תרפא אותי, פרופסור -פרק 41-

שון עלה במדרגות אל הגג, מיר התעקש שהוא צריך לעלות למעלה לבד והמלוכסן השתכנע, אחרי הכל הוא זוכר מהפגישה עם ברטה שהגג היה מקום שהוא אהב להיות בו בזמן שהוא שהה באוניברסיטה.
–
שון עמד למול הדלת, מניע את הידית מטה ומעלה לדחוף את הדלת קדימה אבל היא לא נפתחה, הוא הביט על הדלת בשאלה לפני שניסה שוב, אבל לא, היא עוד פעם לא נפתחה.

המלוכסן נאנח, מסתובב בחזרה ומתכוון לרדת מטה, אבל אז הוא שמע את הנעילה נפתחת והוא הסתובב אל הדלת, מסתכל בסקרנות, "אמרתי לכם לא להיכנס יותר לג-" מייקל נעצר מלנזוף כשהביט על שון, "א-אתה גם עולה לכאן?" הצעיר שאל ומייקל כחכח בגרונו, לא עונה לו ורק מביט עליו.

"בטח אסור לעלות, אני מצטער" שון אמר והסתובב בחזרה, מתכוון שוב לרדת מטה, "אתה יכול להיכנס אם אתה רוצה" מייקל מלמל חלושות והצעיר נעצר והסתובב, "זה בסדר?" הוא שאל ומייקל רק נשם עמוק ופתח עוד יותר את הדלת, נותן לצעיר להבין שזה בסדר ושון חייך קלות לפני שהתקדם ונכנס פנימה.

"אני יכול לנעול?" מייקל שאל, לא רוצה ליצור אי נעימות ושון הביט עליו לכמה רגעים, "אני מניח לעצמי שאתה רוצה שקט מהסטודנטים, אתה יכול" הצעיר אמר, לא מפחד שהפרופסור יעשה לו משהו אם הדלת תינעל.

האחר הנהן, נועל את הדלת ועוקף את שון, חוזר להתיישב על הספה ולאכול מהכריך שלו, הוא הניח את האוזניות באוזניו, ממשיך לשמוע את יצירת הפסנתר שלו ושל הגבר שאיתו על הגג, מנסה להתעלם משון כמה שיותר, מה שדי סתר את התנהגותו.
–
המלוכסן עדיין היה ליד הדלת, הוא שיחק באצבעותיו והסתכל על הגבר שישב בספה, אם מישהו עזר לו בהתקף על הגג, יכול להיות שזה באמת מייקל? שון בלע את רוקו, צועד קדימה וחושב אם לגשת אל הפרופסור, אבל האחר לא הראה לו רגש מסויים וזה היה נראה שהוא בעיקר רוצה להיות לבד, שון נעצר, מחליט להסתובב וללכת אל פינת הגג, אולי זה יעזור לו להיזכר.

שון חשב לרגע לפני שהוציא קופסת סיגריה שקנה מהתיק, הוא הסתכל עליה בחשדנות ופתח אותה בחוסר ידע מוחלט, הוא לא מאמין שבגיל 16 הוא הולך לעשן, טוב, למעשה הוא בן 23, אבל זה עדיין לא קל לו לזכור את זה.

שון הוציא את סיגריה אחת, אוחז בה כמו שהוא חשב שצריך לאחוז סיגריה, לפני שהוציא מצית בתיקו, מדליק את הסיגריה כשהיא עדיין לא בפיו, הוא הניח אותה באש לכמה שניות צעד שהוא חשב שהיא דולקת כמו שצריך, לפני שהוא החזיר את המצית לתיק.

הצעיר הביט על הסיגריה, בולע את רוקו וביד רועדת וחוששת הוא חיבר את הסיגריה בעדינות לשפתיו, הוא עצם את עיניו בפחד לפני שנשם את העשן אליו.
ואז שון השתעל בחוזקה.

הוא הכה את לוח חזהו החנוק, מוציא עם השיעול את העשן המריר, שון הביט על הסיגריה בגועל, נושף בלחץ על האש אוויר משפתיו, מקווה שככה היא תתכבה, אבל הוא טעה, היא לא.

"איכ" שון אמר וזרק את הסיגריה על הריצפה לפני שדרך עליה, יותר נכון קפץ עליה בפחד, רוצה שתפסיק לדלוק.

כשהסיגריה לבסוף נמעכה כמו שצריך הוא התכופף והרים אותה, מנגב עם ידו השנייה את לשונו ופיו לפני שרץ מהר אל הפח, זורק בגועל את הסיגריה ואת חבילת הסיגריות גם כן לפני שירק אל תוך הפח.
–
הוא הרים גבה כששמע את הגבר האחר צוחק בקול ושון הביט עליו, רואה איך שמייקל צוחק לפני שהפרופסור כחכח בגרונו והזיז את העיניים ממנו, שון חייך קלות, משחק שוב באצבעותיו לפני שהוא החליט להתקדם אל הספה, מתיישב עליה.

שון פתח את תיקו שוב, מוציא משם חטיף שוקולד שהוא אהב, הוא חייך לעצמו לפני שהכניס את הממתק לפיו, משכיח ממנו את הטעם המריר של הסיגריה.
–
הצעיר הביט על מייקל וכשהפרופסור הסתכל עליו בחזרה שון הזיז את עיניו, ממשיך לאכול את השוקולד, כשהוא ראה שמייקל החזיר את מבטו לאופק, הוא שוב פזל עם אישוניו אל מייקל, ושוב עיניו ברחו כשהאחר כנראה שם לב למבטים שלו.

בפעם השלישית שזה קרה מייקל גיחך קלות, "אתה אוכל רק את השוקולד?" הוא שאל, מוריד את האוזנייה מאוזנו השמאלית, "כן" שון מלמל, מביט על מייקל שנאנח לעצמו, "קח" הפרופסור אמר לבסוף וחצה את כריך האכול שלו, נותן לסטודנט את החצי החדש.

שון הביט עליו לכמה רגעים ומייקל סימן לו עם גבותיו לקחת את הכריך ממנו, ושון כמו הילד הממושמע שהוא זוכר שהוא, לקח את הכריך בהיסוס מידו של האחר, "ת-תודה" שון מלמל, מקבל חיוך קטן ממייקל לפני שהאחר הזיז את עיניו ממנו.
–
"אני מצטער שאני לא מזהה אותך" שון פלט באנחה ומייקל חייך קלות, "אני לא כזה חשוב בשביל שדאג מזה" חום העיניים אמר, "אני יודע שגרתי אצלך" הצעיר מלמל ומייקל הסתכל עליו בשאלה, "אבא שלי כפה עליי לגור אצלך, לא?" המלוכסן הסביר וחום השיער נאנח, שון לא זוכר, "נכון" מייקל ענה לבסוף, "אני מצטער שהיית צריך לסבול אותי" הצעיר אמר בחיוך עצוב, מניח לעצמו שלפרופסור זה לא היה נוח שהסטודנט שלו יכנס לביתו הפרטי ויפריע לפרטיותו.

"זה בסדר, היית ילד טוב" מייקל אמר בחיוך כנה ושון חייך בשמחה, שמח שהוא לא עשה לו בעיות, "ניסית לעשן עכשיו?" הפרופסור שאל, רוצה לפתח שיחה ושון צחקק והנהן, "לא ממש הלך לי" שון חייך, נוגס בשוקולד ומלכלך את פיו מעט.

"יש לך…" מייקל אמר וסימן עם אצבעו ופיו שלו שיש לאחר לכלוך, "או!" שון אמר וניגב את פיו עם כף ידו כמו ילד קטן, גורם למייקל לחייך לעצמו.
–
"אתה יכול לספר לי על מי הייתי?" שון פלט ומייקל הביט עליו ונאנח לבסוף, "לא באמת היינו בקשר בשביל שאני אגיד איך היית, פשוט גרת אצלי אבל לא באמת החלפנו מילים בנינו" מייקל שיקר, חושב שזה הכי טוב ושון הביט עליו והנהן לבסוף, אז באמת מייקל הוא לא מי שהוא אהב אחרי הכל.

"רק אתה היית על הגג מאז ומתמיד?" שון שאל, רוצה לדעת אם מייקל הוא זה שהציל אותו מההתקף, אבל הפרופסור הניע את ראשו לשלילה, "לא, אני פרופסור זמני והגעתי לפני יותר משמונה חודשים לכאן, לפני כן היו כאן תלמידים וגם אחרי שהגעתי היו כאן תלמידים אחרים, רק לאחרונה התחלתי לעלות לכאן לבד" מייקל שיקר שוב והאחר נאנח, כנראה שהוא וברטה סתם הניחו לעצמם השארות.
–
הם שתקו, שון אוכל מהכריך שמייקל נתן לו, מנשנש מדי פעם את השוקולד שלו, מייקל אכל גם כן את הכריך, שומע באוזן אחת את היצירה שלו ושל שון ומהצד השני את הלעיסות השקטות של האחר והוא חייך קלות, שון באמת לצידו עכשיו.
–
שון שוב פזל למייקל, בוחן אותו מעט, הוא הבן דוד של סטיבן, הוא לא באמת דומה לו, אולי רק בשיער ובעיניים החומות, אבל לא יותר מזה.

הצעיר מצא את עצמו בוהה במייקל ארוכות, חושב לעצמו מי הוא באמת והאם הוא יודע את מה שקרה לו עם סטיבן, מבלי באמת לשים לב הוא המשיך להביט עליו ארוכות גם כשמייקל הסתכל עליו.

"אממ" מייקל מלמל ושון מצמץ מהר בעיניו, יוצא מהבועה שלו ומזיז את עיניו ממנו במהירות, "אתה רוצה לשאול אותי משהו?" חום העיניים שאל בסקרנות ושון חשב לרגע, עדיף שהוא לא ישאל.

הצעיר הסתכל עליו שוב, רואה את עיניו של מייקל, הן שוב הביטו בו במבט המשונה הזה, שון לא יכל באמת להצביע על רגש הגיוני שבו הן מביטות עליו, המלוכסן חייך קלות והביט על האוזניות, אחת באוזניו של מייקל ואחת תלויה באוויר.

"מ-מה אתה שומע?" שון שאל וזה היה נראה כאילו והאחר חושב לעצמו לפני שהוא הרים את האוזנייה הרופפת, מושיט אותה אל שון, "קח" מייקל אמר בחיוך ושון היסס לפני שלקח את האוזנייה, מתקרב יותר למייקל לפני שחיבר את האוזנייה לאוזניו, מחייך, זאת מנגינת פסנתר.
–
"או!" שון אמר לפתע ומייקל הביט עליו בשאלה, "ז-זה" שון אמר בחיוך, זאת היצירה שהוא ניגן אתמול, "אני מכיר את המנגינה הזאת" הוא אמר בהתרגשות, מסתכל על האחר שהיה נראה יותר מדי מופתע, "אתה יודע איך היא נקראת או מי הלחין אות-" שון התכוון לשאול אבל מייקל משך מהר את האוזנייה מאוזניו של שחור השיער לפני שנעמד, "אני לא יודע ויש שיעור" הפרופסור מיהר להגיד לפני שכיבה את המנגינה והחזיר את הטלפון והאוזניות לתיק שלו, "א-אה" שון מלמל בחוסר הבנה, הפרופסור שלו מתנהג מוזר.

"אל תאחר" מייקל אמר בסמכות לפני שהלך, פותח את הנעילה ולוקח את המפתח איתו, יוצא במהירות מהגג ונשען על המעקה בזמן שירד במדרגות, צריך את התמיכה של הברזל הקר שיעזור לו לא ליפול.
–
שון נגס בפיו התחתון לפני שנעמד, רק עכשיו הוא יכל להבחין בשמים האפרוריים, הוא היה כל כך מרוכז במייקל כשהוא נכנס לבועה קטנה, "אנחנו באמת רק סטודנט ופרופסור?" שון שאל את עצמו, מנסה להתרכז ולהיזכר, אבל ללא הצלחה, והוא נאנח בכבדות לפני שהתרומם מהספה והלך גם הוא אל היציאה, רוצה לדעת על האחר יותר.
–
הצעיר נעמד בפתח הכיתה, מביט על מייקל שסידר את דבריו לפני שהוא נכנס פנימה, מרכין את ראשו והולך אל סוף הכיתה, מחייך ומנופף קלות למיר שחייך ונופף לו בחזרה לפני שהוא התיישב במקום שלו, מסתכל על מייקל שהיה מרוכז בסטודנטים האחרים מלבדו.
—-
"אתה רוצה לעשות היום יום כיף?" מיר שאל ושילב את זרועו עם שון שחייך אליו, "אני מצטער מיר, אבל בפעם אחרת" שון אמר בחיוך, "אני רוצה ללכת לבר" הוא הסביר ומיר נאנח והנהן לבסוף, יודע שהאחר רוצה לנסות להיזכר.

"שאלת אותו לגבי סטיבן?" ורוד השיער לחש ושון הניע את ראשו לשלילה, רואה את הפרופסור יוצא מהכיתה מבלי להביט עליו, "מיר?" שון שאל והאחר הביט עליו בשאלה, "במקרה" הוא התחיל והאחר הנהן, מקשיב לו, "רק במקרה כמובן!" הוא אמר שוב ומיר הנהן מהר יותר, "היה במקרה משהו ביני לבין מייקל?" הוא שאל וירוק העיניים נגס את פיו, חושב אם כדאי לו לספר, אבל אז הוא חשב שאם מייקל והאחרים לא מספרים לו, אז כנראה שכדאי לא לספר ולחכות שהוא יגלה לבד, "לא" מיר אמר, מנסה להיות אמין ורציני כמה שיותר ושון הנהן באיטיות, אז למה הוא מרגיש שכן היה משהו? הוא נגס בשפתו התחתונה, שוב הוא לא הצליח להיזכר.
–
"בוא נזמין לנו מוניות" מיר אמר בחיוך ושון הנהן, נותן לחברו למשוך אותו ביחד אל היציאה, מזמינים מונית כל אחד למקומו.
–
"איך ג'ייקוב מרגיש? הוא בריא עכשיו?" שון שאל כשהם נשענו על גדר האוניברסיטה, מחכים למוניות שלהם ומיר נאנח, "מצבו השתפר, אבל לא הרבה" הוא הסביר ושון הביט עליו בעצב, "תהיה חזק" הוא עודד והניח את כף ידו על כתפו של האחר, מעודד אותו כמה שהוא יכול.
—
שון הסתכל על הגדר, "נוח להישען על זה" הוא אמר לעצמו בחיוך ומיר הסתכל עליו וחייך, "היית תמיד נשען על הגדר הזאת עם סיגריה על הבוקר" ורוד השיער גילה לשון והמלוכסן הביט עליו בהפתעה, "באמת?" שון שאל והאחר הנהן אליו, "זה היה משהו שהיית עושה תמיד, למרות שדי הפסקת לעשות את זה בתקופה האחרונה שלך כאן" מיר אמר ושון הנהן, שוב פעם הוא מגלה שההתנהגות שלו השתנתה לפני התאונה.

"מיר, במקרה אתה יודע אם הייתי בזוגיות עם מישהו?" שון שאל ברצינות, חייב לדעת ומיר חייך, "לא היינו בקשר בשביל שאדע" מיר שיקר חלקית, הוא באמת לא היה בקשר עם שון, אבל זה לא אומר שהוא לא ידע על המערכת יחסים בין מייקל לבין שון, "אני כבר לא יודע אם להאמין לזה, אחרי הכל אם באמת אהבתי מישהו והייתי איתו בזוגיות, אז למה הוא לא יוצר איתי קשר?" שון שאל, בעיקר את המחשבות שלו וורוד השיער לא ידע מה להגיד, איזה תשובה הגיונית הוא יכול להגיד לאחר בשביל לא לפלוט את השם של מייקל ואת הסיבה שהוא לא יוצר איתו קשר? מיר באמת לא ידע מה להשיב ולמזלו המוניות הגיעו.

"שנלך?" מיר אמר והתחיל להתקדם, שון החליט להפסיק לחשוב והוא התקדם גם הוא אל המונית שלו, מחייך אל הנהג ואומר לו את כתובת הבר שאליו הוא רוצה להגיע.
—–
"קח" ג'יין אמר, נותן למייקל הדומע את המשקה החריף, יודע שזה יכול לעזור לו והאחר לקח בשמחה את הכוס, לוגם במכה את המשקה המריר, "עוד" הוא ביקש וג'יין נאנח, אבל הוא העדיף לא לדבר, הוא יאפשר לאחר להשתכר כמה שהוא רוצה.

ג'יין מזג לו עוד כוס, הבלונדיני הצליח לשלוט בדמעות שלו, הוא לא רצה לבכות בזמן העבודה, אחרי הכל הוא החליט לחזור לעבוד בשביל לנסות ולהשכיח לכמה רגעים את המציאות.

"אני שמח לפחות שהוא סקרן לגביך" ג'יין אמר בחיוך, מסתכל על הגבר הבוכה, "כמו תינוק" הבלונדיני הוסיף ונשען על דלפק הבר, מנגב את עיניו של מייקל, "תפסיק לבכות, במיוחד לא כשאני עובד" מנהל הבר אמר, טופח בעדינות על ראשו של האחר שמשך באפו וניגב את עיניו.
כחול העיניים התרחק לבסוף, חוזר לעמוד מאחור הדלפק וממשיך לברמן.
—
"שון?" ג'יין שאל בחוסר אמונה כששחור השיער הציץ מהדלת, מסתכל פנימה עד שעיניו נפגשו בעיניו הכחולות שהביטו עליו מאזור הברמנים.

"שון זה אתה?" לקוח ותיק אמר בחיוך, מושך את שחור השיער לבפנים, "התגעגעתי אלייך בן אדם, איפה היית?" הוא שאל בחיוך ושון רק הביט עליו בעיניים פעורות, הוא מכיר אותו?

"או זה שון!" מישהו אחר צעק ובמהרה התחילו קריאות ההתרגשות וכולם הקיפו את שון, נוגעים בו ומחייכים אליו, נצמדים אליו ואומרים לו שלום ושון מצא את עצמו עומד בפחד בתוך המעגל האנושי והרועש שכנראה הכיר אותו, אבל הוא לא הכיר אותם וראשו הסתחרר, עיניו מתחילות לדמוע והוא לא ידע מה לעשות, הוא אחז בחוזקה בתיקו, עומד בשקט.
–
שון הרגיש לפתע יד חזקה אוחזת בו ומושכת אותו מעגל האנשים, הוא הרים את עיניו לאותו אדם, מביט בפליאה על מייקל שקירב אותו אליו וכאילו חיבק את כתפיו, מושך אותו אל הבר, "הוא לא מרגיש טוב" מייקל הסביר בחיוך ללקוחות שבמהרה הביטו על הצעיר בדאגה, מאחלים לו בריאות לפני שהתפזרו וחזרו למקומותיהם, ממשיכים להתלחשש בניהם על שובו של שון, שמחים שהוא חזר.
–
"אתה בסדר?" מייקל שאל, אוחז בפניו של שון שהסתכל עליו והנהן, "ת-תודה" שון אמר, יכול להריח את ריח האלכוהול שנפלט מפיו של מייקל, עדיין אוחז בתיקו בחוזקה.
–
"מה אתה עושה כאן?" ג'יין שאל כשהלך לצד השני של הבר ונעמד לצידו של מייקל- שהזיז את ידיו משון במהירות כשהבין מה הוא עושה.

"ב-ברטה אמרה לי שאני צריך להיות פה אם אני רוצה להיזכר" שון מלמל חלושות והבלונדיני נאנח בהקלה לפני שחיבק בחוזקה את הצעיר המבוהל שלבסוף חיבק אותו בעדינות, "ראיתי את התמונות" שון מלמל בלחש וג'יין התרחק מעט רק בשביל להראות לצעיר את החיוך הרחב שלו, "באמת? איזה יופי" הבלונדיני אמר וליטף את ראשו.

"הבנתי שאני באמת אהבתי אותך" שון מלמל וג'יין המשיך לחייך, מלטף את פניו של האחר ונושק למצחו בחוזקה, "אוי ילד שלי" ג'יין לחש, "ואתה עדיין אוהב אותי!" הוא אמר ברוגז, מניח את ידו על לוח החזה של שון, "עמוק בפנים" הוא הוסיף בקול מרגיע, נותן לשון לחייך קלות לפני שעיניו זזו אל מייקל שחזר להתיישב על הבר, ממשיך לשתות.

"ג'יין?" שון שאל והבלונדיני הרים את גבותיו בשאלה, "אתה יודע אם במקרה אני מכיר את מייקל?" הצעיר שאל וג'יין ציחקק, "באיזה מובן בדיוק?" הוא שאל בסקרנות, סקרן לדעת מה שון ישאל, "היה ביני לבינו משהו?" הוא לחש לגבר שעדיין היה זר לו, "שוב, באיזה מובן?" ג'יין שאל שוב, רוצה שהאחר יגיע לשורש בשאלה, "בקטע רומנטי?" הוא לחש בביישנות, מובך מדי בשביל לשאול את זה, "אני לא יודע" ג'יין שיקרב, "הגיע הזמן שתגלה את זה בעצמך" הוא הוסיף בלחישה לפני שמשך את שון ביחד איתו אל אזור הברמנים.
–
"בוא נלמד אותך לברמן" מנהל הבר אמר ושון הנהן קלות, "נתנסה על מייקל" הבלונדיני הוסיף, גורם לעיניו של שון לפעור, הוא אמור להיות ברמן לפרופסור שלו? זה יהיה בסדר?
אבל לפני שהוא הצליח להבין משהו, הוא מצא את עצמו עומד למול מייקל עם בקבוק שתייה.
–
חום העיניים הביט על כחול העיניים ברוגז רגעי, מקבל מאחר מבט משועשע לפני שהוא חזר להביט על שון שהיה נראה מפוחד.

"הנה, תמזוג" הפרופסור אמר לבסוף, מושיט לאחר את הכוס שלו ושון בלע את רוקו, אוחז בשתי ידיים רועדות את הבקבוק ומוזג את השתייה במהירות, גורם לה להשפריץ מעט לצדדים וג'יין מהר תפס את הבקבוק, מייצב אותו ועוזר לאחר למזוג כמו שצריך.

"זהו" ג'יין אמר ודחף את הבקבוק בחזרה מעלה, מסיים לעזור לשון למלא את הכוס למייקל, אבל כשחום השיער לגם את השתייה במכה ושלח שוב את הכוס קדימה, ג'יין הביט עליו ונאנח, מבין שזה לא יסתיים בקרוב.

וככה זה נמשך ארוכות, שון נעזר בבלונדיני ומילא למייקל שתייה חריפה לכוסו, האחר שוב שותה את השתייה במכה והגיש את כוסו שוב לסטודנט המודאג, מפחד שמייקל לא יצליח להחזיק את עצמו מהאלכוהול.
———
"ה-הוא מת?" שון שאל בחשש כשמייקל נרדם על דלפק הבר וג'יין צחקק, "אל תדאג, הוא בסדר" הבלונדיני אמר ונאנח לעצמו, "בוא תעזור לי לקחת אותו לחדר שלך" הוא אמר ושון הביט עליו בשאלה, "על הדרך גם תראה את החדר שלך" ג'יין הוסיף בחיוך לפני שיצא מאזור הברמנים ושון רץ קלות אחריו, ניגשים למייקל.
–
"תרים אותו מהצד השני" ג'יין אמר כשהניח זרוע אחת של מייקל על עורפו שלו ושון הנהן ובעדינות הרים את הזרוע השנייה של מייקל, משעין אותה על עורפו לפני שהם משכו את השיכור לעמידה, ג'יין לקח את התיק של הפרופסור ולאחר מכן הוביל אותם אל אזור המגורים.
–
שון הביט בפליאה על המקום, "לא שומעים מוזיקה בכלל" הוא אמר בחיוך וג'יין צחקק, "זה אזור אקוסטי" הוא הסביר, שומע את מייקל ממלמל דברים לא ברורים והוא נאנח, ממשיך לקחת אותו אל חדרו של שון.
–
"תחזיק אותו שנייה" ג'יין אמר כשהוא נעמד למול הדלת הנעולה של חדרו של שון, הוא צריך להוציא מפתח.

ג'יין שיחרר את מייקל ממנו, גורם לשיכור ללכת קדימה ולדחוף את שון כנגד הקיר, גופו של הצעיר קפא במקומו והוא רק הביט על הגבר שנשען עליו, סנטרו של מייקל על כתפו שלו.

"או~" מייקל אמר בשכרות והתרחק מעט, "שון שון~" הוא מלמל והצביע על האחר, "התגעגעתי" הוא לחש לפני שצחקק, ומבלי באמת להבין מה הוא עושה שפתיו נצמדו בחוזקה על שפתיו של שון, גורם לאחר לפעור את עיניו בבהלה מוחלטת, הצעיר יכל להרגיש איך ששפתיו של מייקל נעות על פיו המבוהל והסגור שלו.

"מייקל!" ג'יין אמר וסטר לגבו של האחר לפני שמשך אותו, "מייקל תשלוט בעצמך!" ג'יין הוסיף לפני שהסתכל על שון המבוהל, נאנח לעצמו לפני שמשך את מייקל בחוזקה לחדר, זורק את הגבר השיכור על המיטה ומניח את התיק על השידה לפני שיצא מהר לבחוץ וסגר את הדלת מאחוריו.
–
"אוי שון, אתה בסדר?" ג'יין שאל בפחד, אוחז בפניו של שון שעדיין היה מבוהל, "הוא נישק אותי" שון מלמל בחוסר אמונה, גורם לאחר להיאנח, "אל תיקח אותו ברצינות, הוא תמיד ככה כשהוא שיכור" ג'יין שיקר לאחר, מרגיע אותו.
שון נשם בכבדות, נוגע בשפתיו, הוא נישק אותו, מייקל נישק אותו, ומה שהיה יותר מוזר, זה שהוא עצמו לא חשב על סטיבן בכלל, זה היה מוזר כי הוא לא שנא את זה, גבר אחר מנשק אותו מתוך שכרות והוא לא שונא את זה, למה?