תרפא אותי, פרופסור -פרק 44-

מייקל נאנח והניח יד על לחיו הסטורה, גורם לקמרון לצחקק קלות, "לפחות ליווית אותו למונית" המתולתל מלמל, זוכר איך ששון הגיב.
–
*פלאשבק*
שון גנח מעט כנגד הנשיקה, מרגיש איך שכל גופו מתחמם והוא נכנס למצב קטן של אופוריה, רוצה עוד ועוד ממייקל, לפחות עד שמייקל גרם לידו לזלוג מעט ללחי ישבנו של הצעיר, גורם לשון ללכת באחת אחורה ומתוך רפלקס שון סטר לו בחוזקה.

"א-אני" שון מלמל, "א-אני" הוא אמר שוב, מכחכח בגרונו לפני שהביט על מייקל וסטר לו שוב, הפעם ברכות, "אמרת שלא היינו בזוגיות, א-אל תשחק בי" הקטן אמר ונגס בפיו, סוטר קלות למייקל שוב-הפעם זה כבר הרגיש כמו ליטוף, "ו-ואתה הפרופסור שלי!" שחור השיער אמר, מרים את ידו בשביל לסטור שוב לאחר, אבל הוא לבסוף נאנח והוריד אותה מטה, "ואני עדיין מרגיש כמו נער בן 16" שון מלמל, מנפח את לחייו ברוגז כשהבין שגבר בן 28 התנשק איתו עמוקות.

"אני אלך לבר" שון מלמל לבסוף והלך מהר לסלון, לוקח את התיק שלו ויוצא מהר החוצה מהדירה, מזמין מונית.
—
"אני אלך אליו" מייקל אמר למתולתל שהנהן והתאפק שלא לצחוק לפני שהפרופסור רץ קלות אל היציאה, רואה איך ששון קופץ מעט בבהלה ומתרחק ממנו כשהוא התקרב אליו.

מייקל נאנח, "מצטער" הוא מלמל, גורם לשון לכחכח בגרונו בחוסר נעימות, "למה עשית את זה? זה לא הזכיר לי שום דבר ואתה בעצמך אמרת שלא היה בנינו כלום" שון לחש, משחק עם אצבעותיו וחום העיניים נאנח, מסתכל על שון.

"לא היה בנינו כלום" מייקל החליט לשקר, הוא נישק את שון בהתקף של רגע, כנראה שאם שון לא מצליח להיזכר גם אחרי זה, אז הוא באמת מדחיק את מה שהיה בניהם וכנראה שזה הכי טוב לשון.

"א-אז למה נישקת אותי?" שחור השיער מלמל, עיניו לא יציבות בזמן שהוא הביט על הקרקע, "יצא לנו להתנשק פעם אחת, אתה נישקת אותי כשהיית שיכור כי חשבת שאני סטיבן, אז חשבתי שמשהו קיצוני כמו נשיקה תעזור לך להיזכר, כנראה שטעיתי" מייקל שיקר ולא שיקר בו זמנית, ושון נאנח.

אז עכשיו הכול ברור, בגלל שמייקל הוא הבן דוד של סטיבן שון מרגיש אליו חיבור, יכול להיות ששון הקודם הצליח לראות במייקל מישהו שדומה לסטיבן, למרות שהוא כרגע לא באמת רואה את הדמיון בניהם.

סטיבן שונה, הוא לא היה קריר אליו והוא לא היה קשוח איתו, לפחות לא הסטיבן שהוא חשב שהוא עד לפגישה בכלא, ואת האמת שסטיבן הוא יותר הטעם שלו, אולי שון הקודם באמת היה ממש שונה ממנו בכל כך הרבה מובנים.
–
"אני מצטער מייקל, בטח גרמתי לך לאי נעימות בפעם ההיא, בטח גם עכשיו כשנישקתי אותך בחזרה לא הרגשת נעים" שון אמר ברצינות, מסתכל על מייקל, "אני חושב שעשיתי את זה כי אתה הבן דוד של סטיבן, נפרדתי ממנו כשביקרתי אותו בכלא, אבל עדיין יש לי רגשות אליו" הצעיר אמר בחיוך מצטער, רואה שוב את המבט המשונה בעיניו של האחר, אבל הוא לא באמת ייחס לזה חשיבות.

