תרפא אותי, פרופסור -פרק 40-

"לאן אתה רוצה שניסע?" ברטה שאלה ושון חשב לכמה רגעים, "הביתה" הוא מלמל, "איזה בית בדיוק?" היא שאלה בחיוך, "לבית שאני זוכר, לדירה שלי" הצעיר אמר והיא הסתכלה עליו בהפתעה לכמה שניות, אבל לבסוף היא נאנחה, מבינה שלשון שלמולה אין שום פחד או זיכרון רע מהבית הזה וזה הכי הגיוני בשבילו כרגע לבחור את הדירה שלו.

"רק שתדע שהבית יהיה שונה לחלוטין ממה שהכרת אותו, הירו שיפץ אותו מאפס אחרי המקרה" היא אמרה ושון הנהן, "אני יודע, אמא אמרה לי, היא הביאה לי את המפתח" הוא אמר בחיוך קטן, "היא אמרה לי לא לדאוג כי יש שם פסנתר, אומנם הוא חדש, אבל הוא קיים שם וגם הבריכה עדיין נשארה" הוא הוסיף באושר והיא הנהנה אליו, שמחה בשבילו שהוא יכול לחזור למקום שבו הוא היה גר.

"אתה כועס עליה אחרי שגילית שהיא לא האמא הביולוגית שלך?" סגולת השיער שאלה ושון חשב לרגע, "אני טיפה כועס, אבל אני לא שונא אותה כמו שהשון הקודם שנא, היא עדיין אמא שלי גם אם היא לא ילדה אותי, אני גם לא שונא את הירו ואפילו לא את מיר, אני חושב שאני יכול לראות את ההתנהגות שלהם בצורה שונה ממה ששון הקודם ראה" הגבר השיב לה בכנות והיא הביטה עליו וחייכה, עכשיו היא מבינה למה בהתחלה הציגו לה אותו כמישהו שלא אוהב לשנוא ולשמור טינה, כנראה שהיעלמות הזיכרון יכולה לתת לו צורת ראייה שונה על המתרחש.
——-
"אני חושבת שכדאי שתחזור ללמוד באוניברסיטה וגם לעבוד אצל ג'יין" ברטה אמרה בכנות, יושבת למול ההגה, "אבל אני בן 16" שון אמר ואז צחק, "זאת אומרת שאני עדיין מרגיש כמו בן 16, אני גם לא יודע את החומר הנלמד ואני לא יודע מה לעשות כברמן" הוא מלמל, מסתכל על החלון שעליו נפלו טיפות גשם כשהם התחילו לנסוע לביתו.

"אתה מעולם לא למדת ככה שמעולם לא ידעת את החומר" היא אמרה בגיחוך והוא חייך אליה כשנזכר בעצם היותו גבר מרדן, "ולגבי הבר, אני בטוחה שג'יין יעזור לך, זאת הייתה הסביבה הכי מוכרת לך, אם אני חושבת על אופציות שיוכלו להשיב אליך את הזיכרון, אז אלו האופציות" היא אמרה ברצינות ושון נאנח, "אם שכחתי את כל זה, יכול להיות שעדיף לא להיזכר, אם המוח שלי הדחיק את הכל, אז כנראה שזה צריך להיות ככה" הוא מלמל חלושות והיא הביטה עליו בעצב דרך המראה, נושפת בכבדות ומחליטה לשתוק.
—-

"אם אתה צריך משהו תתקשר אליי" ברטה אמרה לו בחיוך, מסתכלת לשנייה על הדירה הקרקע הגדולה בעלת השתי קומות לפני שחזרה להביט אל שון מהמכונית, "אל תהסס ליצור קשר אם קורה משהו, ליתר ביטחון יש לך שם כדורים בחדר, הבנתי מהירו שהם העבירו את כל הדברים שלך בחזרה לדירה" סגולת השיער הוסיפה ושון הנהן, כבר יודע את זה, "להתראות, תודה" הוא אמר ונופף לה, "אני רוצה לראות אותך נכנס ואז אלך" הפסיכולוגית אמרה והוא צחקק והנהן לפני שנכנס בשער והלך בחצר אל דלת הכניסה, מוציא את המפתח מכיסו ומכניס אותו למנעול, פותח את הדירה.

