רוחות | Winds- פרק מספר 1
יום סתווי.
בנסיבות רגילות אמא הייתה משאירה אותי בבית- היכן שהרוחות לא יוכלו לגעת בי, ואבא היה מתווכח איתה על כך שפחד מהן רק מחליש אותנו, אבל בחדשות הבָּאלם הודיע על יום רגוע בלי רוחות.
ישנו רק אדם אחד בעיר אשר נמצא בקשר ישיר עם הרוחות- ה"בָּאלם". הבאלם הקודם נפטר ממחלה מסתורית, ואחריו התמנה אלפרד ג׳ונס- בחור צעיר בן עשרים, גבוה, בעל שיער שחור שתמיד נופל על הפנים ועיניים חומות. אלפרד מעולם לא רצה את התפקיד הזה. למעשה, אף באלם לא רצה את התפקיד. הרוחות פשוט בוחרות-בלי שאלות, בלי רחמים.
התיישבתי על המיטה, והבטתי במראה התלוייה על הקיר.
התגלתה בפניי דמות היושבת גם היא, עם שיער גלי בגוון חום אגוז, עיניים בצבע כחול ירקרק, שפתיים ורודות ופיג׳מה פשוטה. קרן שמש חמימה התפשטה בחדרי, קמתי מהמיטה והתארגנתי בזריזות.
"אָלִיה!" קרא אבא, "בקצב הזה עוד תאחרי לבית הספר!".
בדרך למדרגות המובילות לסלון, שמתי לב שדלת החדר שלו פתוחה. הלכתי לסגור את הדלת, אבל הריח המיוחד שלו עצר בעדי.
המיטה שלו הייתה מוצעת, הצעצועים היו מסודרים באופן מושלם בקופסא הכחולה, והבגדים בוודאי מקופלים בארון. החלון נשאר סגור והוילון בדוגמת מכוניות מוסט הצידה. סגרתי את הדלת בחוזקה- חזק מספיק כדי שלא תיפתח שוב לעולם, וירדתי במדרגות.
אבא שלי, ג׳ונתן, גבר חסון בעל שיער קצוץ ועיניים חומות עייפות, שם בידיי את הילקוט שלי ופרוסת לחם עם גבינה צהובה.
"אָלִיה הֵלט ווטסון הנכבדה, אם כל כך רצית לאחר לבית הספר יכולת פשוט להמשיך לישון." אמר בצחוק עם טיפה קטנה של רצינות. אבא פשוט לא יכול להיות רציני,הוא חי את חייו כאילו כל יום זהו יומו האחרון.
ובכן, בהוֹבֵר סיטי זה בהחלט אפשרי.
הייתי לבושה בג׳ינס כחול, ושכבות של חולצה קצרה, חולצה ארוכה, ומעל הכל מעיל קליל. בכל זאת, קריר בחוץ.
הכנסתי את הסמארטפון לכיס, התיק כבר היה על הגב, עשיתי את המעשה המסוכן ביותר מכל- ויצאתי החוצה.
תגובות (0)