תרפא אותי, פרופסור -פרק 43-

"תודה שאתה נותן לי להיות בגג" שון אמר כשהם ירדו ביחד אל הכיתה, "אני יודע שאתה אוהב להיות שם" מייקל אמר בחיוך והאחר הנהן, "מייקל?" הוא שאל והאחר הסתכל עליו, "אני יכול לבוא לבית שלך היום?" הצעיר שאל בלחש והאחר פער את עיניו בבהלה קטנה.

"בשביל?" מייקל ניסה להישמע כמה שיותר סמכותי, "ב-בגלל שגרתי שם, אני אולי אזכר במשהו" הוא הסביר והפרופסור נאנח, "תבוא אחרי הלימודים" מייקל אמר לבסוף ושון חייך באושר, מרוצה מתשובתו של האחר, "תודה!" הוא אמר בהתרגשות, מחבק את חום העיניים המופתע.

"או, א-אני מצטער!" שון הבין מה הוא עושה והוא הלך מהר אחורנית, רואה את פרצופו המופתע של מייקל שעוד יותר גרם לו להבין שלא היה בניהם כלום, "אז אחרי הלימודים" הוא הוסיף במהירות ורץ למטה בשאר המדרגות, משאיר את מייקל לעמוד לכמה רגעים באותה התנוחה.

הפרופסור הרגיש איך שליבו פועם בחוזקה וכבר עכשיו הוא התחרט על שהסכים ששון יכנס לביתו, מפחד שהוא יעשה משהו לא במקום.
—-
מיר חייך אל שון, מקבל ממנו חיוך בחזרה ונאנח לעצמו בהקלה, שון סוג של סלח לו, כנראה שמיר הוא בין היחידים ששמח על כך ששון איבד את הזיכרון.

הוא קיווה שאם יום אחד שון ייזכר בהכל, אז ששון לא ישנא אותו כמו פעם, הוא מקווה ששון של פעם ושון של היום יצליחו להסתדר ביחד ולהשתלב זה עם זה, ככה שלשון לא יהיו עוד התקפים, ככה ששון לא יפחד מסטיבן או מאנשים אחרים וככה ששון יהיה עדיין חבר שלו.
–
הצעיר הסתכל על הפרופסור בהתרגשות, כותב את הנאמר בשיעור ומחכה שיסתיים היום, ככה שהוא יראה איפה הוא היה גר לפני שאיבד את הזיכרון.

אולי הוא גם יבין למה הוא לא היה מפוקס בכביש וגרם בעקבות כך לתאונה.
—
'תגיע בערך עוד שעה לבית שלי' מייקל שלח הודעה לקמרון בזמן שהוא ושון צעדו ביחד אל הרכב שלו, לא רוצה להישאר יותר מדי זמן לבד עם שון.

'יאיי, אוקיי' קמרון השיב, לא באמת יודע לשם מה ההזמנה, אבל זה לא משנה, הוא אוהב להיות בחברתו של חברו הטוב, הוא גם יכול לעודד אותו מהמחשבות העצובות על שון.
—
"תיכנס" מייקל אמר לאחר ושון הנהן ופתח את הדלת האחורית, נכנס ומתיישב לפני שחגר את עצמו.

הפרופסור נשם עמוק בזמן שהלך אל הצד השני של הרכב, נכנס אל מושב הנהג וחוגר את עצמו גם כן לפני שהוא התניע ונסע אל ביתו, משתדל לא להביט על שון מהמראה ולא ליצור איתו דיבור.
–
המלוכסן שיחק באצבעותיו, מסתכל על מייקל ואחר כך על החלון, רואה שמתחיל שוב פעם לטפטף, הוא צריך לקנות לעצמו מטריה.

שון נאנח, מסתכל שוב על מייקל והוא הבין שכנראה האחר לא באמת רוצה לדבר איתו.
הם באמת לא הסתדרו בניהם בעבר?

שון כחכח בגרונו, אם כך, אז הוא צריך לפתוח איתו דף חדש.
–
"אתה פרופסור זמני, נכון?" שון שאל ומייקל הנהן, לא עונה במילים, "לכמה זמן?", "שנתיים, עכשיו נשאר לי שנה וארבעה חודשים" הפרופסור השיב והאחר הנהן, "מה תעשה אחרי שתסיים ללמד כאן?" הצעיר שאל, "אחזור ללמד באוניברסיטה הקודמת שבה עבדתי" מייקל הסביר, "אה" שון ענה, נוגס מעט בשפתו התחתונה, מה הוא עוד יכול להגיד בשביל להמשיך לנהל איתו שיחה?
–
"אתה מנגן בפסנתר?" הצעיר שאל כשניזכר בכך שמייקל שומע יצירת פסנתר, "כן" הפרופסור השיב ושון זרח באושר, "באמת? גם אני!" הוא אמר בחיוך ומייקל גיחך קלות, "אני יודע, יש לי פסנתר בבית" הוא אמר ושון חייך, "ניגנתי עליו?" הוא שאל, "לא עליו ספציפית, אבל על הפסנתר הקודם כן" חום העיניים השיב לשאלתו של האחר, מסתכל לשנייה על שון המרוצה לפני שחזר להביט בכביש.

"בן כמה אתה?" הצעיר שאל בסקרנות, מייקל לא נראה מבוגר בשביל להיות פרופסור, "28" הפרופסור השיב ושון חייך, "אני בן 16" הוא מלמל ואז שמע את הצחוק של האחר, "זאת אומרת, 23" שון אמר בחיוך תמים, עדיין לא רגיל לגיל שלו.

"אני מכיר את ריימונד" שון אמר בחיוך כשנזכר בשם של דודו של סטיבן, רואה איך שמייקל מסתכל עליו במעט כעס מהמראה הקדמית והצעיר הרכין את עיניו, כנראה שהוא לא צריך לדבר על זה, מחליט להישאר בשקט.
—
"הגענו" מייקל אמר והחנה את המכונית ושון הסתכל לבחוץ, רואה את הדירה הגדולה של מייקל, שום דבר לא צץ לו לראש.

"בוא נצא" הפרופסור הוסיף לפני שהוא יצא מהרכב, שון יוצא בהיסוס אחריו עם תיקו.

"איפה הייתה התאונה?" שון שאל ומייקל כחכח בגרונו לפני שהצביע על האזור והצעיר הסתכל על הכביש, לא, זה גם לא מזכיר לו כלום.

"עולה לך משהו לראש?" מייקל שאל ושון חייך באכזבה והניע את ראשו לשלילה, "הבנתי" מייקל מלמל לפני שהתקדם לדירה שלו, שון המשיך להביט לכמה רגעים על הכביש לפני שרץ קלות אחרי מייקל.
–
הם נכנסו פנימה, ושון החזיק את כפות ידיו יחדיו, הולך באיטיות אחרי מייקל בזמן שעיניו חוקרות את הדירה, לא היו בה קומות כמו בדירה שלו, אבל היא הייתה גדולה, במיוחד רק לבן אדם אחד.

הוא חייך לעצמו כשהביט על הפסנתר השחור שעמד מאחורי הספה, ממשיך להתקדם ולהסתכל על הסלון, לפחות עד שגופו נתקע בגופו של מייקל שכנראה נעצר והסתובב, גורם לשון לצעוד מעט לאחור ולהביט על מייקל בחיוך מצטער, "תעשה סיבוב, אולי זה יזכיר לך משהו" מייקל אמר, לא נראה מתרגש במיוחד ושון הרגיש כאילו והפרופסור רק רוצה שהוא יסתלק מכאן.

שון בלע את רוקו לפני שזז ממייקל, הולך לסלון, מניח עליו את התיק שלו ויושב עליו לכמה רגעים, "הייתי יושב כאן?" שון שאל את מייקל שהביט עליו מאזור הכניסה, 'לא רק ישבת' המבוגר חשב לעצמו כשניזכר במה שהם עשו על הסלון ביחד, "כן, ישבת כאן מדי פעם" הוא השיב ושון הנהן, מלטף את הספה ומביט עליה לפני שהתרומם, זה גם לא עזר לו.

הוא הלך אל מאחורי הסלון, מייקל המשיך להסתכל עליו מרחוק, רואה איך ששון עושה את דרכו אל הפסנתר.

שון ליטף את הפסנתר השחור, מתקדם אל ספסל הפסנתר והוא התיישב עליו, "אני יכול?" שון שאל ומייקל הנהן, מאפשר לו לנגן אם הוא רוצה.

הצעיר חייך בשמחה, מרים את מכסה הקלידים מעלה ומסתכל על הקלידים הלבנים והשחורים, מלטף אותם מבלי ללחוץ לפני שלחץ על קליד אחד, מחייך בשקט לפני שהתחיל לנגן את היצירה הלא ידועה.

"אני מבין שאתה אוהב את היצירה הזאת" מייקל אמר בחיוך, עדיין עומד רחוק ושון הנהן, "אני יכול לחשוב רק עליה כשאני מנגן, זה מוזר" שחור השיער אמר בכנות, רואה את החיוך הקטן של הפרופסור.

"אתה רוצה לאכול?" מייקל שאל, מעדיף להתעסק בבישולים ושון נעצר והנהן, "אם היינו אוכלים ביחד יכול להיות שזה יעזור לי" שון השיב והאחר הנהן בהבנה לפני שהלך אל המטבח, "אתה יכול להסתובב גם בחדרים" הפרופסור אמר והצעיר נעמד מהפסנתר, רוצה לגלות עוד מקומות בבית.
–
שון פתח את הדלת הראשונה מצידו השמאלי, רואה את השירותים והמקלחת, הוא נכנס פנימה, מסתכל על המקלחת והאמבטיה, שוב זה לא נתן לו כלום, הוא הסתכל במראה, מביט בעצמו עמוקות, הוא עדיין מופתע מהמראה היותר מבוגר שלו.

הוא חייך לעצמו, רואה את הגומות ומגחך, "לפחות הן עוד כאן" הוא מלמל ונגע בהן מעט לפני שנאנח לעצמו מהמראה ויצא החוצה, מסתכל על גבו של מייקל שהיה עסוק בלהכין להם אוכל.
–
המלוכסן התקדם לאזור של שתי הדלתות, הוא פתח את שתיהן, מגלה שני חדרי שינה, אחד מהם היה יותר מאוכלס ובעל חיים ושון הניח לעצמו שזה החדר של מייקל, הוא החליט לבסוף שכדאי קודם כל להיכנס לחדר הריק שכנראה היה פעם שלו.

שון הסתכל על הכיסא והשולחן, מלטף אותם עם ידיו ומתקדם אל השידה, נוגע בה ופותח את המגירות, הן היו ריקות.

הוא נאנח לפני שהסתכל על המיטה, שון חשב לעצמו לפני שחלץ את נעליו ונשכב על המיטה, מביט הצידה אל כיוון הדלת וגבותיו התרוממו בהפתעה, הוא יכול לראות את המיטה של מייקל ככה.
–
הוא עצם את עיניו, חושב לעצמו שאולי זה יוכל לעזור לו להתרגל, אבל לאט לאט הוא הרגיש את העייפות נופלת עליו ומבלי לשלוט בעצמו הוא נרדם.
—
מייקל סיים להכין לאכול, הוא שטף את ידיו וייבש אותן עם מגבת, "שון האוכל מוכן!" הוא קרא אבל הוא לא קיבל תשובה והיה נשמע רק שקט מוחלט.

הוא כיווץ את גבותיו בבלבול לפני שהתקדם אל אזור החדרים, מסתכל על החדר שהיה של שון והוא חייך לעצמו כשראה את הגבר הישן, שמח ששון כבר לא ישן מקופל ומבלי עזרה של כדור גם כן.
–
מייקל היסס לרגע לפני שהתקדם אל האחר, מתכופף באיטיות למול פרצופו של שון, "אתה עדיין יפה" הוא לחש, מביט עליו לכמה רגעים לפני ששלח את ידו באיטיות, מלטף עם קצות אצבעותיו את פרצופו של שון, מעביר אותן על מצחו, על לחיו, על אפו, על שפתיו ועל ריסיו, הוא גיחך קלות באושר, מסתכל על שיערו השחור של שון שכבר ארך לו מהפעם האחרונה שהוא ראה אותו בבית החולים, מחליט ללטף אותו בעדינות.
–
"מ-מייקל?" שון לחש כשהתעורר, גורם לפרופסור להרחיק את ידו ולהביט בעיניו הפקוחות של האחר, חום העיניים נפל לאחור על ישבנו מהבהלה, "ר-רציתי להעיר אותך" מייקל תירץ והתרומם מהר, "האוכל מוכן!" הוא הוסיף במהירות.

"מייקל, באמת לא היינו זוג?" שון שאל ושפשף את עיניו לפני שהתרומם ומייקל הניע את ראשו לשלילה, "אז למה אתה בוכה?" שון שאל ומייקל כיווץ את גבותיו בבלבול ונגע בעיניו, אצבעותיו היו לחות והוא הבין שכנראה הוא בכה מבלי באמת שהוא שם לב לכך.

"כנראה שנכנס לי משהו לעין" הפרופסור אמר, מנגב את עיניו, שון נאנח והתרומם מהמיטה, מחזיר את נעליו לרגליו ולאחר מכן הוא אחז בחולצתו של מייקל, "אתה לא משקר, נכון?" שון שאל בעיניים גדולות וסקרניות ומייקל כחכח בגרונו לפני שהזיז את ידו משון, "אני לא כזה פתטי בשביל לנהל זוגיות עם הסטודנט שלי" מייקל אמר בקשיחות ושון היה נראה טיפונת נעלב, "בוא לאכול" חום העיניים אמר לבסוף לפני שהוא יצא מהחדר, נותן לשון להישאר לכמה רגעים בפנים ולבכות בשקט, הוא רוצה לדעת למה הלב שלו לא מאמין למה שמייקל אומר.
—-
דפיקות בדלת נשמעו ומייקל נאנח כשהבין שזה קמרון, הוא פתח את הדלת, רואה את האקס שלו ביחד עם לאקי.

"שלום לך" קמרון אמר וחיבק את מייקל, גורם לשון שהציץ מהחדר להיכנס פנימה במהירות, "יש לו בן זוג" שון מלמל בשקט, מרגיש איך שליבו התכווץ, במיוחד מהמחשבה שמייקל מנשק גברים אחרים כשהוא משתכר כמו שהוא נישק אותו בבר.
–
"הכנת לנו אוכל?" המתולתל אמר, משחרר את לאקי ונותן לו להסתובב בבית.

הכלב ריחרח את הדירה ברצון, רץ במהירות אל החדר ומסתכל על שון שהביט עליו והוא נבח באושר לפני שזינק על האסייתי המבוהל שהוציא "אה!" מגרונו כשנפל על הריצפה, מאפשר לכלב הלבן ללקק את פניו הדומעות באושר.
–
"אל תגיד לי…" קמרון מלמל לפני שמייקל הנהן אליו, כן, שון כאן, "אומייגאד!" האקס צרח, "אבל הוא לא זוכר" מייקל הזהיר והמתולתל הנהן במהירות לפני שרץ אל החדר שאליו לאקי נכנס, עומד בפתח הדלת.

"שון שון~" קמרון צווח בהתרגשות, מבהיל את הגבר הגם ככה מבוהל, "לאקי מספיק!" קמרון ציווה והכלב הפסיק באחת, מתיישב ליד שון עם לשון שמחה בחוץ, "שון שון…" קמרון מלמל באושר לפני שהלך אל האחר ועזר לו להתרומם, מחבק אותו בחוזקה.

"אתה בטח לא זוכר אותי אבל אני קמרון, אני חבר טוב של מייקל והבן זוג שלי הוא פרנק ו…ו…אני ומייקל אקסים, אבל אל תבין לא נכון, לא עשינו כלום, ואני גם שכן של מייקל ואני ומייקל מכירים מגיל קטן, ו…והכלב הלבן הוא לאקי, הוא הכלב שלי, ו…ו…אמרתי שאני קמרון כבר?" הוא אמר מבלי להכניס באמת אוויר לריאותיו, רק עכשיו הוא נשם עמוק, גורם לשון לצחקק לעצמו.

"שלום קמרון" שון אמר והאחר התרחק מהחיבוק, אוחז בפניו של האחר, "התגעגעתי אלייך" קמרון אמר בכנות, מלטף את פניו של האחר, "באמת התגעגעתי" הוא הוסיף והתחיל לדמוע לפני שחיבק שוב את שון, נאנח בהקלה, "אני כל כך שמח לראות אותך שון שון" הוא מלמל והאסייתי חייך בעצב, קמרון נראה כמו מישהו נחמד להכיר, חבל שהוא לא זוכר אותו.

"אני שמח לפגוש אותך גם קמרון" שון מלמל, מחזיר לאחר חיבוק.
–
"תעזוב אותו קמרון, אתה עוד תהרוג אותו" מייקל אמר כשנעמד למול החדר, רואה את החיבוק הממושך והצמוד בין השניים, הוא לא קינא, טוב, אולי קצת כי גם הוא רצה לחבק ככה את שון, אבל הוא יותר דאג שהאחר יאבד הכרה מחוסר חמצן.

"אידיוט" קמרון מלמל והתרחק מהחיבוק, מסתכל על הפרצוץ הסקרן של שון, "או, לא קראתי לך אידיוט, קראתי לו אידיוט" המתולתל אמר, חושב שאולי האחר לא הבין לא נכון, "אתה תמיד היית קורא לו 'אידיוט'" קמרון פלט ואז עיניו של שון נפערו והוא הביט על מייקל שגם כן פער את עיניו, "מה?" קמרון שאל והסתכל על השניים, עד שהבין ששון קורא למייקל אידיוט בטלפון, "ק-קראת להרבה אנשים אחרים 'אידיוט', לא רק לו" המתולתל מיהר להגיד ושון המשיך להסתכל על מייקל.

"בוא לאכול" הפרופסור אמר לבסוף, מחליט להתנהג כאילו והוא לא מתרגש מכך והצעיר הנהן במרץ לפני שעקף את קמרון ואותו, הולך במהירות אל התיק שלו ולוקח את הטלפון, מחייג ל'אידיוט'.
–
הטלפון של מייקל צילצל והפרופסור הלך אל המטבח, שם הטלפון שלו היה, הוא הסתכל על המסך ולאחר מכן על שון שחייג אליו ונופף בטלפון שלו מעט, "אז זה אתה" המלוכסן אמר לפני שניתק ומייקל נאנח, "אחרי הכל היית צריך את הטלפון שלי כי גרת כאן" מייקל הסביר ושון חשב על זה ונאנח לעצמו כשמצא את זה הגיוני, "כן, אחרי הכל הייתם צריכים לתקשר אחד עם השני טלפונית" קמרון אמר כשנעמד ליד הסלון עם לאקי, גורם לשון לרדת מהעניין שיש משהו מאחורי זה.
–
"יאללה, אני רעב" קמרון אמר בחיוך, טופח על כתפו של שון לפני שהוא הלך אל המטבח והתיישב בכיסא, מסתכל על סיר הספגטי המוקרם שעל הגז המכובה.

שון הביט על מייקל לכמה רגעים לפני שהוא הניח את הטלפון בחזרה לתיק והלך לשבת בכיסא ליד קמרון, מרגיש לא נעים לשבת לצד הפרופסור שלו, אחרי הכל הוא איש החינוך שלו וזה לא ממש מכובד.
–
מייקל מזג להם לאכול, מניח את שתי הצלחות לפני שון וקמרון ולאחר מכן הוא מזג גם לו והניח את הצלחת שלו למולם, מתיישב גם הוא.

"בתאבון" שון מלמל בשקט, מקבל חיוך מרוצה מקמרון, "בתאבון" קמרון השיב, מחכה לתשובה של מייקל, "בתאבון" הפרופסור אמר לפני שהיה הראשון לאכול, לא רוצה ליצור קשר עין עם שון שישב למולו.
–
"טעים?" קמרון שאל את הצעיר ומייקל הרים את עיניו לרגע רק בשביל לראות את שון מהנהן בחיוך והוא חייך מעט לפני שהוריד את עיניו לאוכל, ממשיך לאכול כשמידי פעם עיניו הסתכלו על קמרון הנרגש שהביט עליו וסימן לו עם הראש לעשות איזשהו צעד עם שון.

מייקל כחכח בגרונו כשהביט על שפתיו המעט מלוכלכות של הצעיר והוא נגס בשפתו התחתונה, לוקח מפית מהשולחן ומגיש אותה לאחר שהביט עליו בשאלה, "יש לך קצת על הפה" מייקל אמר ושון לקח מהר את המפית מידו וניגב את פיו המלוכלך בחיוך מובך, גורם לשני האחרים לגחך על ההתנהגות החמודה שלו.
–
הטלפון של שון צלצל והוא הרים גבה בשאלה, "תסלחו לי" הוא אמר לפני שהתרומם והלך אל הטלפון שבסלון, מאפשר לקמרון ולמייקל להתלחשש בניהם, או יותר נכון, מאפשר לקמרון לנזוף על מייקל שלא מזיז עניינים.
–
"או, ג'יין" שון ענה לטלפון, שומע את אנחת ההקלה של האחר.

"איפה אתה?" הבלונדיני שאל, רוצה לדעת איפה המלוכסן.

"אני אצל מייקל" שון מלמל, שומע את הנשימה המופתעת של האחר.

"למה?" ג'יין שאל ברצינות, שומע את האחר מכחכח בגרונו.

"אולי זה יעזור לי להיזכר במשהו, אני רוצה להגיע שוב לבר אם זה בסדר מצידך" שחור העיניים הסביר ואמר.

"ברור שאתה יכול להגיע לבר, אני אשמח לראות אותך ואולי שגם תישן כאן מדי פעם, אחרי הכל היית בבר יותר זמן מבבית של מייקל" הבלונדיני אמר בחיוך ושון הנהן, שוכח לרגע שהוא בטלפון ושני הגברים האחרים גיחכו שוב, "אוקיי אני אבוא" שון אמר, שומע את צחקוקו המאושר של מנהל הבר.

"יאיי, אז תהנה שם לבינתיים, אני לא אפריע" הברמן אמר בחיוך לטלפון.

"אוקיי, להתראות" שון השיב.

"אני אוהב אותך שון שון" ג'יין אמר מתוך הרגל, ואז הוא נעצר כשלא שמע תגובה מהצד השני.

שון לא ידע מה להגיד, הוא לא יכול לשקר ולהגיד שגם הוא, הוא מאמין ששון הקודם כן אהב את ג'יין, אבל הוא בעצמו כרגע חושב שהבלונדיני הוא בן אדם נחמד ואולי קצת מפחיד, אבל לא יותר מזה.

"זה בסדר שון, אתה לא צריך להגיב לי בחזרה, אני יודע מה אתה באמת מרגיש" ג'יין אמר בחיוך, מסתיר את הכאב שבליבו מקולו.

"אני מצטער" שון מלמל בעצב ושני האחרים יכלו להבחין בצער שלו.

"זה בסדר תינוק שלי" הבלונדיני אמר לטלפון, "אני אנתק עכשיו" הוא הוסיף ושמע, "מממ" מסכים משון לפני שניתק, מאפשר לעצמו לנשום עמוקות ולהרגיע את ליבו הכואב.
—-
"למה את עצוב?" קמרון שאל את האחר שחזר לשבת לידו ושון חייך בעצב, "לא יכולתי להגיד לו שאני אוהב אותו בחזרה" שון אמר ונגס בפיו, נלחם בדמעותיו.

המתולתל נאנח וחיבק אותו, מאפשר לו לבכות לו, האקס הקטן הביט על האקס האחר שהסתכל על שון בעצב וקמרון מצא את עצמו נאנח שוב, טופח על גבו של הגבר הבוכה.
–
"אתה באמת רוצה להיזכר?" מייקל שאל בקשיחות וקמרון הביט עליו בשאלה לפני שהביט על שון שהסתכל על האחר בעיניים דומעות, מהנהן אליו חלושות, "אוקיי" מייקל אמר ונעמד במהירות מהכיסא, מדאיג מעט את קמרון כשהוא לא ידע מה מייקל הולך לעשות.

מייקל התקדם אל שון ומשך את הצעיר לעמידה, אוחז ביד אחת במותנו של שון ועם היד השנייה הוא אחז בלחיו הלחה של שון שהביט עליו בעיניים פעורות ומבולבלות, "בוא נראה אם זה יזכיר משהו" מייקל לחש לפני שקירב את שון עוד יותר אליו, מחבר את שפתיהם בחוזקה, גורם לקמרון להשתנק ולשון למצמץ מהר בעיניו, מרגיש איך שהשפתיים של האחר שוב זזות עליו והפעם הוא לא שיכור.

שון אחז בחולצה של מייקל בחוזקה עם אגרופיו, מייקל יכל הרגיש את הידיים של האחר על חזהו לפני שהרגיש את השפתיים של שון זזות גם כן- מה שגרם לו לפקוח את עיניו ולפגוש בעיניים העצומות של שון, הוא הרגיש איך שפעימות ליבו מתחזקות עוד יותר והוא עצם את עיניו בחזרה, מהדק את המגע על מותנו של שון בזמן שהכניס את לשונו לפיו של האחר.
–
שון מלמל "אהמ" קטן כשהלשון החמימה של מייקל נכנסה לפיו, זה אומנם לא הזכיר לו כלום, אבל הוא הרגיש איך שגופו נשאב לנשיקה והוא הניע את לשונו גם כן.

אולי הוא פשוט זקוק למגע, אולי הוא מאמין שזה יעזור לו להיזכר, אולי הוא חשב שזה יעלים את תחושותיו לסטיבן, אולי הוא פשוט מיואש מהכל, אולי הוא פשוט רצה לנשק את מייקל מבלי סיבה ברורה, שון לא ידע למה הוא ממשיך עם הנשיקה, אבל הוא כן ידע שהוא רוצה עוד ממנה.