"כנראה בגלל שאתה הכי קרוב לסטיבן שמצאתי, אז אפשרתי לעצמי להציק לך וגם לנשק אותך, זה לא יקרה שוב, אני באמת מצטער" שון אמר בכנות והאחר יכל לראות את זה והוא הנהן אליו לבסוף.

כל עוד זה עושה לשון טוב אין לו ברירה אחרת אלא להמשיך ולהכחיש את מה שהיה בניהם, "מעולה, עכשיו נוכל לחיות במרחק נורמלי כמו שפרופסור וסטודנט צריכים להיות" מייקל אמר והצעיר הנהן אליו בחיוך, שמח שהאחר גם מרוצה ממה שאמר.
–

המונית הגיעה ושון נאנח לפני ששלח את ידו למייקל, רוצה ללחוץ לו את היד והאחר לחץ את ידו כמבוקש, "תודה שאפשרת לי לנסות ולהיזכר גם אם היית צריך לעשות משהו מגוחך כמו לנשק את הסטודנט שלך, אני באמת מצטער על זה" שון אמר, משחרר את לחיצת היד, "ניפגש באוניברסיטה" הוא הוסיף, גומותיו זורחות אל האחר שהחזיק את עצמו מלבכות לפני ששון רץ אל המונית, נוסע משם.
—-

*בחזרה להווה*
קמרון המשיך לצחוק, לפחות עד שהוא ראה את דמעותיו של מייקל, "היי, מה קרה?" המתולתל שאל ואחז בפניו של חברו הטוב שבמהרה חיבק אותו, צריך ניחום על מה שקרה בחוץ, הקטן נאנח בעצב, מבין שהיחסים של שון ומייקל לא הולכים כמו שצריך, טופח על גבו של האחר ברכות.
—-

שון נכנס אל הבר, מחייך אל הלקוחות שאמרו לו שלום, כנראה שהוא צריך להתנהג כרגיל ולא להגיד להם שהוא איבד את הזיכרון.

"שון שון~" ג'יין קרא מאחורי הבר והצעיר חייך ונופף לו קלות לפני שהוא הלך במהירות אל אזור הברמנים, מקבל חיבוק חם ואוהב מג'יין והוא חיבק אותו קלות בחזרה, "נהנית?" הבלונדיני שאל את האחר ושון הנהן, "היה בסדר" הוא מלמל, לא רוצה לשתף את האחר במה שקרה עם מייקל, "זה עזר לך להיזכר במשהו?" הבלונדיני שאל בלחישה, מלא בתקווה ושון הניע את ראשו לשלילה, נותן לאחר להבין שלא יצא מהביקור בביתו של מייקל שום דבר שהועיל לזיכרון שלו.
–

"לא נורא!" ג'יין מחא כף לפני שלקח סינר ועטף אותו על גופו של שון שקצת קפץ מהמגע הפתאומי, "יופי" הבלונדיני מלמל כשראה את שון לובש את הסינר של המקום, שמח לראות אותו שוב ככה אחרי לא מעט זמן.
—-
"פול?" שון שאל כשראה את שומר הראש שלו נכנס, טוב, הוא כבר ידע שפול לא השומר ראש שלו יותר אלא של אבא שלו, אבל עדיין קשה לו לעכל את זה, במיוחד כשפול לא מדבר אליו ברשמיות כמו פעם.

"או שון פה" פול אמר, מחבק את הצעיר שמצמץ בעיניו בבלבול, לא רגיל למגע שכזה עם האחר, "כן" הוא מלמל, טופח קלות על גבו של האחר, נותן לאחר להבין שהוא לא באמת מרוצה מהחיבוק ופול התרחק וחייך אליו קלות לפני שעקף אותו והלך אל ג'יין, נושק לו ארוכות על השפתיים, מה שגרם לשון להזיז מהר את המבט הצידה.

"עבדת קשה היום?" ג'יין שאל בקול חמוד, "מאוד" פול חייך, "הירו המעצבן" הבלונדיני מלמל, מקבל משון מבט די כועס והוא חייך אל הצעיר, "מצטער, אתה בטח רגיל לאהוב את אבא שלך, אבל אני לא באמת מסתדר איתו" ג'יין קרץ עם חיוך תמים לפני שהחזיר את עיניו אל פול ונשק לו שוב, "אני אתן לך לשתות משהו טעים אז אתה יכול לשבת לנוח" הוא אמר לבן זוגו שליטף את ראשו הבלונדיני והנהן אליו לפני שיצא מאזור הברמנים והתיישב למולו על הבר.
–

שון לא הרגיש קשור, ג'יין ופול צחקו ביחד, מנסים לשתף אותו בשיחות שלהם ובבדיחות שכנראה שון הקודם הכיר, אבל הוא לא התחבר בכלל, לא לשיחות האלו ולא למקום הזה, גברים רוקדים ומתמזמזים בכל מקום, שותים אלכוהול ומעשנים באזור המוגדר, מנסים להתמרח עליו ולהתחיל איתו.
המוזיקה הייתה רועשת לטעמו, הוא העדיף לחלוטין את מנגינת הפסנתר, מתגעגע לחברתם של מיר וסטיבן יותר מהכל.
—–
"תלך לחדר" ג'יין אמר כששם לב לכך ששון מנותק לחלוטין, "אתה יכול לישון כאן היום אם אתה רוצה" הבלונדיני אמר ושון הניע את ראשו לשלילה, "אני מעדיף לחזור הביתה" הצעיר אמר בכנות, "חבל, אולי תצליח להיזכר" פול אמר ושון הביט עליו לכמה שניות, בולע את רוקו, "אוקיי, אשאר כאן רק להיום" שחור השיער אמר וג'יין הנהן בחיוך מאולץ, עצוב מלשמוע את מילותיו של האחר.

גם אם הוא יודע ששון לא זוכר כלום, ג'יין לא יכול שלא לכעוס ולהתאכזב מעט משון.

"קח" ג'יין אמר והגיש לו את המפתח של אזור המגורים ואת המפתח של החדר שלו, "תנוח" הבלונדיני הוסיף והמלוכסן הנהן ולקח את תיקו, הולך אל אזור המגורים שהכיר רק מהפעם הקודמת שהיה בו, נכנס פנימה והולך אל החדר שהיה כביכול שלו.
–
הוא פתח את הדלת והציץ מעט פנימה לפני שנכנס וסגר אחריו את הדלת, נועל אותה ומוריד את תיקו על הריצפה, מדליק את האור.

הוא הביט לצדדים, מסתכל על המיטה והרהיטים שהיו בחדר, בצידו השמאלי הייתה עוד דלת והוא הלך אליה, פותח אותה ומגלה את המקלחת והשירותים, "כאן חייתי כל השנים האלו?" הוא שאל את עצמו בלחש, מסתכל על החדר שהיה קטן בהרבה מהדירה שלו.
–
הצעיר חלץ את נעליו והלך אל הארון, מחייך כשראה שיש שם בגדים, כנראה שלו, הוא לקח את מה שהיה צריך לפני שנכנס אל המקלחת, מתנקה לקראת השינה.
——

שון נשכב על המיטה, מכרסם את ציפורניו בזמן שבהה בתקרה, חסר מחשבות, חסר רגשות, חסר הכל, הוא רצה שקט ומשום מה, במקום הכי לא צפוי שיש, הוא מצא את השקט הזה והוא חייך לעצמו קלות, ממשיך להסתכל על התקרה הלבנה.
—-

"אם סטיבן לא היה בכלא, איפה הוא היה עכשיו?" שון שאל את עצמו, רוצה לשחק משחק קטן, "כנראה שהוא היה מתחת לשמיכה והייתי דואג שהוא ירגיש בנוח עד שהחום שלו יעבור" שון ענה לעצמו בחיוך, מדמיין את זה קורה.

"מה הייתי עושה אחר כך?" הוא שאל שוב, "נכנס אל תוך השמיכה ביחד איתו מבלי לפחד להיות חולה והייתי מחבק אותו עד שהיינו נרדמים" הוא צחקק בהשתובבות.

"מה מיר היה אומר אם הוא היה רואה אותנו ישנים מחבקים ביחד?", "כנראה שהוא היה אומר שאנחנו באמת בלתי ניתנים להפרדה" שון השיב לעצמו, ממשיך לחייך.

"אם הכל היה ממשיך להיות כרגיל, אז הייתי עוד עם סטיבן והיינו מאושרים, מיר היה תומך בנו ושלושתינו היינו חברים טובים, ההורים שלי היו גאים בי על זה שאני ממשיך להופיע ולנגן בפסנתר" הוא מלמל לעצמו בשקט, מרגיש איך שהדמעה זולגת מצד עינו והוא ניגב אותה במהירות.
–
"לא!" שון אמר לעצמו, "אתה לא צריך לחשוב ככה שון" הוא המשיך, מאוכזב מעצמו, "אם שון הקודם לא שמר עם אף אחד מהם על קשר, אז כנראה שאני צריך להבין כמה שהוא לא אהב אותם וכמה שהם עשו לו דברים רעים" הוא הסביר לעצמו, ממשיך להביט על התקרה, "אבל קשה לי עכשיו לשנוא אותם" הוא מלמל ונאנח, "ואם שון בטח והאמין בפול, ג'יין וגם בברטה, אז כנראה שהוא ידע מה נכון בשבילו" הוא הוסיף.

"שון" הוא אמר לעצמו שוב, מתרכז במילותיו, "תהיה טוב אל שלושתם, אני חושב שהם מי שאתה צריך באמת לסמוך עליהם, אחרי הכל פול הוא זה שהציל אותך מסטיבן וג'יין הוא זה שגידל אותך ועזר לך כל הזמן הזה מבלי לבקש שום תמורה וברטה הייתה שם בשבילך לאורך כל השנים" הוא מלמל לעצמו והנהן.

הוא יודע שזה לא יהיה פשוט, אבל הוא חייב לנסות, בשביל שלושת האנשים מהסרטון, בשביל שלושת האנשים שהיו הוא עצמו, הוא לא יכול להזניח את עצמו, הוא חייב להיות חזק.

הוא כבר לא בן 16, תוך כמה ימים בודדים הוא מצא את עצמו בן 23 עם אישיות והתנהגות שונה, עם חברים שונים וגם כנראה משפחה שונה.
–
"אבל מי אתה הבן אדם שיצאתי איתו?" שון שאל את האוויר, עדיין מרגיש לו מוזר העובדה שהאדם שכביכול אהב לא בא אליו, "יכול להיות שאבא סילק אותו מהמדינה כמו ברנדון? יכול להיות שזה ברנדון בעצמו?" הוא שאל את עצמו ואז הניע את ראשו לשלילה, "אין מצב שזה ברנדון, לפי מה שברטה רשמה, אני לא אהבתי אותו במיוחד" הוא מלמל, ממשיך לדבר אל עצמו בחדר הסגור, מאפשר לעצמו עם עצמו בלבד לא להרגיש כל כך לבד.
—-

דפיקות בדלת עצרו את מחשבותיו והוא התרומם לישיבה, מפחד קצת ולא עונה, "שון זה אני ג'יין" הבלונדיני נשמע, "אתה אכלת?" הוא שאל, "כ-כן" שון השיב והיה שקט רגעי, "אם אתה צריך משהו אל תתבייש להגיד לי" ג'יין אמר, לא מאמין שהוא באמת צריך להגיד לאחר לא להתבייש ממנו, "א-אוקיי" שון צעק קלות בחזרה.

"לילה טוב תינוקי" ג'יין אמר בחיוך לדלת, מניח את מצחו עליה, "לילה טוב" הוא שמע את האחר אומר וחיוכו התרחב, שמח שהוא יכול לשמוע את קולו, הוא נשאר ככה לכמה רגעים לפני שהתרחק מהדלת וחזר אל הבר, ממשיך לעבוד.
—–

קמרון נאנח, מסתכל על מייקל שנרדם על המיטה, יותר מדי דמעות יצאו ממייקל והמתולתל באמת שמעולם לא האמין שהאחר יכול לבכות ככה, או בכלל, לבכות.

רק אחרי ששון הגיע לחייו מייקל התחיל לבכות, אפילו יותר מדי, והאקס הקטן באמת לא ידע אם זה טוב למייקל כל הסיפור הזה.

אולי הוא צריך בעצמו לספר לשון? לא, זה לא יעזור, לא משנה מה הוא יספר, כל עוד שון לא זוכר דבר, זה לא ישנה כלום, שון לא באמת יוכל להתאהב בחזרה במייקל גם אם יספרו לו את האמת על הזוגיות שלהם, אחרי הכל שון לא באמת מצליח לאהוב את ג'יין או את פול כמו שהוא אהב פעם למרות שאמרו לו שהוא אהב אותם מאוד.

הדבר היחיד שיכול לעזור לשון, זה הוא עצמו בלבד, אם הוא לבדו יצליח להיזכר במה שקרה, אז הוא היחידי שיכול להחזיר לעצמו את כל הרגשות שהרגיש לאנשים שזרים לו כרגע.
–
"לילה טוב" קמרון מלמל לגבר הישן, נושק למצחו ומכסה אותו כמו שצריך לפני שהוא התרומם ויצא החוצה, יוצא מהדירה ונועל אותה עם המפתח שיש לו לפני שהלך אל הדירה שלו, בדרך מביט על אזור הכביש שבו התרחש התאונה, הוא נאנח לעצמו בעצב לפני שהלך אל ביתו, פרנק כבר מחכה לו שם עם תה חם ועוגיות מתחת לשמיכה החמימה.
——

"לקום!" קולו של ג'יין הקפיץ באחת את שון שנעמד בהפתעה מהמיטה, מתעורר מהשינה, "ק-ק-קמתי" שון גמגם בפחד, "תפתח אז, אני אתן לך מברשת שיניים" הבלונדיני אמר והצעיר הלך קדימה, פותח את הדלת ומבצבץ מעט ממנה, "הנה" ג'יין אמר בחיוך והצעיר חייך אליו בחזרה, לוקח את המברשת מידו של האחר.

"אם אתה צריך עוד משהו תגיד לי, אני אכין לנו לבינתיים קפה ואכין לך כריך לאוניברסיטה" מנהל הבר אמר בחיוך, "אני לא שותה קפה, זה מר" שון הסביר והאחר הסתכל עליו בפליאה לפני שגיחך קלות, "יש תה?!" הוא הציע בשאלה ושון הנהן, "2 סוכר" הוא השיב והבלונדיני צחקק לפני שבילגן את שיערו של האחר, "עכשיו אתה באמת נראה כמו הילד שלי" המבוגר אמר בחיוך מרוצה לפני שהלך מהדלת אל המטבחון.
–
שון חייך קלות וסגר את הדלת אחריו, "הוא בן אדם טוב" הוא אמר וגם הזכיר לעצמו את זה לפני שהלך אל הארון וחיפש בגדים שיתאימו לאוניברסיטה לפני שהלך למקלחת, מתעורר מהעייפות ומתארגן אל יום הלימודים שלו.
—-

"הנה לך" ג'יין אמר ונתן לו את הכריך, מסתכל על איך ששון לוקח אותו מידו ומכניס את הכריך לתיק, "התה" ג'יין הוסיף, נותן לצעיר ממנו את כוס התה שלו, הוא נשען על השיש והמלוכסן הביט עליו לפני שעשה את זה גם כן, מוצא את זה נחמד.

"רוצה עוגיות?" הבלונדיני שאל ושון הנהן קלות, "יופי, קניתי לך במיוחד כמה סוגים, אני לא יודע מה אתה תאהב" ג'יין אמר והסתובב, פותח את הארון שמעל לראשו ומוציא קופסאות של עוגיות, נותן לאחר לבחור מה הוא רוצה, וכששון בהיסוס פתח קופסת עוגיות, כחול העיניים חייך באושר, "לפחות הטעם שלך בעוגיות לא השתנה" הוא מלמל בשמחה ושון הביט עליו בחיוך.

"אתה אוהב גם לערבב את העוגייה ביחד עם השתייה החמה בתוך הפה?" הבלונדיני שאל והאחר הנהן במהירות, "איך אתה יוד-…או!" הוא אמר וחייך קלות כשהבין שאחרי הכל ג'יין כנראה יודע עליו לא מעט דברים, אפילו דברים שהוא בעצמו לא יודע.

ג'יין צחקק ולגם מהקפה שלו, שון הסתכל עליו, רואה את פניו היפות של האחר, עיניו הכחולות היו מחוייכות ושיערו הבלונדיני זרח באור, הוא היה די אבהי אבל גם מפחיד כשהוא צועק.

"כמה זמן אתה ופול ביחד?" שון שאל וג'יין הסתכל עליו וחשב לרגע, "לפי הזמן שאתה זוכר, אנחנו 4 שנים ביחד, אבל לפי הזמן העכשווי, אנחנו כמעט 11 שנה ביחד" ג'יין אמר, נושף ארוכות כשהבין את כמות השנים שהוא עבר עם בן זוגו, "ואוו" שון אמר בהפתעה, "אז הייתם בזוגיות לפני שאני וסטיבן היינו ביחד" הוא אמר בחיוך וג'יין גירד בעורפו בחוסר נעימות כשסטיבן עלה בנסיבות משמחות לשיחה שלהם, מרגיש עוד יותר חוסר נעימות כשזה הגיע משון, "אפשר להציג את זה ככה" ג'יין לחש, שותה עוד מהקפה שלו.
–

"ג'יין?" שון שאל לפתע, נוגס בעוגייה הרכה, "מה?" מנהל הבר שאל, "אתה באמת לא תגיד לי עם מי יצאתי?" הצעיר אמר וג'יין הניע את ראשו לשלילה, "הוא ביקש לא להגיד לך, אחרי הכל הוא יכול לראות שאפילו אם תפגוש אותו אתה לא תדע שום דבר, וגם אם נספר לך, אתה עדיין לא תרגיש אליו שום דבר" הבלונדיני אמר בכנות.

"שלא לדבר על זה שלמעשה הוא עושה את זה בשביל שלך יהיה טוב יותר, אחרי הכל נושא איבוד הזיכרון מעיק עליך יותר מכולנו, כנראה שהוא מעדיף שתשכח אותו לחלוטין כי אם תחזרו להיות ביחד אבא שלך לא יהיה מרוצה מזה" המבוגר יותר הוסיף ושון נגס בשפתו התחתונה, לא יודע באמת איך להגיב לדבריו של האחר, זה עדיין בלבל אותו נורא.

"אתה עדיין אוהב את סטיבן?" ג'יין שאל כשהבין שהאחר לא ישיב לדבריו, ושון הנהן, "אני מבין" ג'יין אמר בעצב.
–
"בכל מקרה נגמר לנו הזמן ואתה צריך ללכת לאוניברסיטה" הבלונדיני אמר מהר ושון הרגיש כאילו והאחר מאוכזב ממנו, כנראה שג'יין לא אהב את התשובה שלו.

"אני מצטער" שון מלמל, "על מה?" ג'יין התרחק מהשיש והניח את כוסו בכיור לפני שסידר את העוגיות במקום, "על זה שאני לא השון שאתה מכיר" הוא ענה וג'יין נעצר ונאנח ארוכות, מסתכל על שון עמוק בתוך העיניים, "אתה לא צריך להצטער על זה, השון שאתה זה השון שאני מכיר, אולי אתה שונה ממנו, אבל אתה אותו השון" הבלונדיני הסביר לפני שנשק ללחיו של הצעיר.

"אני לא אלווה אותך החוצה, אז נפרד כבר כאן" ג'יין אמר, מאמין שהוא לא יצליח להחזיק את הדמעות שלו אם הוא יישאר יותר מדי זמן עם שון.

"אתה לא חייב להגיע היום" ג'יין הוסיף ושון הביט עליו בשאלה, "תעשה את מה שאתה באמת רוצה לעשות, לא את מה שאחרים רוצים שתרצה לעשות" הוא הוסיף בחיוך והאחר חייך אליו קלות בחזרה לפני שיצא החוצה והזמין לעצמו מונית, מאפשר לג'יין לבכות שוב לעצמו על החיים הלא פיירים של הצעיר.

"שון שלי עוד יחזור ויראה לך מה זה" הוא אמר ברוגז על הצעיר וניגב את דמעותיו שהמשיכו לרדת, רוצה להאמין ששון שמכיר אותו באמת יחזור יום אחד וישמח את כולם.