שון נופף שוב לברטה, מקבל ניפוף בחזרה לפני שנכנס פנימה, סוגר את הדלת מאחוריו.
–
הצעיר נשם עמוק, מדליק את האור בדירה הגדולה והשונה ממה שהכיר, הוא בחן את הסלון והטלוויזיה, אחר כך את המטבח הגדול שהיה שונה לחלוטין גם כן, הוא התהלך בדירה הגדולה, פותח את החדרים ואת הדלתות, מגלה בכל פעם דברים חדשים.

"הכל שונה" הוא מלמל לעצמו, נושך את שפתו התחתונה, "אני מתגעגע לסטיבן" הוא אמר בלחש עצוב לעצמו, רגיל לנוכחות של בן זוגו בבית.
–
"פסנתר או בריכה?" הוא לחש לעצמו בחיוך, מוצא את זה נחמד לדבר בקול, ככה הוא לא ירגיש לבד.
"בריכה!" הוא קרא בשמחה לפני שפשט במהירות את בגדיו, נשאר רק עם בוקסר לפני שעלה לקומה העליונה, רץ מהר במדרגות ומחייך כשנעמד למול הדלת הגדולה.

שון פתח את הדלת וצחקק כשראה את הבריכה הגדולה נקייה ומלאה עד הסוף, מבלי לחשוב פעמיים הוא קפץ פנימה, מרטיב את כל גופו במים החמימים, "והוו!" הוא אמר באושר, משפריץ מים לכל מקום, צולל ושוחה מתחת למים, אוהב את השקט שמתחת, לפחות הבריכה נשארה כמעט אותו הדבר.

שון הוציא את ראשו מהמים, מסתכל על המקום הריק ונאנח לעצמו, הוא החליט לבסוף לשכב על גבו ולהסתכל על תקרת הזכוכית השקופה שנתנה לו לראות את השמים האפרוריים, הגשם הרטיב את התקרה ושון נאנח לעצמו, נזכר בזמנים עם סטיבן.
——–
*השרירי חייך באושר כששון ישב מחוץ לבריכה, רגליו של הקטן בתוך המים והצעיר השפריץ עליו מים קלות, "שוני~" סטיבן אמר בצחקוק ושחה לעברו של שון, מחבק את רגליו הדקות של הצעיר ממנו, "מממ סטיבי?" שחור השיער שאל, מלטף את שיערו הרטוב של האחר, "בוא תיכנס למים גם~" סטיבן התבכיין, "לא, יש לי שיעור עוד מעט" הצעיר אמר וסטיבן נאנח עמוקות, "אתה מבטיח לסיים היום מהר בשביל שנעשה כיף ביחד?" חום העיניים אמר בהשתובבות, נוגס בעדינות בברך של שון שצחק, מבוייש, "סטיבי…" שון מלמל וסטיבן נגס בשפתו לפני שמשך את שון למים באחת, "סטיבי!" שון צעק, צוחק בקול ומחבק את האחר, רגליו עוטפות את מותניו של האחר לפני שהוא נשק לו, "אפשר לעשות כיף כבר עכשיו" השרירי אמר, אוחז בישבנו של שון שהשתנק באחת, "א-אפשר" הצעיר מלמל לבסוף, מתנשקים.*
—–

שון נאנח, מנגב את דמעותיו ומתיישר לעמידה בתוך המים, מחליט שעדיף לצאת, הוא לא רוצה להישאר שם יותר ולהיות מוצף בזיכרונות מסטיבן, לא מגיע לסטיבן שהוא יזכור אותו לטובה.
—
שון ירד במדרגות, מרטיב את הבית לפני שפשט את הבוקסר הרטוב שלו, זורק אתו בחוסר רצון על הריצפה והולך אל המקלחת, שמח לפחות שאת המיקום לא שינו.
——-
"שון בדירה שלו" פול אמר לג'יין שנאנח עמוקות, "אני מבין" הבלונדיני אמר בעצב, מחליט לא לעבוד היום והוא ישב על המיטה, לפניו תמונות של שון והוא חייך אליהם בעצב, בוכה בשקט, כבר אין לו את הכוח לבכות בחוזקה.

