רוחות | Winds- פרק מספר 2

רצתי.
רצתי מהר לכיוון בניין העירייה. נכנסתי לבניין הגדול ביותר בעיר בצבע סיד, והתקדמתי אל החדר השני מצד ימין, אשר על דלתו שלט עם כיתוב בכתב יד "תיכון".
החדר היה גדול מבפנים, בלי שום חלונות, ושום רהיטים. היו רק שני גרמי מדרגות המובילים אל מתחת לאדמה. ליד הגרם הימני היה רשום "כניסה א׳", ועל יד הכניסה השמאלית היה רשום "כניסה ב׳".
ירדתי בזריזות בגרם המדרגות השמאלי, ואחרי כמה דקות של ירידה אל מתחת לאדמה נחשף בפני תיכון בעל כמה בניינים של קומה אחת-שתיים, הבנוי משני בניינים מרכזיים, בניין מעבדות ואולם ספורט קטן.
כן. והכל מתחת לאדמה.
כל הרעיון של בנייה מתחת לפני האדמה התחיל בעונת החורף לפני שש שנים, לאחר שהרוחות היו חזקות במיוחד. עד כדי כך חזקות, שהלימודים הופסקו לכמשך ארבעה חודשים,ועונת החורף ההיא גבתה מאיתנו עשרה תושבים…בני משפחה…חברים.
נכנסתי במהירות אל כיתת הכימיה בידיעה שהשיעור כבר התחיל, ושהלך עלי.
"האם גברת ווטסון סוף סוף החליטה לכבד אותנו בנוכחותה?" אמרה גברת לארסון,אישה בעלת שיער אדמדם קופצני, ומשקפי דודות בצבע ורוד.
"מצטערת על האיחור,גברת לארסון" מלמלתי, בדרכי לשולחן הקבוע שלי באמצע הכיתה, לצד חברתי הטובה -והיחידה- ביאנקה קרוֹס. לביאנקה שיער חלק בצבע שחור כמו הלילה, ועיניים כחולות כמו שמי הבוקר.
"עוד פעם החדר?" שאלה ביאנקה בלחש.
"עוד פעם החדר." אישרתי בעצב.
ביאנקה הבינה אותי, ואני הבנתי אותה. שתינו איבדנו משהו חשוב ויקר לליבנו, ואף פעם לא שפטנו אחת את השנייה על מעשינו שנבעו מכך.
השיעור עבר מהר, ואני וביאנקה הלכנו יחדיו לכיתה בה למדנו היסטוריה. לאחר שתיקה ארוכה, ביאנקה החליטה לשבור את הקרח.
"מה הצוות של אבא שלך בונה היום?"
אבא שלי עבד בצוות שהתנדב לבנות את העיר התחתית מתחת לאדמה. הרמתי את מבטי מהאספלט, והכנסתי את ידי לכיסי המעיל.
"הם ממשיכים לבנות את גן השעשועים הקטן, זוכרת?"
"אה נכון…" אמרה בשקט. "מה יקרה אם אשתמש בקצת מהכסף שבערכת החירום, ואקנה בו טאקו בדוכן האוכל?"
"אם תעשי זאת, אז העולם יעשה לך ׳דווקא׳ ותישלחי לאן שתישלחי, ולא יהיה לך מספיק כסף כדי לקנות את מילקשייק התותים בקצפת האהוב עלייך" אמרתי בהתחכמות וחיוך בזווית פי.
"אוי לא!" אמרה ביאנקה באימה וצחקה.
ערכת החירום של תושבי העיר משמשת למקרה ויבחרו על ידי הרוחות. הערכה מכילה כמות זעירה של בגדים נקיים, ארנק עם כמה שטרות כסף, מילון מילים בסיסיות בכמה שפות, ובקבוק מים קטנטן.
בערכה שלי היה ג׳ינס כחול משופשף, חולצת טי לבנה, ארנק, מים, מילון ותמונה קטנה של משפחתי בימים מאושרים יותר.
הגענו לכיתת ההיסטוריה באחד הבניינים המרכזיים, והפעם התיישבתי ליד מארק בלום חסר המזל, שמשפחתו הגיעה להובר סיטי לפני יומיים. כן, בהחלט חסר מזל.
"אתה עוד תתרגל לכאן." אמרתי כמה שיותר באופטימיות.
"מה? לא, אנחנו מתכננים לצאת מכן מחר בבוקר." עיניו החומות היו עצובות אך מלאות תקווה.
"אם באמת תכננתם לעזוב מחר, למה אתה יושב כאן? הרי זה חסר טעם להגיע ללימודים בבית ספר זר בעיר שאתה מתכנן להסתלק ממנה, לא?" אמרתי והרמתי גבה בתקווה שידע שזה לחלוטין חסר טעם לנסות לצאת מעיר הזאת.
"אני…" אמר ונאנח.
"דיברתם עם הבּאלם נכון?"
"הבּא-מה?" שאל בבלבול.
"דובר הרוחות שלנו. או בשמו הפרטי- אלפרד ג׳ונס, אם אתה מעדיף.."
המורה הגיע לפני שמארק הספיק לענות,ופתחנו כולנו את ספרי ההיסטוריה בפרק על מלחמת העולם הראשונה.
התמקדנו בנושא מלחמת האביב של שנת 1918, ותלמיד בשם אלכס התחיל לקרוא את הפיסקה.
" "בזמן שנחו, היחידה של גנרל צ׳ייס הותקפה על ידי הצי הגרמני. האובדן יכל להיות גדול, לולא החייל מייקל וויליאם קרוֹס שהגן על חבריו, וספג את מרבית ההתקפה בגופו. בעקבות כך הוענק לקרוֹס תעודת כבוד והעלאה בדרגה על היותו גיבור מלחמה." "
אוי לא.
נשמע קול חבטת ספר בשולחן, ויבבה נפלטה מפיה של ביאנקה. ביאנקה קמה ממקומה ומיהרה לצאת מהכיתה בבכי.
"מה קרה?" שאל מארק.
"מייקל וויליאם קרוֹס הוא אחיה הגדול," עניתי בעצב, "הוא נבחר על ידי הרוחות בקיץ שעבר."
קמתי ממקומי, וניסיתי להשיג אותה.
לא משנה מה המורה חושב על העזיבה הפתאומית של שתינו- לא אכפת לי. אני לא אעזוב את חברתי כשהיא זקוקה לי.
ביאנקה כבר עלתה במעלה המדרגות המובילות לבניין העירייה, ואני רק האצתי.
מתנשפת כולי, תפסתי אותה בפרק כף היד מחוץ לבניין העירייה.
בשעות כאלו העיר הייתה עיר רפאים.
רק ביאנקה ואני. והרוחות העלולות לבוא.
"ביאנקה בבקשה," התחננתי, "בואי ניכנס למבנה."
במקום להקשיב לדברי ההיגיון,ביאנקה עשתה את ההפך הגמור- ורצה אל עבר הכביש. היא פרסה את ידיה לצדדים, ראשה מורם למעלה,עינייה עצומות אך שובלי הדמעות נראו בבירור.
"קחו אותי! תבחרו בי! תהרגו אותי! "
"ביאנקה לא!"
העצים החלו לנוע והעלים שעל המדרכה זזו ממקומם בתזוזות כאלה שרק רוח יכולה לגרום.
תפסי בידה,והחלטתי שאם הרוח תבחר בה ותקבע את סופה- לא תהיה ברירה ואני אבחר איתה.
כמו שהבטחנו אחת לשנייה, לעולם לא לבד.
העצים זזו בחוזקה רבה, העלים רישרשו, וחיכיתי לסופי שיבוא.