סיפור חיי- חלק א'

אני שוכבת במיטה חושבת, חושבת על הכל.
אני מסתכלת אחורה על כל החיים שלי והתקופה שהכי צורמת לי היא השנה וחצי הזאת שעברתי והתקופה העכשווית ואני נאנחת.
קשה לי להאמין שעברתי את השנה וחצי הזאת ועוד ממשיכה לעבור.
מאז שאני ילדה קטנה אני עוברת דברים קשים, אבל אף פעם לא התמודדתי בדרך בה אני מתמודדת היום.
כשהייתי ילדה קטנה ראיתי את ההורים שלי כל יום רבים מכות, ראיתי את אמא שלי סובלת, אבא שלי כל הזמן היה בחוץ, לפעמים בעבודה לפעמים אצל בחורות, תמיד הייתי מחפשת את אבא שלי, כשהוא היה נמצא בבית אז הוא היה רואה איתי טום וג'רי, אבל הריבים והמכות והחיפושים של אמא שלי איתו היו בלתי נסבלים.
אז הם התגרשו, אומנם היה שקט, אבל זה היה נורא תמיד רציתי את אבא, אני זוכרת את היום של הגירושים אני ואחי הקטן חיכינו עם דודה שלי וסבא שלי (מצד אמא) מחוץ לרבנות ואני בכיתי ידעתי שקורה משהו, אחרי שההורים שלי יצאו משם אבא בא חיבק אותי ואמר: "ילדה שלי אל תבכי, אני יבוא לבקר כל הזמן, אני ידבר איתך כל יום, אני תמיד יהיה איתך, אני מבטיח"
ואני רק בכיתי וצעקתי "אבא אל תלך, תישאר איתי" ובסוף הוא הלך ואמא הכניסה אותי למכונית, מאותו יום חיכיתי לטלפון ממנו כל הזמן, חיכיתי שהוא יבוא והוא לא בא והוא לא התקשר.
רק פעם בכמה זמן הוא היה מדבר איתי, מבטיח שהוא יבוא לקחת אותי ואת אחי לשבת/שיבוא לבקר, היינו מתארגנים ומחכים לו, אבל הוא אף פעם לא בא וככה זה מאז שאני בכיתה א.
עברתי מלא טיפולים רגשיים בגללו, כל הזמן הייתי עצובה, הייתי מחכה שיבוא, תמיד האמנתי לו.
הייתי תלמידה מצטיינת, תמיד לומדת, אובחנתי בקשב וריכוז אז הייתי מקבלת ריטלין והאמת שגם אהבתי לקחת את זה, הכדור עזר לי להתרכז וללמוד, תמיד בתוך החדר שלי, לא עניין אותי חברות או יציאות או בנים, תמיד עניינו אותי הלימודים והמשפחה שלי (מצד האמא), אבל תמיד הקשר הכושל הזה עם אבא הפריע לי, תמיד היה תקופות של עליות ושל ירידות ותמיד בסוף עברתי את זה, אני סובלת מחוסר איזון רגשי.
תמיד היה לי הכל, וגם יש לי הכל, אמא שלי שתמיד דואגת שיהיה לי הכל ולא מחסירה כלום וסבא שלי שדואג לי וגם קצת המשפחה.
~
באמצע שנת כיתה ח' המצב שלי התהפך ממש, מרוב המצב הרגשי הגרוע שלי התחלתי לשמוע קולות ולראות דמויות.
הקולות אמרו לי שעדיף שאני ימות, שאני עושה רק צרות ונזקים, שכולם שונאים אותי, שאמא שונאת אותי, הדמויות שהייתי רואה היו צלליות שחורות בכל מיני צורות, פעם בצורה של בן אדם, פעם של רוח/שד שממש הפחידו אותי, אז הלכנו לפסיכיאטרית שלי והיא נתנה לי כדורים שיעזרו לי, בהתחלה לקחתי את הכדורים ולאט לאט הפסקתי לקחת אותם בלי אישור של הפסיכיאטרית ובסוף הקולות והדמויות נעלמו מעצמם, נכון שהכדורים עזרו לי, אבל פשוט שהחלטתי שאני לא רוצה יותר לקחת אותם אז הפסקתי ובסוף זה עבר, במשך חצי שנה כמעט הפסקתי ללמוד בגלל המצב והיה לי בעיות עם ביקור סדיר, התחננתי לאבא שלי בטלפון שיבוא לבקר אותי, שיהיה איתי, אבל הוא כלום לא הזיז לו, עסוק בחיים שלו עם אשתו והילדים שלו.
~
בסוף שנת ח' סבא החליט להעביר אותנו דירה, כן הבית שבו אנחנו גרים הוא של סבא, עברנו דירה ובאמת הכל היה בסדר בהתחלה, שכונה חדשה אני לא מכירה אף אחד.
לאט לאט התחלתי להכיר ילדים מהשכונה החדשה שלי, פתאום התחלתי לצאת עם חברות מהשכונה, התחיל לעניין אותי בנים, התחלתי לשים לב למראה שלי, התחלתי לעשן (סיגריות, לא משהו אחר), בקיצור השתנתי, תחילת כיתה ט' דווקא התחיל טוב חזרתי ללימודים והכל, אבל עם כל היציאות והילדים השליליים שהכרתי התחלתי להזניח את הלימודים, התחלתי לברוח מהבית, יצאתי למועדונים.
היה לי חבר ממש ממש טוב, אנחנו גרים באותו בניין אז ככה שכל היום היינו ביחד, היינו יוצאים ומבלים עד שעות מאוחרות, היינו אחד בתחת של השני (סליחה על הביטוי), אמא שלי סמכה עלי והסכימה לכל זה והיא גם אהבה מאוד את החבר הטוב הזה, היא אהבה אותו כאילו הוא היה הבן שלה, נגררתי אחריו למקומות לא טובים, הייתי בדיוק ההפך מעצמי וגם כולם אמרו לי את זה, אבל לא היה אכפת לי, ממש השתניתי.
אמא שלי וחבר שלה חזרו להיות ביחד ובואו נגיד שחבר של אמא שלי ממש ממש לא סבל את החבר הטוב שלי, בגלל ההתנהגות שלו והמראה שלו (כל העגילים וזה..) , אבל הוא שתק עד שיום אחד הוא שמע איך החבר הכי הטוב הזה דיבר איתי (זה היה בצחוק, זה הוא גס), ורב איתו.
אחרי המריבה הזאת אמא שלי גילתה דברים שלא ידעה, למשל: שעישנתי, ששיקרתי אותה מספר פעמים וכו'… , היא כעסה מאוד ואסרה עלי לדבר עם החבר הטוב שלי, אז היינו נפגשים בלי שהיא תדע ואז היא גילתה והיה יותר בלגאן.
אמא לא הסכימה לי יותר לצאת כמו שהייתי יוצאת עם החבר הטוב והיא רצתה שאני יחזור לעצמי וילמד.
התקופה הזאת שאני והוא לא דיברנו הייתה מאוד מאוד קשה בשבילי והייתי חייבת לצאת, הייתי חייבת את החופש שלי ולא קיבלתי את זה התחלתי שוב לחזור לדיכאון, שוב המצב הרגשי שלי היה גרוע.
אמא שלי וחבר שלה נפרדו (שוב, כרגיל..) ואני והחבר הטוב חזרנו להיות בקשר, אבל זה לא היה אותו קשר היינו ממש רחוקים אחד מהשני וגם אמא לא סמכה עליו יותר.
אחרי תקופה ארוכה שכבר לא קיבלתי את החופש שרציתי והייתי בדיכאון הייתי חייבת לברוח.
~
יום אחד קמתי בבוקר, הלכתי לבית ספר, הכל רגיל ובדרך דיברתי עם חברה שלי תמר (גם מהשכונה) בטלפון, הייתי כבר בשער עד שתמר הציעה שניסע לפתח תקווה ואני פשוט עשיתי אחורה פנה וניפגשתי איתה קרוב לבית, באמת נסענו לפתח תקווה בלי להודיע לאף אחד, נסענו לחבר שלה והכל היה סבבה, עד שהתחילו לחפש אותי ואני לא עניתי לטלפונים, כולם התקשרו אלי: אמא, המשפחה שלי, חברות, החבר הטוב, אפילו אבא שלי התקשר אלי, אבל לא עניתי לאף אחד, באותו רגע הרגשתי חופשייה, היה לי כיף, עד שהבנתי שחבר של תמר הוא בן 19 וגם החבר שלו שהיה איתנו, לחבר של תמר קראו אמיר ולחבר שלו קראו אדם, התחלתי להילחץ, הטלפון לא מפסיק לצלצל מי שאני ותמר נמצאות איתם, הם בני 19 והרי מה בן 19 יחפש ממישהי בת 15 (כולנו יודעים מה התשובה), הטלפון שלי צילצל שוב אז תמר לקחה אותו ופשוט כיבתה אותו ואני מרוב הלחץ בכיתי וכל הזמן אמרתי שאני רוצה הביתה, ביקשתי מאמיר (חבר של תמר) שיחה והתקשרתי לחברה הטוב שלי, בשיחה הובהר לי ממנו שאמא שלי במשטרה מחפשת אותי ושכל המשטרה על הרגליים ושהוא הולך להגיד לאמא שלי איפה אני אם אני לא חוזרת תוך שעתיים.
שעתיים עברו ואני עדיין הייתי בפתח תקווה, לא ידעתי איך לחזור הטלפון שלי היה אצל תמר ולא היה לי כסף, תמר ושני הבנים החליטו ללכת להשקות עציצים באיזה פרדס שהיה באזור ואני הלכתי איתם, בדרך אמרתי לתמר "תוך חצי שעה אנחנו בחוץ תופסות מונית הביתה ונסתדר כבר עם הכסף" והיא הסכימה.
עברה חצי שעה, עברו שעתיים, עברו 5 שעות והיה כבר ממש חשוך ואנחנו עדיין היינו בפרדס, הייתי ממש אבודה, מצד אחד נהניתי סוף סוף וידעתי שתמר פה והיא שומרת עלי ומצד שני פחדתי משני הבנים.
היה לי סחרחורת ולא הרגשתי טוב אז קראתי לתמר, אבל היא לא ענתה, רק אדם ענה לי: "תמר ואמיר לא פה, לא שמת לב שהתקדמנו ועזבנו אותם?"
עניתי לו: "לא, תן לי להתקשר לתמר"
הוא אמר: "אין לי סוללה, אל תדאגי אנחנו הולכים לתמר"
דאגתי וחצי, הייתי כל כך מבולבלת ולא הרגשתי טוב והרגשתי חסרת הגנה, עד שאיכשהו הגעתי למצב שאדם נישק אותי ולא היה לי כוח לעשות כלום הייתי חלשה, המשכנו ללכת ונפלתי שם על הדשא אז אדם הרים אותי ואני ממש ממש כבר לא שמתי לב מה קורה סביבי, הרגשתי מישהו נוגע בי בגוף, אדם עצר שם אותי על הדשא והפשיט אותי, ניסיתי לדחוף אותו מעלי, אבל לא הצלחתי אז פשוט בכוחות האחרונים שהיו לי צרחתי וצרחתי כמו משוגעת שיעזוב אותי, שיפסיק, מקווה שמישהו ישמע אותי ויציל אותי, אבל אף אחד לא שמע והוא לא הפסיק והיה מה שהיה.
חזרנו לבית של אמיר ושמה ראיתי את תמר ופשוט התפרקתי עליה, בכיתי ובכיתי וסיפרתי לה כל מה שקרה וביקשתי הביתה, אבל היא רק חיבקה אותי ועודדה אותי ולפי מה שהבנתי שמתוכנן שאני ותמר נשארות לישון בפתח תקווה, תמר ישנה אצל אמיר ואני ישנה אצל אדם, לא הסכמתי לזה וגם אמרתי את זה לתמר והיא הבטיחה לי שהכל יהיה בסדר ושהיא פה שומרת עלי, למזלי כל זה הסתיים בכך שהמשטרה מצאה אותנו ולקחה אותי ואותה הביתה.
יום למחרת זכרתי חלק מהדברים שקרו עם אדם, זומנתי לחקירה כי רצו לבדוק שהכל בסדר ומה בדיוק היה ואני אמרתי את מה שזכרתי, תיארתי את הכל ושהגעתי לחלק עם אדם תיארתי רק את מה שזכרתי וגם אמרתי לחוקר שאני לא ממש זוכרת מה היה ומה שאני זוכרת שהוא נגע בי ואיכשהו הגענו לבית של אמיר וכל הפרשה הזאת הסתיימה.
הכל המשיך כרגיל, אמא שלי כמובן שלא סמכה עלי וכמעט לא יצאתי מהבית, הפסיכיאטרית אמרה שאני נערה בסיכון ושאני חייבת לצאת מהבית למקום סגור כמו צופיה והרווחה גם התערבה, אמא וסבא עשו בלגאן ולא הסכימו לזה, הם אמרו שיתנו לי צאנס אחרון לשנות, אז הפסיכיאטרית החליטה שאני במין מעצר בית לחודשיים, אני פשוט התחרפנתי בחודשיים האלה, לא רק שלא יכולתי לצאת והייתי חייבת את האוויר הזה, גם היו לי סיוטים ולא יכולתי לחזור לבית ספר כי כל הזמן עלו לי כמו פלשבאקים בראש על מה שקרה עם אדם, הקולות חזרו והסיוטים לא הפסיקו.
אחרי חודש בערך נזכרתי בהכל, אבל לא סיפרתי לאף אחד חוץ מלחבר הכי טוב שלי, התחלתי לשמוע מכל מיני ילדים שיש עלי שמועות, שאני שרמוטה/שהזדיינתי עם החבר של העבריינית של השכונה/שנאנסתי/שאני בהריון, תמיד אמרתי לאמא שזה לא נכון, איכשהו אמא שלי גילתה את האמת ונאלצתי לספר לה מה קרה באמת.
הפסקתי ללכת לבית ספר כי לא יכולתי בכלל לשבת בכיתה, נכנסתי לדיכאון עמוק ולפחדים, התחלתי ללמוד בבית, התחלתי עוד טיפול רגשי, שוב אני והחבר הטוב ניתקנו קשר, אבא שלי עשה לי את המוות כדי שאני ילך להתלונן, אבל אני לא עשיתי את זה והתחננתי שהוא יבוא להיות איתי, שיעזור לי והוא לא בא, הוא בכלל לא האמין לי, הוא עד היום חושב שאני משקרת, אמא שלי וחבר שלה חזרו שוב פעם, אמא שלי, חבר של אמא שלי והמשפחה שלי היו אלה שתמכו בי ועזרו לי לצאת מכל המצב שנכנסתי אליו וככה עברה לה חצי שנה נוספת.
~
בחופש הגדול של סוף ט' התקיימה מלחמת "צוק איתן" וכל הזמן הייתי בבית, אבל המצב התחיל להשתפר הפחדים עברו, הדיכאון חזר להיות חוסר איזון רגשי, ודווקא הצלחתי להעביר בכיף את החופש, הייתי נמצאת עם השכנות שלי, הן היו באות אלי בלילה, היינו נשארות ערות בשביל לשמור אם יהיה אזעקה והיינו צוחקות ורוקדות ומכינות אוכל וביום היינו ישנות, כשהייתה אזעקה היינו מעירות את אמא ואחי, לוקחות את הילדה של השכנה ממול שהייתה ממש מפוחדת וצועקות במדרגות לכולם לרדת למקלט ולא להיות בקומה 2 וכל זה היה בדרך למקלט וככה הכל עבר, המצב השתפר.
השנה חזרתי לבית ספר בגאווה, התחלתי את כיתה י' מצויין, שינו את הכיתות אז כך שהכרתי חברות חדשות (חלקן בנות טובות), הצבתי לעצמי מטרה והיא הייתה להצליח בלימודים ולחזור לעצמי ולא לתת לשום דבר להפריע לי, זה באמת הצליח לי, הצורך שלי ביציאות פחת והייתי יוצאת לפעמים עם חברות מהכיתה ועוד חברה טובה מהשכונה, סוף סוף חזרתי לעצמי.
בשבוע השני ללימודים המחנכת שלנו הכריזה שיש תלמיד חדש בכיתה, הוא נכנס לכיתה כולו נראה ערס, שחצן ומגעיל בדיוק כמו שאני "אוהבת".
לא היה לי שום קשר איתו, חוץ מזה שהוא ישב שולחן לפני והיה מציק לי ולחברה שלי שישבה לידי בשיעורים ושכמה פעמים חיפיתי עליו כשהוא הבריז.
תמיד צחקתי עליו: "נו הנה עוד ילד לתפארת ישראל, רק זה היה חסר לנו" הייתי אומרת לחברות שלי, לפי מה ששמעתי באמת צדקתי לגביו.
לשיעורי ספורט אני אף פעם לא נכנסת ויצא שבשיעור אחד שנינו נשארנו לבד בכיתה, אחרי המון זמן שלא עישנתי והייתי חייבת שאלתי אותו: "יש לך אולי סיגריה ושמץ של מושג איפה יש מקום בבית ספר הזה שאין בו מצלמות?"
ברור שציפיתי שהוא יענה לי שכן ויביא לי ויגיד לי איפה יש מקום כזה, אבל לתשובה כמו שהוא נתן לי לא ציפיתי: "חחחח את מעשנת? אני חייבת לראות את זה, כן בואי"
מי הוא חושב שהוא???, חשבתי לעצמי, הבנאדם הזה העלה לי את הקריז יותר מידי פעמים.
קראו לו אושרי
מאז אותה פעם שעישנו ביחד התחלנו לשבת ביחד בהפסקות ואז נהפכו לידידים, מפה לשם לחברים טובים, אחרי בית ספר היינו תמיד או נוסעים לכרמל או לתחנה מרכזית.
התחלנו להיות חבורה כזאת בבית ספר: אני, אושרי, רבקה, אור, אוראל ועוד כמה ילדים
מי שהיה הכי קרוב זה אני ואושר, כל פעם שישבנו ויצא דיבור על יציאות/על בנים/על כל מיני דברים שרוצים לעשות/וכו' , אושר היה מתעצבן עלי, הוא היה קנאי ברמות, למרות שלא קרה בינינו כלום, הוא היה שונא שאני יוצאת או שאני עם בנים, הוא לא היה אוהב שאני והוא יושבים ועוד מישהו נדחף, והדאגה שלו הייתה מוגזמת ברמות, הייתי אוהבת להתגרות בו והוא כמו בובה ישר מגיב, חושב שהוא באמת מחליט עלי, חחח הוא היה אומר לי: "את לא הולכת לאף מקום/את לא יוצאת", "אני לא מסכים לך לצאת איתו", "מי את בכלל יפיצקית שתעשי את זה?"
תמיד כשהיה הפסקה הוא היה ישר בא אלי ושואל: "את באה?", למרות שזה היה ברור שכן, ביקשתי מה מהמחנכת שלי שתעביר אותו לשבת לידי כי אנחנו לומדים ביחד ועוזרים אחד לשני וזה באמת נעשה.
באותה תקופה היה לי חבר בשם רועי, גם בו אושר היה מקנא, אבל בלי שום קשר החלטתי להיפרד ממנו, עמדתי ליד החלון, במסדרון של השכבה וכתבתי הודעה לרועי שזה נגמר ובלה בלה, לא שמתי לב שאושרי נעמד מאחורי וראה את ההודעה, התלבטתי אם לשלוח אותה ובסוף החלטתי למחוק את ההודעה ואיך שמחקתי שמעתי צרחה בתוך האוזן שלי: "למה מחקת? עכשיו מיד לשלוח לו את זה!!"
הסתובבתי וראיתי אותו, כמה צחקתי וככה זה היה הקשר שלנו, דאגה, קינאה, כל הזמן ביחד.
שוב התחלתי לזלזל קצת בלימודים, היינו מבריזים משיעורים שלא היה מתאים לנו, בקיצור היינו עושים מה שאנחנו רוצים, למרות שעדיין כן היינו לומדים, אבל זה לפעמים.
בלי לשים לב התחלתי להתאהב בו, הוא מילא לי חור ענק בלב שנוצר אצלי.
היה לנו לעשות עבודה בתנ"ך ולהתכונן למבחן במתמטיקה ומכיוון שהיינו ביחד בעבודה בתנ"ך ושאנחנו באותה הקבצה במתמטיקה תכננו שאני יבוא אליו ונלמד, הבעיה היא שבמהלך היום אושרי גילה משהו שלא היה צריך לגלות והתעורר בו צד מאוד אחר מבדרך כלל ואני הבנתי מה אושר מתכנן שיקרה, אבל לא באמת ייחסתי לזה חשיבות, חשבתי שהוא סתם צוחק.
בואו נגיד שכשיצאתי מהבית שלו יצאתי בשוק ממה שעשינו.
אחרי זה כבר הייתי מאוהבת בו, הוא ידע על זה בסופו של דבר ואנחנו המשכנו באותו קשר רק עם תוספת שונה (אם הבנתם למה אני מתכוונת)
אמא שלי כמובן שהכירה את אושרי ואהבה אותו ושוב פעם היא נתנה לי חופש משלי.
זהו הכל היה מעולה, הסתדרתי עם הלימודים, היו לי חברות(חלקן בנות טובות וחלקן לא), תמיד הייתי בחבורה או עם אושרי, אף פעם לא הייתי לבד כמו פעם, היה לי מישהו שנמצא איתי כל הזמן ודאג לי (למרות שלפעמים הוא הגזים), הקשר שלי ושל אמא היה מצויין.
~
עד שהגיעה הסטירה שהייתה חייבת לבוא, אוף כל פעם עד שאני מסתדרת משהו חייב להרוס לי הכל.
נפגעתי מאושרי ורבנו, זה היה הסיוט שלי, השבועיים הכי מגעילים שיש שבועיים של בכי, עד שהשלמנו, אבל אושרי החליט שהוא לא רוצה שתחום האהבה יהיה מעורב בקשר, היה לי קשה לקבל את זה כי זה אמר שלא יהיה לי עוד את הנשיקות שלו, שלא יהיה לי אותו יותר, נכון שאף אחד לא ידע שאנחנו בקטע, אבל זה היה קשה ובסוף החלטתי להסכים איתו ולחזור איתו לקשר ולהתעלם מהרגשות.
בחנוכה אושפזתי בבית חולים בגלל כאבים חזקים בבטן וכמה ילדים מהחבורה באו לבקר אותי ולמרות שהוא אמר שלא יבוא, אושרי כן בא, כל כך שמחתי, אבל גם פחדתי כי חבר של אמא שלי ידע שהוא פגע בי ורצה להרוג אותו על הזה (מה לעשות אני כמו בת בשבילו), בכל מקרה לא קרה משהו מיוחד רק כשאושר בא לחבק אותי חבר של אמא שלי הזיז את היד שלו ממני ואושר עשה על זה בלגאן ענק שבסופו אסור היה לנו לדבר ושאם נדבר הוא יסתבך עם אח שלו.
שוב בכי, שוב הדיכאון חוזר, שוחררתי הביתה והתארגנתי לבת מצווה של בת דודה שלי אליה, ממש לא לי חשק לזה ורק בכיתי, הלכתי לספר לעשות פן והטלפון שלי ציפצף, לא היה לי כוח לאף אחד, אבל בכל זאת ראיתי מי זה והשם שהיה רשום על המסך גרם לי לבכות יותר, על המסך היה רשום: "קרצי 3>", הוא רשם שהוא רוצה שנהייה בקשר למרות שהוא יכול להסתבך כי אני חשובה לו, אבל כמובן שלאף אחד אסור לדעת והוא ביקש סליחה על הכל והבטיח שהוא ישנה את ההתנהגות שלו והסכמתי.
קפצתי מאושר, איך שראיתי את ההודעה קמתי לתחייה.
בכל מקרה החופש עבר חזרתי לבית ספר ואני רק ראיתי שחור, אושרי והחברה הכי טובה שלי רבקה כל הזמן ביחד, והמבטים שלו והניסיונות שלו לעצבן אותי, הפסקתי ללכת לבית ספר וכל הזמן רק קיבלתי דיווחים דרך חברות על אושר ורבקה.
בסופו של דבר חזרתי לבית ספר ואמרתי שאני לא שמה עליו, אני ואושרי כמעט ולא דיברנו וכשדיברנו זה היה רגיל, הוא המשיך לבקש טובות ואני המשכתי לעשות כמו מטומטמת.
לאט לאט שוב חזרנו לבלות הרבה ביחד, שוב תחנה מרכזית/שוק הכרמל, שוב ביחד בהפסקות ואז שוב פעם שכבנו.
עד שיום אחד אמא שלי קלטה שמשהו קורה ביני לבינו והתקשרה לאח שלו ושוב פעם ניתקנו קשר.
בלילות הבכי לא מפסיק, החוסר איזון רגשי חמור מאוד, קיצוני מאוד, שנייה אחת שמחה ושנייה אחרי זה עצובה, הדיכאון שוב בפתח ואני שוב צונחת לתהום.
אני ורבקה חזרנו לדבר, אבל בגללו התרחקתי מכל החבורה שתמיד אני איתם וכולם אומרים לי לחזור ולהיות איתם ושאני יפסיק לחשבן לו.
התהום היא אין סופית ואני לאט לאט מתחילה שוב לצנוח לתוכה, בבית ספר משחקת אותה כאילו הכל בסדר, למרות שזה שקר, מנסה להתחמק ממנו וכמה שפחות לראות אותו, אבל זה כמעט בלתי אפשרי הוא נמצא בכל מקום שאני נמצאת, אין בינינו דיבור, השתיקה רועמת והמבטים שלנו נתקלים אחד בשני ונתקעים, רעידות בכל הגוף הבכי שוב מתקרב ואני מתמוטטת, לא מסוגלת ללמוד, לא מסוגלת לשמוח יותר מ5 דקות, חייבת לראות אותו ועם זאת להתרחק ממנו, הריבים עם אמא לא פוסקים, השטויות חוזרות, מה אני לא עושה כדי לשכוח אותו.הו סיפור חיי ומשום מה כתבתי את הכל והתפרקתי, אז זהו החלטתי לשתף אותכם בו ואני יודעת שזה ארוך מאוד מאוד אבל תשדלו לקרוא אני ישמח