"ברטה סיפרה לו את הכל" השרירי אמר וג'יין הנהן, מחייך אליו כשהוא התיישב לידו, מלטף את שיערו הבלונדיני ואת דמעותיו הבודדות, "הוא יהיה בסדר, זה שון שלנו, אני בטוח שהוא יזכור" השרירי אמר, מנסה להרגיע, והאחר הביט עליו, "ומה אם הוא לא יזכור? מה אם הוא לעולם לא יזכור אותי?" ג'יין אמר, חוזר לבכות ופול נאנח וחיבק אותו אליו, "תאמין בו, הוא ילד חזק והוא הילד שלך, גידלת אותו מספיק טוב בשביל שהוא יעריך את האהבה שקיבל" פול אמר, נושק לראשו של ג'יין שחיבק אותו גם כן, מוצא בבן זוגו נחמה על המציאות שבה הם נמצאים.
—

מייקל החליט שדי, מספיק לבכות, הוא ניגב את דמעותיו, מתרומם מהמיטה ומשחרר את החולצה של שון שכבר כמעט ונעלם ממנה הזכר של האחר, הוא הניח את החולצה על המיטה לפני שיצא מהחדר עם הטלפון.

הפרופסור לקח בקבוק יין אדום מהמטבח עם כוס זכוכית מותאמת, מחליט שעדיף לא לשתות ישירות מהבקבוק כמו תמיד, הוא לא רוצה לאבד את עצמו.

הוא הלך לסלון, מדליק טלוויזיה ומוזג לעצמו יין, מעביר את הזיכרונות משון, מתרכז בתוכנית שלפניו.
——-

מייקל צחק מבדיחה שנאמרה בטלוויזיה, לוגם מהיין ומרים גבה כשהטלפון שלידו צלצל, הוא הרים את המכשיר, מסתכל על המסך ומפיל אותו במהירות בחזרה לספה, מאבד אחיזה.

הוא הסתכל בבהלה על הטלפון לפני שהניח את כוס היין על השולחן, ביד רועדת הוא הרים את הטלפון, עונה.
–
"הלו?" קולו של שון נשמע ומייקל החסיר פעימה, לא עונה.

"הלו?" הצעיר שאל שוב, "אתה שומע אותי?" המלוכסן המשיך לשאול, מקפיא את האחר עם קולו.

שון הצליח לשמוע את הנשימות מהצד השני, מניח לעצמו שהאחר שומע, "א-אתה לא רוצה לדבר?" שון שאל, יושב ישיבה מזרחית על המיטה, מכרסם את ציפורניו בלחץ, אחרי הכל הוא היה סקרן לדעת מי זה ה'אידיוט' ששמור לו בטלפון.

"אני מצטער, כנראה שאני מפריע" המלוכסן אמר וניתק במהירות, נוגס את שפתו התחתונה בחוסר נעימות, אולי הם היו אויבים?
–
שון הסתכל על הטלפון המצלצל ה'אידיוט' מתקשר בחזרה.

"הלו?" שון ענה במהירות, מחכה לתשובה אבל הוא לא קיבל והוא נאנח, מבין שאולי הוא זה שצריך להתחיל את השיחה, "למה קראתי לך 'אידיוט' בטלפון?" הצעיר מלמל, שומע גיחוך שקט והוא חייך לעצמו כשהבין שהאחר באמת מקשיב לו, אבל אז חזר השקט ושון צייר צורות בלתי נראות אם אצבעותיו על מצעי המיטה.
–
"א-אני מצטער שקראתי לך ככה, אני לא מקלל אנשים בדרך כלל" שון מלמל בתמימות ומייקל החזיק את עצמו מלצחוק שוב, מחייך לעצמו ועוצם את עיניו בזמן שנשען אחורנית על מושב הספה, נהנה מקולו של שון שאליו הוא כל כך התגעגע.

"בעצם, הבנתי שאני כן קיללתי לא מעט" שון מלמל, שומע את הצחקוק הקטן שנפלט מהצד השני והוא חייך ונשכב על המיטה, "אני מצטער, אבל אני לא זוכר אותך" שון אמר בכנות ומייקל חייך בעצבות, ממשיך לעצום את עיניו, "אני לא יודע אם אתה אויב שלי או לא, אבל אני אתן לתחושת בטן שלי להוביל אותי ואני מניח לעצמי שאתה ידיד ולא אויב" שון אמר בחיוך, שומע את אנחת ההקלה של האחר והוא גיחך בשקט, מוצא את זה נחמד לדבר עם מישהו שהוא למעשה לא יודע מי הוא, אפילו לא בשם, לפחות עכשיו הוא פחות בודד.

"אני לא יודע אם זה בסדר לספר לך את זה, אבל איבדתי את הזיכרון שלי" שון אמר, מחכה לתגובה מופתעת אבל כשהוא לא קיבל תגובה הוא הניח לעצמו שהאחר יודע, "אני מפחד להיזכר" שון מלמל, לא מפחד לפתוח את ליבו לגבר האחר, מרגיש בסדר עם לשתף את הזר בתחושותיו.

"אתה חושב שזה טיפשי מצידי לפחד להיזכר? אני מפחד שיהיה לי כואב יותר לגלות את האני האמיתי" שון מלמל, עדיין לא מקבל תשובה והוא נאנח, "אני חושב שהייתי מאושר יותר עד גיל 16, אחרי הכל למה שאני אדחיק את כל הזיכרונות שלאחר מכן?" הוא מלמל, פורק את זה למייקל שהקשיב לו בשקט, הפרופסור לגם מהיין וניגב מדי פעם את דמעותיו, לשון קשה יותר ממנו, לשון למעשה הכי קשה כרגע.
—
דפיקות בדלת נשמעו ומייקל הזדקף לפני שניתק מהר את הטלפון, נותן לשון להסתכל בשאלה על המסך ולהיאנח, "שוב לבד" שון אמר, מסתכל על מספרי הטלפון שלו, היו לו רק כמה אנשים בודדים שהיו שמורים לו בהתחלה בטלפון, אלו היו רק ג'יין, פול, ברטה וה'אידיוט', לא הטלפון של אמא שלו, לא הטלפון של אבא שלו, לא הטלפון של מיר, לא הטלפון של סטיבן או ראלף, לא שום מספר אחר חוץ מהאנשים האלו, כנראה שהם היו כל עולמו בסופו של דבר, אחר כך נוספו לו מספרי הטלפון העדכניים של ההורים שלו.

"אני אתקשר לאבא" הוא החליט, מחייג להירו, רוצה להתייעץ איתו לגבי החזרה לאוניברסיטה כמו שברטה אמרה לו.
—–
"נו באמת קמרון" מייקל אמר כשפתח את הדלת, המתולתל ופרנק נכנסו פנימה עם לאקי, "גם אני התגעגעתי~" המתולתל אמר ונשק ללחיו של האחר, הולך להתיישב עם לאקי על הספה, פרנק חייך אליו וטפח על כתפו לפני שהתיישב גם הוא ליד בן זוגו.
–

"שון בדיוק התקשר" מייקל נאנח, "באמת? הוא זוכר?" קמרון כמעט וצעק בהתרגשות והאחר נאנח שוב בכבדות, "לא, הוא כנראה היה סקרן לדעת למי הוא קרא 'אידיוט' בטלפון" חום העיניים אמר בחיוך והזוג צחקק, "תביא שתי כוסות שנשתה גם" האקס אמר בחיוך ומייקל הנהן והלך למטבח, מביא עוד שתי כוסות יין.
—-
"הוא חזר לדירה שלו" מייקל אמר מבלי להזכיר את שמו של האחר, יודע שהאחרים כבר יבינו אותו, פול הודיע לו על המעבר של שון כבר מוקדם יותר, "אתה חושב שהוא יחזור לאוניברסיטה?" פרנק שאל ברצינות, משחק עם שיערו של קמרון, "אני לא יודע" מייקל אמר בכנות, שותה עוד קצת מהיין, "זה יהיה קשה אם הוא יחזור" האקס הקטן מלמל והאקס האחר הנהן, "מאוד" הוא אמר בכנות, לא יודע איך הוא יגיב כשהוא יראה אותו שוב, הוא ירצה לגעת בו ולחבק אותו, יהיה לו קשה להחזיק את עצמו ולהסתיר את רגשותיו.

"אני חושב ששון בסופו של דבר ייזכר" קמרון אמר בביטחון, "אחרי הכל, אלו שנים ארוכות שהוא לא זוכר ובהן הוא עבר לא מעט, יהיה קשה לו לשכוח את הכל לזמן ארוך" הקטן אמר, מביט על חום העיניים, "הוא צריך לקבל טריגרים שיזכירו לו את מה שעבר, תנסה לתת לו רמזים מבלי להראות לו שאתה מכיר אותו לעומק" קמרון הציע ומייקל חשב על זה, אבל הוא הניע את ראשו לשלילה, "הוא מפחד להיזכר, אני לא רוצה שהוא יסבול אחרי שהוא יזכור את הכל, אחרי הכל נפרדתי ממנו" מייקל אמר בחיוך עצוב ובני הזוג הביטו עליו בעצב, "אין לי את הזכות לרצות שהוא ייזכר בי" הוא הוסיף לפני שלגם במכה את כוס היין, מוזג לעצמו עוד מהמשקה האדמדם.

"שון צדק שהוא קרא לך אידיוט, אתה באמת כזה!" קמרון פלט בכעס, "להפך, הוא צריך להיזכר בשביל שאתה תקבל את מה שמגיע לך ממנו" המתולתל הוסיף בכעס, מחזיק את עצמו מלקום ולסטור לראשו של האחר, רוצה להעיר אותו מהבועה הדיכאונית שהוא נמצא בה.

"נכון" פרנק הסכים, "אחרי הכל שון לא באמת יוכל לכעוס עליך או להגיב על הפרידה שלכם כמו שצריך אם הוא לא יזכור כלום" השרירי אמר, מקבל הנהון מסכים מבן זוגו, "תגרום לו להיזכר! אם לא, אז אני אלך לספר לו מי אתה באמת בשבילו, אפילו אם ביקשת שלא לספר לו!" האקס הקטן איים ומייקל נאנח והביט עליו, יודע שהוא מסוגל לעשות את זה, "אני כבר אחליט מה לעשות כשאראה אותו" הוא השיב, "אם בכלל אראה" הוא הוסיף, שותה עוד מהיין.
———
שון ניגן על הפסנתר הלבן, יכול להבחין שהוא חדש יותר ממה שהיה לו, הוא חייך לעצמו והתחיל לנגן, ידיו זזות על הקלידים, אצבעותיו נעות ומכות את הפסים הלבנים והשחורים, מנגן את היצירה.

את היצירה של…של…שון נעצר, מסתכל על הפסנתר ואז שוב הוא הניע את ידיו, מנגן את אותה המנגינה, "של מי זה?" הוא חשב לעצמו, מנסה להיזכר, הוא הריץ בראשו את הפסנתרנים והיצירות שהכיר בעל פה, מנסה לחשוב של מי היצירה הזאת, הוא יודע שהוא לא המציא אותה כרגע, הוא יודע שהוא שמע אותה איפה שהוא, אבל מאיפה היא מוכרת לו?
שון נאנח, ממשיך לנגן ולנסות להיזכר של מי היצירה שהוא מנגן כרגע, יכול להיות שגם את זה הוא שכח? הצעיר עצם את עיניו, מנסה להתרכז ולהיזכר כמה שהוא יכול, אבל הוא לא הצליח וזה חירפן אותו עוד יותר, הוא אהב את מה שהוא שומע, הוא מכיר את מה שהוא שומע, אבל מה לעזאזל הוא שומע ואיך הוא יודע לנגן את זה?
—
מייקל חזר לפסנתר אחרי שקמרון ופרנק החליטו ללכת, מאיימים עליו שוב שיזרוק רמזים לשון כשהם יפגשו.

מייקל עצם את עיניו, מנגן שוב את היצירה שלו ושל שון, רק אותה הוא יכל לנגן כרגע, רק אותה הוא זכר כרגע, רק אותה הוא הכיר כרגע, רק אותה הוא רצה לנגן ורק אותה הוא רצה לשמוע, רק היא תוכל להזכיר לו בצורה הכי חזקה שיש את שון.

הוא חייך לעצמו, שוב פעם מדמיין את שון מנגן ביחד איתו, ידיהם זזות ביחד, גופם נהפך לאחד, מוציאים את רגשותיהם למנגינה, יוצרים אותה בכל פעם מחדש.
———-

מייקל נכנס לכיתה, עייף קצת מלילה חסר שינה, הוא הסתכל בחיוך על הסטודנטים, עיניו כבר מתרגלות לא להסתכל על המושב האחורי.
"איך אתם מרגישים היום?" הוא שאל והם חייכו אליו קלות, נראים די מבוהלים, מייקל הביט עליהם בשאלה, לפחות עד שעיניו פזלו למיר שבהה לצד האחורי של הכיתה.

עיניו של מייקל עברו אל המושב האחורי של שון, ואז עיניו נפגשו עם העיניים השחורות והמלוכסנות שהביטו עליו, חוקרות אותו.

שון הסתכל על הפרופסור המוכר, הוא חייך אל המורה קלות לפני שהחזיר את עיניו אל מיר, מנופף לורוד השיער באושר שהופתע מהתנהגותו של המלוכסן אבל הוא נופף לו בחזרה בחיוך.

ואז כנראה ששון נזכר במה שמיר עשה והוא הזיז את עיניו בחזרה לפרופסור, מנסה להיאבק בעצמו, הוא חייב להבין שמיר כבר לא חבר שלו.
–
מייקל כחכח בגרונו לפני שניתק את עיניו משון, הוא בלע את רוקו ואגרף את כפות ידיו בלחץ, "ש-שנתחיל?" הוא אמר והסטודנטים הנהנו אליו והוא חייך באילוץ, נושם עמוק ומתחיל ללמד.

עיניו של מייקל נפלו בכל פעם מחדש על עיניו של האחר שניסה כנראה ללמוד את החומר, שון אפילו כתב את הנאמר במחברת, מתרכז בשיעור כמו כל סטודנט אחר.
——
הפרופסור נשם עמוק כשניגמר השיעור, הוא חייך אל הסטודנטים לפני שבהה על שון שנעמד והכניס את דבריו לתיקו.
–
"היי" שון אמר למייקל כשנעמד למולו, "ה-היי" מייקל מלמל והצעיר חייך והושיט את כף ידו אל האחר, רוצה ללחוץ את ידו וחום העיניים הסתכל על הכף יד המושטת לכמה שניות לפני שאחז בה, לוחץ את ידו של שון, "מייקל, נכון?" הצעיר שאל והאחר הנהן אליו, שון חייך, חושב על מה שברטה אמרה לו והוא הביט ארוכת על מייקל, עדיין אוחזים ידיים.

"אני צריך ללכת לאכול" הפרופסור אמר לבסוף, "גם אתה צריך לאכול" הוא הוסיף לפני שניתק את אחיזת הידיים ואחז בתיקו, "אני שמח שחזרת" הפרופסור אמר בכנות לפני שעקף את המלוכסן ויצא החוצה, עולה במהירות אל הגג ונועל אותו, רק אז הוא אפשר לעצמו לבכות.
—
"שון?" מיר נשמע מאחורי האחר והמלוכסן כחכח בגרונו והסתובב אליו, לא מסוגל להביט בעיניו של ירוק העיניים, "א-אתה עשית את זה בשביל ג'ייקוב, נכון?" שון שאל, משחק עם אצבעותיו ומיר הבין למה הוא מתכוון, "זה לא משנה למה עשיתי את זה, הייתי מרושע, מאוד" מיר אמר, גורם לאחר להביט עליו, ושון יכל לראות את עיניו הדומעות והכנות של מיר, "אתה יודע איפה סטיבן נמצא?" שון שאל ומיר הנהן, "אני רוצה שתיקח אותי אליו" שחור שהעיניים ביקש וירוק העיניים הביט עליו בשקט, חושב לעצמו, "אני לא יכול, אבא שלך יהרוג אותי" מיר צחקק קלות, מקבל אנחה משון.

"אבל…" מיר אמר, "אולי מייקל ידע" ורוד השיער הוסיף, רוצה ששון יתחבר למייקל שוב, מיר באמת רצה שהוא יהיה מאושר, "א-אני אברר את זה איתו" שון מלמל, מרכין שוב את עיניו.

"כ-כמה זמן הייתם ביחד?" שון שאל ומיר בלע את רוקו, יודע שהוא שוב מתכוון אליו ואל סטיבן, "5 שנים, שנתיים לפני שהתחלתם לצאת" מיר השיב ושון הנהן ונשך את שפתו התחתונה.

"אני מצטער" שון אמר ומיר יכל לשמוע את הבכי מקולו של האחר, "על מה אתה מצטער? אני זה שצריך להצטער" ורוד השיער אמר ברצינות והאסייתי ניגב את עיניו והסתכל עליו, "על זה שהייתי איתו ביחד ועל זה שאני אוהב אותו למרות שהייתם ביחד לפני" הוא מלמל ומיר נאנח וחיבק אותו בחוזקה, "אתה לא ידעת כלום, אתה לא אשם בכלום שוני, והוא למעשה מעולם גם לא אהב אותי" ירוק העיניים אמר וטפח על גבו של שון שחיבק אותו בחזרה.

שחור העיניים לא יכל באמת לשנוא את מיר, אחרי הכל, כל מה שהוא למעשה זוכר זה שמיר הוא החבר הטוב שלו.

"אתה עדיין אוהב אותו?" שון שאל בסקרנות, ממשיך לחבק את האחר, "לא" מיר אמר בכנות, "לעולם לא אוהב אותו עוד, זה לא מגיע לו" הוא הוסיף ושון חייך, "אני מקווה שגם אני אפסיק לאהוב אותו" המלוכסן אמר בכנות גם כן, רוצה לשנוא את הבן אדם שגרם לו לסבול כל כך הרבה, אפילו שהוא לא באמת זוכר את זה.