יונת השלום

זהו מעשה בעיירה,
רחוקה רחוקה.
שהייתה מוקפת באויבים רבים,
מכל הכיוונים.
היה בה הר געש גדול שתמיד היווה סכנה.
על אף שלא התפרץ אפילו פעם אחת.
היו שם המון מלחמות.
וחיילים מתו, כל כמה שעות.
זו הייתה השגרה, באותה עיירה.
עד שביום מיוחד.
הגיעה יונה.
יונה לבנה.
היונה הצחורה שייטה לה בשמים האפורים,
מעל העיר העגומה.
והפיחה אור בכל פינה.
ירדה היא אט אט על האדמה
וחיכתה מחוץ לדלתו של אחד התושבים.
אותו אחד פתח דלתו ליונה הצחורה והכניסה לביתו.
הוא טיפל בה כאילו הייתה בת משפחתו.
מאז אותו היום, פסקו המלחמות.
השמש יצאה מבעד לעננים.
כל התושבים היו יותר שמחים.
וכך היה מצב כמה חודשים טובים.
עד שיום אחד, האדמה רעדה, ההר בער.
והיה צורך להקריב קורבן,
על מנת להציל את העיירה מאובדן.
ואותו אדם שגידל את היונה שכבר היה זקן.
החליט להתנדב. ועל העיר להגן.
הוא יצא למסע.
המסע לפסגה.
מסע ארוך ומפרך.
שהיה קשה לו במיוחד עקב כך שהיה זקן…
אבל היה דבר שהפיח בו תקווה.
גם אם קטנה.
הייתה זו היונה.
הצחורה והלבנה.
ולאחר ימים אחדים הגיעה לפסגה.
עמד הוא אז בלוע ההר, נפרד מהאתמול והמחר.
קפץ הוא אז אל האש הבוערת.
הרוחות מיד נרגעו.
הרעידות נעלמו.
אך היונה.
יונת השלום.
נעלמה ולא שבה מאז אותו היום.