אני.

הרגע ההוא שבו הכל נראה אפשרי.
התיישבתי בחצר בפינת עישון על ספה שאחד הילדים גררו החוצה, כי כבר לא היה לה מקום, לא נשמע דבר מלבד שירת הצרצרים.
שררה בחוץ מין דממה מופתית שכזו כאילו מישהו ניצח עליה.
הכל היה במקומו ומפוזר.
שקיות תה זרוקות על הדשא, פחיות ישנות על שולחן שאיש לא יודע איך הגיע לשם בכלל, וכוס קפה ששתיתי כמה ימים קודם לכן ונשארה מונחת שם.
בין כל הבלאגן הזה הרגשתי שהכל מסתדר פתאום. בראשי הכל הונח בדיוק איפה שצריך להימצא.
לגמתי שוב מכוס התה שהכנתי ולקחתי שאיפה ארוכה מהסיגריה.
הכל היה ברור עכשיו.
ברור יותר מתמיד.
יש לי מקום פה.
הרגע הזה שמציף אותך בהרבה עצב מהול בתמיהה, "איך הגעתי למצב הזה?",
עלי העץ העדינים נראים מסונוורים לאור המנורה הצבעונית.
גם אני מסונוורת ולא ברור ממה.
הרגע הזה שבו הכל נראה אפשרי, אבל רק נראה.
זה הכה בי, זה היה ברור עכשיו.
ברור מתמיד.
אין לי מקום פה.
אני כוס קפה שנשכחה.