של מי המוסר הזה

17/10/2020 56 צפיות תגובה אחת

אני מתחיל לכתוב ואני מרגיש שאני כותב כאילו מישהו מאוד ספציפי הולך לקרוא את זה ומה הוא יחשוב על זה והאם זה לגיטימי מבחינתי להרגיש כמו שאני מרגיש. זה לא אותו בן אדם כל פעם וזה לא נגמר בלכתוב. אני מרגיש שאני חי את החיים שלי בקונפליקט קבוע שבו כל מעשה שלי נמדד באמות מידה שהם לא שלי בכלל.
כשאני לבד זה פוחת משמעותית, אבל צל צלו של אדם אחר בסביבה שלי משנה את כל זה ופה טמונה הבעיה. בני אדם. בתור בן אדם בעצמי קשה לי להתרחק מהיצורים האלה, הם המקור העיקרי לכל הסבל שלי אבל גם מקור השמחה העיקרי. אולי שווה לי לוותר על השמחה בשביל שלווה. ואם אחליט לעשות זאת האם אוכל לשנות את דעתי, האם אפגע באנשים בדרך, האם אפגע בשמי הטוב, האם אצליח באמת להתנתק ללא כניעה לרעשי הסביבה שבוודאי יגיעו(?).
אני כבר כמה ימים במעין התבודדות ציבורית, לא רוצה את חברתם של אנשים באופן כמעט מתריס. יש את אלו שרואים את זה מבינים את זה ולוקחים צעד לאחור, יש את אלה שעושים פרצוף. לא משנה מה התגובה יש רגע בו אני רוצה את חברתם חזרה, אפילו לרגע אבל אני מרגיש שמשהו נשבר שם, שמעלתי באמונם שלא בחרתי להיות הדמות שהם ציפו ממני להיות ועכשיו אני מישהו אחר.
שילכו להזדיין.
מי שמצפה ממך לאותה התנהגות תמיד ועושה לך פרצוף שאתה לא מספק אותה הוא לא חבר, הוא נצלן.

זה קל “ליפול” לאותם מקומות שוב ושוב, למקומות נוחים כאלה שאתה יודע(?) שהם לא טובים לך, אתה פשוט מתחיל ללכת והרגליים שלך לוקחות אותך לשם, בלי מחשבה ובלי מאמץ, פשוט זורם לשם בכיף. ופתאום כל מה שהאמנת בו , כל הדרך שבה התנהלת בעולם נראת לך לא “לא לך” אלא פשוט לא מטיבה לטווח הארוך. אתה רוצה לשנות אותה אבל אתה תקוע בתוך הרגלים ישנים והארגז כלים שלך מרגיש מצומצם מאין כמוהו. זאת דרך חדשה לגמרי, יש הרבה לגלות בה, איזונים חדשים בעיקר, כי על עצמי אני לא רוצה לוותר, רק לשפר.
צריך להרוס הכל ולהתחיל מההתחלה. כן, כי אתה, לא משנה כמה אתה שונא את עצמך כרגע עדיין יהייה שם וזה טוב שהוא עדיין יהייה, כי מי באמת מוכן להרוס את עצמו. אבל בבקשה בוא נחמק את הקירקטורה של עצמנו מעצמנו, או אולי בכלל הקירקטורה היא אנחנו. אם כך הדבר אז אפשר לקבל את זה ולחיות במעיין מעגל של השפלות עצמיות עד סוף הזמן, אם לא כך הדבר אז להשיל את זה לא אמור להיות בלתי אפשרי.

של מי המוסר הזה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

אני מתחיל לקרוא ומרגיש שזה נכתב ספיציפית אלי.
אני עובר וקורא דברים ישנים ומרגיש שגם הם נכתבו בשבילי.
ואז אני חושב הכל טוב, אבל איך ממשיכים עם זה מכאן?
זה מזכיר לי כשקראתי את “התפסן בשדה השיפון” או “אנה קראנינה” ושאלתי את עצמי, אבל איך יוצרים מזה דיאלוג?

18/10/2020 22:17
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך