביעה על כורסא והוא הביט עליה והלך להתיישב, אוחז בברכיו בפחד ורואה שהיא מביאה מחשב נייד וקלסר גדול עם כמה חוברות.

"שמרתי את הכל" היא אמרה בחיוך, מניחה את הדברים על השולחן למולו והיא התיישבה בצד השני למול שון, "במה אתה רוצה להתחיל? בתמונות שג'יין הביא או עם הדברים שלי?" היא שאלה אותו והוא הרים את המעטפה, נותן לה להבין שהוא רוצה להתחיל קודם עם התמונות והיא הנהנה אליו, רוצה לראות גם כן את התצלומים.
———–
ברטה ושון חייכו ביחד, רואים את התמונות של שון ושל ג'יין, גם פול היה שם, בתמונות הם חייכו ביחד, צחקו ביחד, אכלו ביחד וישנו ביחד, היו כמה נשיקות על הלחי ואפילו על השפתיים, האנשים המצולמים נראו מלאי חיים, שמחים ומאושרים.

האסייתי נאנח, רוצה להיזכר ברגעים האלו, הוא לא רוצה להכאיב לאנשים שאוהבים אותו אפילו שהוא לא באמת מכיר אותם כרגע.

"אני לא יודע אם אני מעדיף לחזור לרגעים האלו או להישאר עם הרגעים של סטיבן ומיר" שון אמר בכנות, הוא זוכר את עצמו כמאושר, הוא נהנה והיה לו כיף, אבל זה נראה שגם בתקופות המצולמות הוא נהנה לא פחות.
ברטה חייכה אליו, "אני יכולה להבין אותך, אחרי הכל אתה זוכר רק את סטיבן כבן זוג אוהב ואת מיר כחבר טוב, אני בטוחה שנהנית איתם לא מעט" היא השיבה והוא הנהן, מלטף את התמונות שלא זכר.
–
"בואי נעבור לדברים שלך" הוא אמר לה בחיוך והיא הנהנה, מדליקה את המחשב ומשחקת בעכבר מעט לפני שהיא נאנחה קלות, "אם זה קשה מדי אז תגיד לי לעצור" היא אמרה ברצינות והוא הנהן אליה, מאשר לה לסובב אליו את המחשב.
—-
הוא כיסה את פיו, רואה את איך שהוא זכר שהוא נראה מופיע על המסך, שון שבתמונה לבש רק בוקסר וגופו היה צנום ורזה, היו על גופו סימנים כחולים, סגולים, כתומים, צהובים וגם ירוקים, היו עליו שריטות וצלקות, הוא ראה את הצלקות האלו כשהוא התקלח, "אז הצלקות באו מהתקופה ההיא" הוא מלמל לעצמו והיא הנהנה, עיניו של שון בן ה16 היו אדומות ודומעות, ריקניות וחסרות חיים, שפתיו סדוקות ומתקלפות, הוא היה נראה מפוחד יותר מתמיד, אבל עדיין שון של עכשיו לא הצליח לקשר את עצמו לשון ההוא.

"תראי לי סרטון" הוא ביקש והיא הנהנה, מסובבת בחזרה אליה את המחשב, שוב מניעה את אצבעותיה על העכבר לפני שסובבה את המסך בחזרה אל האחר, מפעילה את הסרטון.
–

"איך קוראים לך?" קולה של ברטה נשמע ברקע בזמן ששון הופיע על המסך, מחובק בתוך עצמו ורועד בפחד, "ש-שון פייג'ו" הוא מלמל ושון העכשווי הביט על השון ההוא, רוצה לחבק אותו בזרועותיו.

"אתה רוצה לדבר איתי על סטיבן?" ברטה שאלה בהקלטה ומיד אחרי זה שון הפצוע צעק בקולי קולות, מניח את ידיו על אוזניו לפני שנשימתו נעצרה באחת, ההקלטה הסתיימה.
—-

סגולת השיער הסתכלה על שון שבהה במסך באימה, מבחינה בדמעותיו, "לא הייתי אפילו מסוגל לדבר עליו" הוא מלמל והיא הנהנה והגישה לו טישו, "תודה" הוא השיב בחיוך וניגב את דמעותיו, "סטיבן באמת מרושע" שון אמר ופרץ בבכי, מתחיל לעכל טיפונת את מה שאמרו לו והיא חייכה קלות בעצב, "כן, סטיבן מאוד מרושע" היא לחשה לו, מאפשרת לו לבכות.
—-

"בוא נדלג על סרטונים עצובים ואני אראה לך את ההתנהגות המצחיקה שלך" היא אמרה בחיוך אחרי שהוא נרגע מעט, "אוקיי" הוא השיב, "היית כאן בן 20 בערך" היא אמרה לו בחיוך לפני שהפעילה את הסרטון.
–
"ברטה, את והשטויות שלך, למה לצלם אותי?" שון נשמע בהקלה, רגליו משולבות רגל על רגל וחיוכו הערמומי על פניו.
"איך היה היום באוניברסיטה?" קולה של ברטה נשמע ושון שבהקלטה נאנח בכבדות וגלגל את עיניו, "מיר הבן של זונה הזה, אני אומר לך, יום אחד עוד אזיין את התחת הקטן שלו בעצמי אם הוא לא יפסיק" הגבר בן ה20 אמר בכעס, ושון בן ה23 עצר מהר את ההקלטה רק בשביל לפעור את עיניו ולהביט על ברטה המצחקקת.

"זה אני?" הוא שאל בחוסר אמונה והיא הנהנה, "זה אתה" היא השיבה והוא הביט על התמונה העצורה של עצמו, מצחקק קלות ומובך מעט, "לא חשבתי שאני אי פעם יוציא את המילים האלו ממני, ועוד על מיר" הוא מלמל לפני שהחזיר את ההקלטה, אוהב את השון הזה יותר מאת השון הפצוע.
–
"אני מבינה" קולה המצחקק של ברטה נשמע משני הצדדים, גם מההקלטה וגם מהמציאות העכשווית.

"איך פול וג'יין?" קולה נשמע ושון העכשווי הסתכל על איך שהגבר שבהקלטה מוריד את רגליו ומזדקף כשחיוך אושר על פניו, "הם מדהימים כמו תמיד, למעשה היה לג'יין יום הולדת אתמול אז עשינו לו מסיבה בבר, היה ממש כיף" הוא אמר בחיוך כן, "ותפסתי כמה גברים להינות איתם בלילה" הוא קרץ למצלמה, ושון המבוגר יותר נאלץ לעצור שוב את ההקלטה, סמוק כולו.

"אוי ואבוי" הוא מלמל, מכסה את פניו במבוכה וברטה מצאה את עצמה צוחקת שוב, שון היה כל כך חמוד, היא מעולם לא ראתה אותו ככה, טוב, כי היא כנראה לא הכירה אותו לפני כל המקרה עם סטיבן שדי שינה אותו בין אם הוא רצה או לא.
–
"יש סרטון אחר?" הוא שאל אותה, לא רוצה להמשיך את הסרטון הזה והיא חייכה אליו, "צילמנו אותך עד גיל 21, לאחר מכן החלטנו שעדיף שלא לצלם יותר, עכשיו אני די מצטערת על זה שלא המשכנו, אז אני אראה לך את הסרטון האחרון שלך" היא הסבירה לו והוא הנהן אליה בהבנה, מחכה שתפעיל את הסרטון האחרון.
–

"מה, זהו?" שון נשמע בהקלטה, הוא חייך אל המצלמה, "זהו" ברטה אמרה והוא הנהן, "אני די אתגעגע למצלמה מול הפנים" הוא אמר לברטה והיא נשמעה מצחקקת, "אז רוצה שנמשיך לצלם?" היא שאלה, "לא לא, אני מעדיף כבר שלא, אני חושב שהצלחתי להשלים פחות או יותר עם מה שקרה לי, לא היה לי התקף כבר הרבה זמן, כמה חודשים טובים כמו שאת יודעת, אז אני מניח לעצמי שאני אהיה בסדר" שון אמר, מחייך אל ברטה שהייתה מאחורי המצלמה.

"אז איך היה באוניברסיטה?" היא שאלה אותו והוא נאנח, "אני משתדל להיות קשוח כמה שיותר, מיר עדיין ממשיך לחפור לי" הוא אמר בחיוך והיא שתקה, "אני לא אוהב את האוניברסיטה, אז אני תמיד עולה לגג, שומע שם יצירות פסנתר ונהנה מהשקט, אני מעדיף את זה שכולם מפחדים ממני, זה נותן לי להיות רוב הזמן עם עצמי" שון אמר, עדיין מחייך ושון העכשווי הביט עליו בעצב, עוצר את ההקלטה.

"אני נראה כאן עצוב אפילו שאני מנסה להסתיר את זה" הוא אמר לברטה שהנהנה אליו, "גם בהקלטה הקודמת היית יכול לראות את זה, תמיד היית נראה עצוב גם כשניסית לדבר על דבר טוב, אבל באמצע גיל 22 היית נראה שונה, היית שמח וחייכת בכנות, לא הייתי רואה טיפת עצב אצלך, חבל באמת שלא צילמתי אותך" היא אמרה לו והוא נאנח, "יכול להיות שזה בגלל הגבר ההוא?" הוא שאל אותה והיא חייכה, "אני חושבת שכן" היא השיבה והוא כירסם את שפתו התחתונה, "אני רוצה לפגוש אותו" הוא לחש, רוצה לדעת מי זה הגבר שהצליח לגרום לו לשמוח.
–
הוא החזיר שוב את הסרטון לפעולה, מסתכל על עצמו בריכוז.

"אתה אוהב להיות לבד?" ברטה שאלה ושון הצעיר יותר הנהן, "מאוד" הוא מלמל, כנות ושקר נמצאים בקולו, הגבר הצופה יכל להבחין בכך והוא נאנח.

"איך בבר?" היא שאלה, שון חייך למצלמה, "זה המקום הכי טוב בשבילי, אני תמיד מחכה לרגע הזה שאני אחזור לשם, אני מרגיש הכי אמיתי שיש כשאני עם ג'יין, הוא הדבר הכי טוב שקרה לי" הגבר שמצולם התחיל לדמוע, מנגב את עיניו ושון שצפה בעצמו חייך ודמע ביחד איתו, לפחות כאן הוא היה נראה שמח באמת, אפילו שהוא בוכה.

"אני צריך סוכריה" הגבר המצולם צחק מעט, לוקח מהשולחן סוכריה מתוקה ומכניס אותה לפיו, משחק איתה, "בכל מקרה, ג'יין ופול הם באמת המשפחה שלי, ג'יין אפילו מתייחס אלי כמו הילד שלו, זה נותן לי להבין שלפחות יש מישהו אחד בעולם הזה שבאמת רוצה שאני אהיה המשפחה שלו" שון המצולם אמר בכנות, מוצץ את הסוכרייה ושון העכשווי חייך וניגב את עיניו, מבין שג'יין ופול באמת היו חשובים לו.

"אתה רוצה לדבר על סטיבן?" ברטה שאלה ושון הצופה הרים את גבותיו, רואה איך שהגבר המצולם הרים את שפתו העליונה בגועל, "לא ממש, אבל אני מקווה שהוא יירקב עמוק בתוך הכלא, אני מקווה שביחד איתו יכנסו גם הירו, ראלף, רבקה ומיר" הוא השיב לה, נוגס בסוכריה בחוזקה, נראה כעוס, שון החליט לעצור את ההקלטה.
—–

"היה לי קשה לסלוח להם" שון הסתכל על ברטה והיא חייכה אליו, "כן, מעולם לא סלחת להם, גם לא אחרי שהפסקנו לצלם" היא אמרה והגישה לו את הקלסר והחוברות, נותנת לו לפתוח אותם ולהסתכל על דברים שרשמה.
הוא קפץ ישירות לגיל 22, רוצה לדעת למה הוא היה כל כך שמח פתאום.
–
"הפרופסור המעצבן זה מייקל?" הוא שאל והיא חייכה, נותנת לו להבין שהוא צדק והוא צחקק לעצמו, קורא את מה שאמר לה ואז הוא פער את עיניו, "עישנתי?" הוא הביט עליה בזעזוע והיא חייכה אליו, "היית מעשן רק באוניברסיטה, זה היה עוזר לך להירגע" היא הסבירה לו והוא נאנח באכזבה עצמית, לא מאמין על עצמו.

"בהתחלה לא חיבבתי את מייקל" הוא התחיל, עובר לפגישה הבאה שלו ושל ברטה על הדפים, "אבל זה נראה שעם הזמן, למרות שלא ממש דברתי עליו הרבה וכל מה שאמרתי היה די רע עליו, זה מרגיש כאילו ונקשרתי אליו איכשהו" הוא אמר והיא הנהנה, "מתאים לך להיות פסיכולוג" היא ענתה בחיוך והוא הביט עליה, "אם תקרא עוד, תראה שגם אני הבנתי את זה ככה, בהתחלה באמת זה היה נאה שאתה לא אוהב אותו, אבל עם הזמן זה הרגיש לי כאילו והוא החבר היחידי שלך באוניברסיטה" סגולת השיער הסבירה והוא הנהן.

"חטפתי לאחר ההכרות איתו לא מעט התקפים" הוא מלמל כשקרא את הכתוב והיא הנהנה, "כן, ובסוף גילינו למה" היא אמרה והוא הרים את עיניו, מסתכל עליה בשאלה, "תמשיך לקרוא ותבין" היא אמרה לו והוא מהר החזיר את עיניו, קורא ומעביר דף אחרי דף, רוצה למצוא.
–
"הוא הבן דוד של סטיבן?" הוא כמעט וצעק, מכסה את פיו והיא צחקקה והנהנה אליו, "ועדיין גרתי אצלו?" הוא שאל בחוסר אמונה, "כמו שאמרתי, הירו כפה את זה עליך, אבל אם תמשיך לקרוא אתה תבין שבסופו של דבר היה לך די בסדר שם" היא אמרה הוא קרא עוד ועוד, מצליח להבין את התהליך שהוא עבר, ואז הוא נעצר על הגבר ההוא ששמו לא נכתב, קורא את סיפור האהבה הקטן שברטה כתבה והוא חייך לעצמו, הוא באמת נשמע מאוהב אחרי הכל.
–
"הוא הצליח להרגיע אותי מבלי לקחת כדורים, זה תקין?" הוא בירר והיא חשבה לרגע, "זה מעולם לא קרה לך, רק איתו הצלחת להתמודד עם ההתקפים, זה לא היה משהו שהכרנו עד המקרים האלו" היא הסבירה והוא הנהן, ממשיך לקרוא ומסמיק כשהוא קרא על כך שסיפר לברטה שהיה לו סקס טוב עם הגבר ההוא.

"הוא היחידי ששכבתי איתו כבוטום אחרי סטיבן?" הוא שאל במבוכה והיא הנהנה, "כן, הוא היחידי, באמת בטחת בו" היא אמרה בכנות והוא הנהן, היה אפשר לקרוא שהוא באמת בטח בגבר ההוא, "הייתי שמח" הוא חייך, קורא עוד ועוד ממילותיו של שון הצעיר יותר, "מאוד" היא אמרה בחיוך, מסתכלת על הגבר המחוייך שהמשיך לדפדף בדפים.

"מי זה ברנדון?" הוא שאל אותה בסקרנות, "הוא ניסה לגעת בי?" הוא שאל שוב כשקרא את הכתוב והיא הנהנה, "ברנדון הוא לקוח שהיה תמיד בא לבר, הוא היה תמיד מתחיל איתך ומציק לך עד שסיפרת לו על הזוגיות עם הגבר שאהבת והוא התעצבן וכנראה רצה לעשות אותך שלו" היא מלמלה בזלזול והוא נאנח, "הוא גם בכלא?" הוא שאל והיא הניע את ראשה בשלילה, "אבא שלך סילק אותו מהמדינה כנראה" סגולת השיער ענתה לו ושון נאנח בכבדות, "לא תיארתי לעצמי שאבא שלי יהיה כל כך מרושע גם כלפיי" הוא אמר לה בכנות והיא הנהנה, מבינה שזה לא תמיד קל לילד להבין שההורים שלו הם לא באמת האנשים הטובים שהוא חשב שהם.
–

"לא דיברתי על מייקל יותר מדי אחרי שהתחלתי לדבר על הגבר שיצאתי איתו" הוא מלמל כשחזר על הדפים, מבין עם עצמו כמה דברים.

"כן, גם אני מצאתי את זה די מוזר" היא אמרה לו בחיוך והוא הביט עליה בשאלה, מבין לפי הטון שלה שיש לה משהו להוסיף, "את האמת שכשדיברת על מייקל, הייתה לי תחושה שיש לך אליו משהו" היא אמרה בכנות והוא הסתכל עליה עמוקות, "אני לא בטוחה עדיין, אבל זה הרגיש לי כאילו שהגבר שיצאת איתו היה מייקל, כנראה לא רצית לספר לי בגלל שהוא היה הפרופסור שלך" היא אמרה לו והוא פער את עיניו, "אבל זאת רק תחושת הבטן שלי, אחרי הכל הגבר שאהבת הצליח להרגיע אותך כשהיית באוניברסיטה, מייקל ומיר הם היחידים שדיברת עליהם מהאוניברסיטה" היא אמרה ושון חשב לעצמו.

"זה לא הגיוני לי שזה יהיה הוא, אחרי הכל סטיבן הוא הבן דוד שלו והוא הפרופסור שלי, אני לא חושב שהייתי עושה דבר כזה" הוא אמר ברצינות והיא גיחכה, "עשית הרבה דברים שלא חשבת שתעשה, לא ככה? עישנת, קיללת, רכבת על אופנוע, שכבת עם מאות גברים כטופ, לא למדת, הרבצת, שתית אלכוהול והרבה, ועוד ועוד" היא אמרה בחיוך ושון צחקק ונאנח על עצמו, שון ההוא באמת היה משהו מיוחד.