דאשיס
הנה ההמשך! לפני כן הכל היה רשום לי, אבל עכשיו אני צריכה להתחיל להמשיך אז הפרקים לא יהיו ארוכים כמו ממקודם, ופחות מלוטשים. מה אתן מעדיפות, להמתין יותר זמן ולקבל פרקים ארוכים יותר ומלוטשים יותר, או לחכות מעט ולקבל המשך מהר?

היביס – חלק 7

דאשיס 30/09/2015 695 צפיות 6 תגובות
הנה ההמשך! לפני כן הכל היה רשום לי, אבל עכשיו אני צריכה להתחיל להמשיך אז הפרקים לא יהיו ארוכים כמו ממקודם, ופחות מלוטשים. מה אתן מעדיפות, להמתין יותר זמן ולקבל פרקים ארוכים יותר ומלוטשים יותר, או לחכות מעט ולקבל המשך מהר?

“מי זה, דין?” הנערה שוב שואלת. אני לא מנסה להביט בה שוב כדי לא לגרום לדין לסטור לי בשנית, אבל שוב מתחננת, “אני שפחה שבורחת על חיי. אנא, עזרו לי.”
“פתחו את הדלת, אין לכם רשות להחביא את הבן שלי ממני! יש לה את הבן שלי!” קולו של הגבר שיקר במצח נחושה. אני מבינה מאוחר מדי שהמצב לא ממש לטובתי. אבל מנסה שוב, “בבקשה!”
“אני מצטערת, אבל לא אוכל לתת לך מחסה, תצטרכי לצאת.” קולה היה קר ומשועמם, וחרט יאוש בליבי. “דין, הוצא אותה.”
דין אוחז בזרועי ומעמיד אותי על רגליי, אני מנסה להיאבק בידיו החסונות ללא הצלחה. אני מרימה את מבטי ועיניי נפגשות במבטה הקר של הנערה. דין סוטר לי שוב “חוצפנית!” שפתי התחתונה ננשכת מעוצמת הסטירה, ואני מסיטה את מבטי שוב. דין גורר אותי אל עבר הדלת השניה של האפיריון, ופותח אותה. הוא לא מהסס ומשליך אותי החוצה, גדוד החיילים פולט אותי אל עבר שאר הולכי השיירה. אני שומעת את הגבר שרודף אחרי ממשיך להלום בדלת של האפיריון מהצד השני. אני משתופפת מיד בפחד, מקווה שלא הבחין בכך שיצאתי. אני נותנת להולכי השיירה לעקוף אותי בדחיפות קלות בזמן שישבתי כפופה.
אני קמה שוב רק אחרי שהשיירה המכובדת הרחיקה לכת, ובמקומה הגיעה שיירה אחרת. אני מביטה שוב לעבר הכיוון שאליו נעלמה השיירה, ולחרדתי אני מבחינה בדמות שהולכת נגד הזרם. אני ממהרת להיבלע בתוך השיירה הנוספת שפסעה בדרך הכבושה. אין אפיריון ואין חיילים, חוץ מכמה גברים שנשאו אלות אלימות למראה. אני תרה בעיניי אחר מקום מסתור הגיוני לפני שהגבר יגיע אלי. בשיירה השתרכו כמה כרכרות, רובן כרכרות משא. כרכרות המשא מכוסות לגמרי, כשמלפנים יושבים רוכבים. לצד הכרכרות רכבו שומרים שכירים ככל הנראה.
אני בסוף מחליטה היכן להתחבא. אני מסדרת את עצמי כדי שמראי לא יסגיר אותי מיד, וממתינה כשזיעה קרה מכסה את עורפי.
אני מרכינה את ראשי לעבר ראקמו, ששכב בחיקי, שקט לשם שינוי. יריעת הבד שעד עכשיו קשרה אותו אל גבי, כעת כיסתה את גופי כמין מעטפת נגד הקור, ראשי מכוסה. אני מאזינה לצעדי השיירה, מקבץ צעדים שיוצרים קצב אחיד. ואז זה הגיע, טיפוף רגליים שלא תאמו את מקצב השיירה. אני מתכווצת במקומי, בליבי אני מתחננת לכל כוח או ישות שיעזרו לי. לא בחרתי להתחבא בתוך אחת הכרכרות, אלא ליד אחת הרוכבות שנהגו בכרכרה, חשופה לגמרי. אני חשה את מבטה התוהה של האישה על ראשי, וידעתי שהיא בוהה גם בראקמו.
אני מביטה מעבר ליריעת הבד שמכסה את ראשי ונחרדת לגלות שהגבר כבר הגיע אל השיירה, והוא החל לבדוק את הכרכרות שלפני. אני מצטמקת בישיבתי, נרעדת מהקפיצות של הכרכרה מאבני הדרך. אני צריכה לשמור על שקט, קור רוח.
הגבר, כמו שחשבתי שיעשה, בודק בעיקר את פנים הכרכרות, מודע לעובדה שאולי גם ברחתי חזרה ליער. הספק הזה שבליבו, קיוויתי, יפריע לשיקוליו ויסודיות חיפושו. ליבי פועם בפרעות כשהגבר בודק את הכרכרה שמלפני. אני עוצמת עיניים וסופרת עד עשר. אני מדמיינת שאני עכשיו אצל ג’אני, כשהוא מכה את ירכיי, אוסר עלינו לצייץ בכאב. אני מקשיחה לנוכח הזיכרון שאהבתי לשכוח, אבל מחשבותי פסקו מלהתרוצץ. כל מה שאני צריכה לעשות זה להמתין ו…-
ראקמו החל לילל.
סדר מחשבותי נשבר באחת, כשאני יודעת שכל בכי, לא משנה של איזה תינוק, ימשוך את תשומת ליבו של הגבר. אני מביטה לעברו ורואה שהוא מביט לעברי. גופי מקשיח כשהוא מנסה לראות בבירור יותר את הכרכרה, ומתחיל לצעוד לעברי. אני מחליטה לקום.
“אחזי בזה.” קול נשי דוחף מושכות לידיי ולוקח ממני את ראקמו. אני כמעט מאבדת שליטה בכרכרה מהבלבול הפתאומי שאחז בי, אבל אני מתנערת מהתימהון ומכוונת את הסוסים. אני בולעת את רוקי שמילא את פי היבש ושולחת מבט מהסס אל היושבת לידי. האישה אוחזת בראקמו בעדינות, כשהיא מכינה את עצמה להנקה. אני מסיטה את מבטי במבוכה וחוזרת לנהוג. אני מביטה אל רגליי ומבחינה בסנדליי המוזרות, אני מסדרת מהר את שמלתי המאולתרת כדי שתכסה אותן.
הגבר חולף על פנינו בדיוק כשהכנסתי את רגלי השניה אל מתחת לשמלה. ליבי מחסיר פעימה ואני כמעט שומטת את המושכות מידיי. הוא פותח את דלת הכרכרה בגסות ומביט אל תוכנה. אני לא רואה את המתרחש אבל אני יודעת שהוא הולך בקצב השיירה ובוחן את תוכן הקרון ביסודיות.
“מה אתה מחפש, יקירי?” אני שומעת את האישה שואלת, וליבי שוב מתכווץ בבהלה. אני לא חפצה בשום תשומשת לב מיותרת, אבל לא יכולתי לומר דבר. “אני מסתכלת איך אתה פורץ לכל הכרכרות שלפנינו… תגיד אתה לא מתבייש, י’כלב מסריח? תגיד, אתה רוצה שנבעט אותך מכאן בכוח?” היא פתאום יורה מטח של קללות עסיסיות שגרמו לי להסמיק. “חוליגן כמוך צריך להירקב במסבאה, כמו כל שאר בני מינך, חתיכת אפס!”
“הרגעי, אישה.” הגבר עונה בזלזול, “אני מחפש…-”
“מעניין ת’תחתשלי מה אתה מחפש!!” היא צועקת בקול חזק, “חצוף! אני יכולה להיות אמא שלך! ‘אישה’? זה מה שאתה קורא לי?! למה, כי אין לי שמלה יפה ותכשיטים יקרים?! עוף לי מהפרצוף, נבלה!”
איכרים אחרים מסתובבים לעברנו ומהמהמים. נראה שהם מכירים את האישה, ופניהם הופנו אל הגבר, חשדנים. האישה, מצידה, ממשיכה בשלה, “מה אתה חושב שאתה, שאתה ככה בועט לנו בכל דלת של הכרכרות, אה?” היא צורחת וממשיכה להניק את ראקמו המאושר. “חתיכת פלוץ מנופח, לא קונה כלום אבל הורס לנו שיירה שלמה של כרכרות משא!” בנתיים, דבריה הלהיטו את הגברים שמסביב, והגבר החל לסגת, כנראה לא מעוניין בתגרה המונית.
“שיהיה לך יום טוב גברת,” הוא פולט ומניד בראשו, סב על עקבותיו.
“לך תמות חמור.” האישה יורקת לעברו.
אני יושבת ושותקת כמו דג, עדיין פוחדת שאולי הוא עוקב אחרינו. אני מסבה את מבטי לאחור כמה וכמה פעמים, אבל לא רואה את הגבר.
“אין בעד מה, דובשנית.” אני שומעת את האישה אומרת. “ויורד לך דם מהשפתיים, כדאי שתטפלי בזה.”

היביס – חלק 7
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (6)

זה היה קרוב.. מחכה לפרק הבא

30/09/2015 07:42

פרק שאת תאהבי ותהיי מרוצה ממנו. זה לא נורא לחכות מידי פעם (זה יותר נורא למהר ולהתבאס)
כל כך צחקתי.. דיי היא הרגה אותי האישה הזאת.. יש לה אישיות… משהו משהו XD
מחכה להמשך!

30/09/2015 08:45

    חחחח תודה! וכן אני אוהבת אנשים כאלו XD
    כותבת המשך ;)

    30/09/2015 10:04

הפרק הזה גדול D;
אהבתי את האישה! צריך יותר כאלה בעולם.
מחכה שתמשיכי

30/09/2015 10:50

האישה עשתה לי את הפרקXD
הכתיבה שלך טובה בכל מצב, ותעלי פרק רק אם את בטוחה ברמה ואת מרוצה. תמשיכי!!

30/09/2015 11:28

תודה רבה למגיבות!! המשך עולה עכשיו D:

02/10/2015 12:53
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך