טיול במרכז אמריקה 42

13/11/2015 870 צפיות אין תגובות

אל מונטה ורדה
על המפה משורטט קו שחור אמיץ. על הקרקע, תצבורת אבנים הדוקה נראית שביל מקומי ארעי, אבל מתעקשת לשחק את תפקיד הדרך לכל אורך הנתיב. מהר מאוד ממריאים לשחקים, כי עלינו להספיק להתרומם גובה 1800 מטר לאורך 40 ק”מ.
מקיפים את ההר סביב סביב כמו נקר הממשש עץ, מרקדים על גבשושיות ומקיזים את נוזליהן של שלוליות מזדמנות. רק מכוניות ספורות מפריעות את מלאכת ברירת הנתיב בין האבנים. ואן עוקף אותנו עמוס תיירים כשדרכו אצה לו למעלה. גם אני ממהר, אבל הפרשי הגבהים בין הדרך למדרונות מזמינים יראת כבוד. ככל שמגביהים מותקפים ע”י משבי רוח פתאומיים שמטיחים עננות רסיסי מים בג’יפ כיאה ליער הגשם. מדדים בין קטעי אבן וסלע למשטחי בוץ חלקלק ומודאגים, שאפילו אחרי שעתיים וחצי עוד לא רואים קץ למסע.
סוף סוף מופיעים שלטים ואחרי קטע עליה תלול במיוחד הגלגלים מרגישים תחתם כביש ומתעודדים. לכביש צמודים בתים בסגנון שוויצרי הררי ואנו באנו אל הנחלה אם לא המנוחה בישוב ושמו סנטה אלנה.
אנחנו במרכז, סופרמרקט משמאל, 2 מסעדות, חנויות ציוד טיולים מימין, וכמובן בתי הארחה, מרכז צפוף והומה אדם. מלוא החניה ג’יפים ולמרבה הפלא גם אוטובוס תיור מותירים את הרושם שעל שירותי המקום הקטן הזה מתחרים הרבה תיירים. לחץ. הגענו באור היום ויש די זמן ובכל זאת אנחנו בלחץ. ניגשים למלונה הראשונה, מטרים ספורים מהמרכז ושואלים מחיר. האיש תובע 37 שזה די הרבה. גילה תופסת חיבה למקום ביחוד שהוא ראשון ומבטיח ארוחת בוקר של בופה. לוקחים ליום אחד. הנסיעה זעזעה את גילה יותר ממה ששיערה והיא חשה לא בטוב. אני קופץ ברגל לסופר ללקט מצרכים. מזג האוויר שריסן את עצמו מרגע שהגענו מתפרץ שוב כהרגלו והאוויר מלא רסיסי גשם.
אחרי ארוחה במסעדה גדושת אדם גילה דוחקת בי לצאת למסע היכרות עם הסביבה. יש בידי מפה שהעניק לנו בחסדו בעל הבית, משהו מאוד לא מגובש, כבישים בורחים לכיוונים שונים מציירים על הדף מין שרץ מרובה איברים וחסר גוף של ממש.
הקטע הסלול התחיל 50 מטר קודם וכבר מסתיים מול המלונית שלנו, בשביל זה אני הרי מצויד בג’יפ. יוצא לדרך ומגלה שהחסרון הגדול ביותר של המפה, שאיננה משקפת את מפלסי הגובה. יורד חמישים מטר נוספים ומולי ניצב המעלה/מורד האימתני ביותר שראיתי מימי, לא סלול כמובן. לטפס את המעלה הזה יחשוף את הג’יפ ואותי לסכנת התהפכות לאחור והנה מלמעלה מופיע ג’יפ, שבאדישות טבעית לוקח את הירידה מבלי להתהפך על פניו. בצדי המתלול הזה מוצבים מספר בתים ואפשר להניח שגם אליהם יש גישה. הג’יפ שתחתי מזוין בשניים עשר כוח סוס בלבד, גם אם הוא מחובר להנעה קבועה של ארבעה גלגלים. לוחץ על הגז והחיה הקלילה מטפסת מעלה ללא תסביכים כשאני כמעט שכוב על גבי ומחכה לאסון שלא קורה.
הדרך העליונה רוכבת על גב ההר ואני מסתובב אתה כמו פרעוש על חוט השדרה של דרקון חולה רככת. הדרכים שמסתעפות משני צדיה צונחות כמו קוי הצלעות ונעלמות בין חורשות עצים בדרכן עמוק למטה. רובן אינן מרופדות, אפילו לא אבנים וגלגלי הג’יפ דשים בבוץ ובזים להגה שאינו מצליח להחזיר אותם לדרך הישר. הדרך העיקרית מוליכה אל שמורת מונטה ורדה עוד 6 ק”מ מכאן וזרועה כולה בתי מלון, שככל שמתרחקים מהעיירה הופכים מרשימים יותר ויקרים יותר למראה. אחדים רק נרמזים ע”י שלטי ענק צבעוניים שמצביעים לעבר דרכים חלקלקות שצונחות בכיוונים נעלמים ואובדות מהר מאוד מהעין. לאורך הדרך מפוזרות מתלוליות שמבטיחות אטרקציות שונות מעבר לפינה. כולן משתדלות למוץ מכספם של תיירים רעבי חוויות, כל אחת והכביש האובד אליה.
הקטע הנמשך עד השמורה הוא הקטע היקר לדיור וכמובן שחייבים להיות קטעים חסכוניים יותר. חוזר הביתה כדי לתכנן את יום המחרת, כי החושך יורד כאן כבר משעות אחה”צ המוקדמות. הספר מייעץ להשכים קום אל השמורה, מכיוון שרק מאה מבקרים ראשונים זוכים לטיול מוסבר ע”י מדריכי המקום. בעל הבית מנחם את גילה לאמור, שמדריכים אורבים לבני אדם בכל שעות היום והאשם הוא בבעלי החי, שדופקים הופעה רק מוקדם בבוקר ולאחר מכן נעלמים ואינם.
עוד הוא מגלה ששטח השמורה מחולק בעצם בין מספר חברות וחוץ מהכניסה של החברה הידועה בשם הכפר מונטה ורדה קיימת כניסה של חברה בשם הישוב סנטה אלנה. הוקצתה לה פינה אחרת בשולי השמורה והוא במקרה אחד מבעלי המניות.
עם בוקר אור גילה מגלה שהיא חולה. ההסבר שלה הוא, שהעליה הקשה של אתמול ערבלה והקפיצה אצלה את המערכות הפנימיות והאיברים זקוקים ליום או שניים של מנוחה כדי להתארגן מחדש. גם אני חש את עצמי חולה ומצונן, אבל לא מקבל הרשאה רשמית להתבטל.
ארוחת הבופה של הבוקר משתרעת על מלוא מרחב שולחן זעיר לשניים וכוללת שתי פרוסות לחם, שני נתחי פאפאיה וכוס קפה.
גילה מעדיפה להישאר באותו חדר, למרות הגזל חסר הבושה ואני יורד למשרד לשלם עבור עוד יום. בעל הבית נעדר ובתו העבה שעל המשמרת ניגשת ומעלעלת בספר ומודיעה, שהיום נשלם כמו אתמול. אני שואל בתמימות כמה, ונענה שהמדובר ב- 20 קולון (תשכחו מהקצל של גואטמלה). “אפשר לראות?” אני מתעניין ואכן השלושים ושבעה קולון ששלמנו אתמול התכווצו ברישומים לכדי 20 בלבד. בזריזות רבה אני מניח 20 על הדלפק ומבקש קבלה. מעניין להיכן התנקזו העודפים, האם האדון מרמה את בני משפחתו, או שזה רק סיפור של העלמת מס. את בעלת הבית לא שזפה עינינו לאורך שני ימים ששהינו בביתה, היא לעולם שורצת במיטה כפי שדיווחו העוזרת והבת, ומהארוחה הדלה ניתן להסיק שהשמועה על הבופה המובטח לא הסתננה עד אליה. כאשר נתקלים אח”כ בחצר, האיש נראה נינוח לגמרי ומסתבר שאלה הם כללי המשחק. רכוש נגזל לא יוחזר, ואם רימו אותך, חשוב על צעדי גומלין ובינתיים חייך וגרוס בפה יבש מה שהאכילו אותך.
גילה מגרשת אותי בכוח הזרוע ללכת לראות את יער הגשם ולחזור מצויד בדיווח. חוצה מאה מטרים של רחוב ראשי סלול וממשיך בנתיבות הבוץ הסלעי, שחושפות את צדה האחורי העממי יותר של העיירה. אפילו נמצא בו משטח קצת פחות אלכסוני מהממוצע בשביל מגרש כדורגל. עולה הרים וצונח בקעות במובנה העמוק ביותר של המילה. פה ושם ממתין לעדר פרות שמשתרך לאטו במעלה, שגם הג’יפ חייב להזיע כדי לגבור עליו. בנקודה מסוימת עלי להודות, שהיאוש שאוחז בך בתחתיתו של מעלה בוץ קופצני ומתפתל שמתמר מעלה בזוית של משגר טילים מתחלף בפליאה לנוכח התכליתיות האדישה שבה פותר הג’יפ את הבעיה. לחיצה קלה על הגז מניפה אותך בפשטות מעל ערימת מכשולים מעוררי חלחלה שקרויים כאן דרך. זה לא שהג’יפ שלנו טוב מדגמים אחרים הנהוגים בשטח, הוא פשוט סוג הרכב הכמעט יחיד שבנוי לשרוד פה.
היער מתעבה בצדי הדרך ולרגעים אף גוהר מעליה במחוות בעלות והרכבים הבודדים שמקרטעים מולך אינם מפיגים את תחושת התעיה בלב דממה ירוקה. נעצר בפיסת חניה ליד מבנה, שמוכר כרטיסים לפעילויות מלהיבות כמו אומגה בין צמרות וגשרי הליכה מעל תהומות רק כדי לודא שעדיין אני בכיוון הנכון. זו עוד חברה שקיבלה זכות חדירה לשמורה כדי לזקק כסף מארנקי תיירים חובבי ריגושים מהטבע.
קץ הדרך בולם אותי במגרש חניה פרימיטיבי, פנים אל פנים עם קצה החורש בצד הכניסה לשמורת סנטה אלנה. בניין עץ מכובד קולט בהנאה קולונים ומעניק בתמורה מפה סכמתית וצמיד נייר עמיד לכריכה על פרק היד. זה התחליף האחרון באמריקות לכרטיס כניסה. אני בוחר נתיב מבטיח, שמספק מגע מתמיד עם קרקע בתולה ואף לא גשר אימים אחד צף, מרחף או מתהפך לעיזוז החוויה.
בתוך היער אתה נע כמו באולם ענק הסוי לחלוטין. מחלקת האחזקה איננה במיטבה ומלמעלה מנטפות עליך טיפות, שחדרו בעד תקרת הצמרות שמסתירה את השמיים. גזעי העצים אכולי ירוקת וזקנקני ספרופיטים דלילים מידלדלים מענפיהם. אף אחד לא מפנה את פגריהם המובסים של ענקי יער שקרסו ופטריות ענק משתתפות בחגיגה המאכלת את גופותיהם. השביל מתפתל באזור השוליים על מעלה גבעה תלולה וכל עוד לא מגביהים מדי, נשמרת טמפרטורה חמימה בחלל. שום תזוזה לא מרעידה את השלווה, אף לא משב רוח יחיד ולכאורה לא גר פה אף חי. הלחות איננה נעימה לחישה והמחשבה על טיפות שמחלחלות מבעד לפרוות המגן מעבירה צמרמורת לא נעימה. מפעם לפעם משגעות אותך קריאות ציפור בודדה, שאינך מצליח למקד את כיוונן. נשיפות מאמץ הטיפוס מחללות את הדממה ועל שדרת הגבעה מוצב מגדל תצפית למעונינים לדגום את נשיכת הרוח ולבהות ממעל בפדחתו של משטח הצמרות.
ביציאה ממתין לי אולם של ציפורי קוליברי ואני מקמץ על 25 קולון מתוך נסיון. הציפורים האלה מהירות כל כך שהן חולפות כסופה בין הפרחים וגם כשהן מתעכבות ללגימת הצוף אינן מקדישות לפרח יותר מעשר שניות של רפרוף. מנוחה של למעלה מארבע שעות ללא תזונה תגרום למותן ועל כן הן ישנות במצב שדומה לשנת חורף ובשעת ערות נמצאות כל העת במרוץ מטורף אחר מזון.
בדרך חזרה, עכשיו אני זה שמגיח מלמעלה, צולל בזלזול של בעל נסיון כלפי נוסעי הג’יפים החששניים, שמהססים להמריא במדרונות המסחררים. כשאני שוב בחדר גילה כבר העמידה את כל איבריה הסוררים על מקומם ומוכנה לצאת לטעום קצת מניחוחות המקום.
ראשית יורדים בית אחד במורד הרחוב למבנה שמגדיר עצמו כבית מלון ומסעדה ושורץ תרמילאים מתורבתים (כוונתי לא ישראלים). גם הוא דורש עשרים תמורת חדר, כך שאין טעם לעבור. אחרי ארוחה ניגשים לפרויקטים התיירותיים. במוזיאון לזוחלים אומרים לך להמתין עשר דקות לסיור הבא ושניה אחת או שתיים אח”כ מופיע צעיר קצר נשימה, חלקלק אנגלית לגמרי, שמנסה לייסד תנאים של חיבה אולי כבסיס לתגמולי טיפ. בסגנון אמריקקי טיפוסי הוא מתעניין לדעת את שמך וארץ מולדתך לפני שיפצח בהדרכה אישית. אין ספק שהוא יודע את מלאכתו ואין ספק שהוא רעב כי הזעיקו אותו מהשולחן ברגע שהקולונים נפרדו מכיסך והשתכנו בקופה, אבל את שווה הערך המלא קיבלת.
על אם הדרך “הראשית” מזמין אחד השלטים לסור לגן הסחלבים. זו חורשה חביבה של כאחת חלקי שש עשרה הדונם עצים, שנדחסו במעלה בן 45 מעלות וביניהם נדחק גם בית קטן. צעיר רוסי שמחלון בקתתו ניבטת אשה אינדיאנית, מאוד חריגה בנוף הקוויקרי המקומי מזיין אותנו בזכוכית מגדלת לאדם. הסחלבים שלו הם המיניאטורות של משפחת הצמחים הזו וצמודים לגזעי העצים לאורך השביל היחיד המתפתל במעלה נחלתו. ככה אנחנו פוסעים כשלושים צעדים סך הכל כשאפינו מנקרים את קליפת העצים כמו טווסים קצרי ראי ופוזלים אחר כתמי צבע זערערים הפורחים פה ושם.
יש גם ציפורריום, אלא שלכאן גילה נכנסת בעצמה ויוצאת לא ממש מעורה כשהיא בחזרה אתנו.
ואם אתה מסוג האנשים, שרכבת הרים נחשבת בעיניהם תענוג חשבו גם עליך. גילה מתאווה, מסיבה כלשהי לרחף בשחקים ושלטי הפרסומת של מתקני האומגה מתסיסים את דמה. עוברים מוסד או שניים כאלה ונעצרים לבירורים והבהרות. אני צופה מתוך מושב הנהג בחביבות מעושה של מבוגר מיושב בדעתו איך גילה, בסקרנות של צעירה הנשואה לזקן מתחקרת עדות מתבגרים על מחירים, אפשרויות וחוויות. היא נקרעת בין התלהבות המתבגרים, שמתמוגגים בתיאור אקסטזת הגלישה לבין פסימיזם פחדן הבית, שמסרב להתלות בשחקים על מקלעת חבל רצוצה ולהקריב את בטחונו בידי הנאות שחולפות מהר מדי רק כדי לטעום את טעם המוות.
גילה בבעיה, כי דברים חריגים אמורים להעשות בצוותא יחד עם פרטנרים לצרה, כמו למשל לויתנים שמתאבדים בלהקות. הפתרון מתבקש מאליו, לדחות את ההחלטה למחר, “אבל מחר אני עושה את זה, ולא יעזור לך”.

היום יום אחרון על פסגת סנטה אלנה, משאירים את התיקים ארוזים בחדר עד שעה שתיים עשרה ויוצאים לשטח.
מיטלטלים על דרך החתחתים הסלעית לשמורת סנטה אלנה. הפעם גילה לא תוותר לי. מזה חודשים אחדים, שחיידקי האתגר העמיקו להאחז בנישמתה ובכוונתה למצות את השפעת הרעלנים עד תום. קונים כרטיסים לטיול דרך גשרי השמיים (סקייווק), ואני מסתמם בחצי ואליום כדי לעמוד בחוויה. תחת כסות סמיכה של עצי ענק, הנתיב עובר על גבה של גבעה צרה, שגזרתה נחתכה חתוך עמוק כמו בקופיץ קצבים לשמושו של ערוץ נחל פחזני. הנתיב מדלג על גבי גשר תלוי אל הגבעה הקצוצה הבאה, שגם אותה מבתר ערוץ סדרתי וכן הלאה. הגשרים שומרים על מישור התקדמות מאוזן פחות או יותר, פעם על קרקע מוצקה ופעם חמישים מטר מעליה. כשאתה בודק בפועל, אתה מגלה שהנתיב עושה שימוש בשני ערוצים בלבד. הוא חוצה אותם הלוך ושוב מספר פעמים וכל פעם מושך אותך מעט הצדה ומסתובב בשתיים שלוש טבעות, שמרדימות את חוש הכיוון. כאשר בסופו אתה פוגש את עצמך בנקודת היציאה ברור לך, שלפחות את אחד מאותם גשרים חצית גם בכיוון ההפוך.
הגשרים עשויים מתכת ותלויים על עמודים משני קצותיהם, רק שמישהו חסך את הנעצים האחרונים שמהדקים אותם לבסיס. ככל שאתה זוחל למרכזו, הגשר מעצים לשתף אותך בתחושות הסחרחורת הבלתי פוסקות שמענות גם אותו. אני בהחלט מבין את החרדה, להיות תלוי בין שמיים לארץ מתנדנד 50 או 75 מטר מעל ערוץ נחל ומהרהר בחלודה המערערת את אושיות קיומך ומכרסמת ללא הפוגה בחיבורים היחידים ששומרים על איזונך.
הצמרות בכלל לא צפופות כמו שחשבתי. במהלך חציית גשר אתה עובר סמוך לעץ או שניים, מקסימום שלושה וכל היתר מרחב פתוח לעינוגך. הדבר שמייחד כל עץ ביער הזה הוא עלים ופרט להם קשה להבחין בחידושים מרעישים. למטה מזפזף לו הנחל בין סלעים חופשיים ושתילי עצים מתחילים צופים בך מהתחתית במבט מעריך, חולמים איך ישפדו אותך בעוד שנתיים שלוש, אם רק תמתין להם. אפילו לציפורים נמאס והן מזמן פרחו ונעלמו לרבעים, שמגלים פחות חטטנות באורחי חייהן. אולי קבוצה מזוינת במורה דרך מוסמך היתה יכולה להעשיר עצמה במשהו על רזי סביבת הצמרות, אלא שלא הייתי שש להכביד מדי על הגשר, שגם ככה פולט אנחות חלודה שחופות.

טיול במרכז אמריקה 42
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך