הסיפור ברובו לקוח מהמציאות,סיפור אישי שלי,חלק מהקטעים הן השלמה מהדמיון.
הסיפור בנוי מ-4 חלקים,את 3 החלקים הנותרים אפרסם בהמשך.
קריאה מהנה.

עדיף ככה

02/10/2009 730 צפיות 3 תגובות
הסיפור ברובו לקוח מהמציאות,סיפור אישי שלי,חלק מהקטעים הן השלמה מהדמיון.
הסיפור בנוי מ-4 חלקים,את 3 החלקים הנותרים אפרסם בהמשך.
קריאה מהנה.

חלק א’

“עדיף ככה” היא חשבה לעצמה.
“כן” אמרה בליבה,ניסתה לשכנע את עצמה בהחלטתה.
היא ידעה שזה לא יהיה קל,אבל שוב,”עדיף ככה”.
זה עדיף,כי כבר אין לה כוח להתמודד עם זה יותר.
זה עדיף,כי כל פעם מאכזבים אותה מחדש,במיוחד היא.
זה עדיף,כי היא יודעת שעוד פחות משנה,היא לא תהיה בקשר עם אותם אנשים
ותתחיל בחיים חדשים משלה,עם אנשים חדשים,בפרק חדש בחייה.
נמאס לה להיקשר לאנשים ולהיפגע שוב,נמאס לה לגלות את הפרצוף האמיתי של הקרובים אליה כל פעם מחדש,ולחוות כמה שהעולם רע,כמה שהעולם אכזר,כמה שהוא דו פרצופי,כמה שזה לא מגיע לה.
היא חלמה על חיים אחרים,היא לא רצתה שזה יהיה ככה,היא ציפתה להרבה וקיבלה כ”כ מעט.
בעיניה השחורות,העמוקות,היא רואה כ”כ הרבה רע,כ”כ הרבה אי צדק,כ”כ הרבה גועל.
היא רוצה,היא רוצה לבנות את החיים שהיא תכננה לעצמה,היא רוצה למצוא את אהבת חייה,
היא רוצה להנות,לבלות,לחיות את הרגע,אבל העולם מקשה עלייה לעשות זאת.
היא הפסיקה כבר להאמין,היא הפסיקה כבר לנסות,היא רק שותקת,שתיקת מוות.
אין לה מה לומר יותר,אין לה מה לחשוב יותר,הכל מבולבל,הכל מעורפל.
והנה היא,שוכבת על המיטה,שומעת מוזיקה,לא חושבת,המוח ריק,המחשבות מעופפות באוויר,
היא מתחננת שלא יגיעו לראשה.
“רק דקה אחת של שקט!!!!!!מה ביקשתי???”
היא פתאום צעקה,כששמעה את צלצול הטלפון.
“אמילי?”
היא השתתקה,היא שמעה את הקול בצד השני ולא האמינה.
“מה?”
“אני צריכה לדבר איתך” היא אמרה
“דברי”
“לא,לא מתאים בטלפון”
“פתאום בכבוד שלך להיפגש איתי?לדבר ב-4 עיניים?פנים מול פנים?יפה לך!”
נשמעה כתגובה אנחה עמוקה מהצד השני,אנחה של ייאוש,אנחה של אשמה מסוימת.
“אמילי,אני רוצה לדבר איתך,את יכולה להיפגש או לא ?”
“איפה את ?”
“תגידי לי איפה את רוצה שניפגש ואני אבוא..”
“תקפצי אליי הבייתה”
“אבל…”
“אין אצלי אף אחד..זה בסדר”
“טוב,אני עוד רבע שעה אצלך”
אמילי סגרה את הטלפון,הניחה אותו מולה,בהתה בו,לא האמינה שזה קרה עכשיו,לא האמינה שהיא התקשרה,לא האמינה שהיא שמעה את הקול שלה אחרי כל מה שקרה,ועוד יותר לא האמינה שפחות מרבע שעה היא תתייצב פה,בבית שלה.
המחשבות לא הפסיקו לרוץ במוחה,המחשבות שעד עכשיו כל כך רצתה להדחיק,כל כך רצתה לשכוח.
שוב פעם התחילו לעלות התמונות לראשה,שוב פעם המבט,המבט הזה שחודר ללב שלה כמו סכין חדה שננעצת בלבה,הכאב הזה,הכאב שהיא כ”כ רוצה למחוק.
“למה?!למה אמרתי לה לבוא?!”היא חשבה בקול רם.
“למה זה טוב עכשיו?!מפגרת!!”
אבל היא ידעה שכבר מאוחר מדי,והיא גם ידעה אי שם בתוכה,שהיא כן רוצה לראות אותה,שהיא כן רוצה לשמוע אותה,להריח אותה,להסתכל עלייה בלי לחשוש,בלי לפחד מכלום,שאף אחד לא יגיד לה שזה אסור,שלא כדאי.
בתוך כל המחשבות העמוקות שהיא שקעה בהן נשמע פתאום צלצול בדלת שהחזיר אותה למציאות,”היא פה” לחשה לעצמה.היא ירדה במדרגות לכיוון הדלת,הציצה במראה וסידרה את שערה,לקחה נשימה עמוקה תוך כדי סיבוב המפתח ופתחה את הדלת,היא עמדה שם,כמו תמיד עם הידיים בכיסים,עם הג’ינס שענק עלייה ב-5 מידות והשיער הפרוע שנאסף לקוקו מגולגל.הן הסתכלו אחת על השנייה,שתקו,אבל המשיכו להסתכל,ואז היא הוציאה יד אחת מהכיסים והעבירה על שיערה ותוך כדיי אמרה בקול נמוך וחלש “היי”..
אמילי הסתכלה עלייה,התעלמה מקריאת השלום העלובה שלה, ועשתה לה סימן להיכנס.
היא נכנסה לתוך הבית,הסתכלה לשנייה במראה והלכה לכיוון הספה,אמילי עצרה אותה,
“בואי למעלה,אני לא אוהבת לשבת פה”
היא הנהנה בראשה בהסכמה,וקמה מהספה לעבר המדרגות,
הן נכנסו לחדר של אמילי בקומה העליונה,והיא ישר התיישבה על המיטה,היה נראה שהיא הייתה שרויה בלחץ עז,שהיא חייבת להוציא,לשחרר,לא היה ברור עדיין מה.
אמילי סגרה את הדלת בעדינות ובאה לעברה,היא ישבה על המיטה,אך בצידה השני,היא פחדה להיות יותר מדיי קרובה אליה,פחדה לגעת בה בטעות.
לאחר שישבה הביטה בה,כאילו לנסות להבין על מה היא רוצה לדבר בלי לשמוע אותה אומרת זאת במילים,אך השנייה כבר התחילה לדבר ..
“אמילי,אני..אני רק רציתי להגיד שאני מצטערת”
“זהו?”אמילי פערה את פיה
“בשביל זה באת?להגיד לי שאת מצטערת?”
“אני העדפתי לומר לך את זה פנים מול פנים,שלא תחשבי שאני מנסה להתחמק מהעניין,שתראי שזה מפריע לי,שלא טוב לי עם זה,שאני לא שמחה עם מה שעשיתי,שאני מתחרטת ושאני מצטערת”
“ממתי אכפת לך מה שאחרים חושבים עלייך?”
“את לא אחרים” היא הגיבה ללא חשש
“אני לא אחרים?!”אמילי חזרה אחריה
“כן,את לא אחרים!!”
“אז מה אני?”
היא שתקה.השפילה את מבטה לרצפה.
“לא באמת,תגידי לי מה אני,שסוף סוף אני אדע!”
“אני לא יודעת מה את,אבל זה לא עוזר שאת תוקפת אותי כל הזמן!!זה לא פייר”
“זה לא פייר??מה את אומרת..”
“אמילי..”
“מה שעשית זה כן פייר??”
“אני ביקשתי סליחה,אני אמרתי לך שאני מצטערת,שאני מתחרטת!!מה את רוצה שאני יעשה?”
“שתעופי לי מהחיים!!!”
“זה מה שאת רוצה?!”
“כן!אני רוצה לשכוח אותך,מה את לא מבינה?”
היא קמה מהספה,הלכה לכיוון הדלת..היא הסתכלה אחורה וראתה אותה שמה,יושבת עם דמעות בעינייה,מסתירה אותן בידיה,היא חזרה לעברה,לא היה לה אכפת כמה שהיא רוצה שהיא תלך,כמה שהיא רוצה שהיא תצא לה מהחיים…
“אמילי..”היא התכופפה אליה וליטפה את פנייה
“אני באמת לא יודעת מה עוד לעשות כדי להראות לך שאני מצטערת..תגידי לי רק מה לעשות..”
“אלינור..” היא אמרה את שמה,אחרי כ”כ הרבה זמן שהשתמשה ב”היא” או “זאתי”
“היא הייתה החברה הכי טובה שלי..למה היא ?למה?”
“אני יודעת..תאמיני לי שאני יודעת..ואני כ”כ מצטערת “
” איך את מצפה שאני אסלח על כזה דבר?!”
“אני לא,אני לא מצפה שתסלחי,ואנלא מצפה שתסמכי עליי שוב או עליה, אבל פעם מישהי שמאוד חשובה לי אמרה שצריך ללכת עם הרגשות,וזה מה שאני עושה,אני הבנתי כ”כ הרבה דברים אמילי,אני הייתי כזאת טיפשה..”
“כן,ראינו איך הלכת עם הרגשות שלך אלינור”
“,את יודעת שאני הפסקתי את הטעות הזאת כבר יום אחרי,ואת יודעת טוב מאוד שזה בגללך”
“באמת תודה,תודה שהתחשבת בי,לא יכולת לעשות את זה מההתחלה?נזכרת מאוחר מדיי”
“אמילי,את לא יכולה לשפוט אותי על כל טעות שאני עושה,אני בנאדם ומותר לי לטעות,למה את חייבת להזכיר לי את זה כל הזמן??”
“אלינור!!היא המשיכה לשקר לי גם כשגילתי ובמקום שתתמודדו המשכתן להכחיש,יותר נכון היא המשיכה..”
“את צודקת,אבל פחדתי,פחדתי ממך,אני מודה”
“את לא פחדת ממני,את פחדת להתמודד..כמו תמיד..מתחמקת,שותקת..”
“אני לא!עובדה שאני פה עכשיו ואני לא מתחמקת”
“מה את רוצה ממני ,אה?”
אלינור ליטפה את פנייה,התקרבה אליה,רצתה לגעת בה,להריח אותה,לנשק אותה..
“מה את עושה??”אמילי עצרה אותה
היא הסתכלה בעינייה ולחשה לה “אנלא מוותרת עלייך”
אמילי הסתכלה בעינייה כתגובה,לא מבינה כלום,לא מבינה למה עכשיו,למה תמיד זה מאוחר מדיי,היא הורידה את ידיה של אלינור מפנייה וקמה מהמיטה..היא ניגבה את דמעותיה ופתחה את הדלת..ירדה במדרגות ואלינור מאחוריה,היא פתחה את דלת הבית..אלינור הבינה שהגיע הזמן שהיא תלך..היא הסתכלה עליה כאילו זאת הפעם האחרונה,היא קפאה לכמה שניות ולא הורידה את עינייה ממנה,אמילי השפילה את מבטה..ואלינור הרימה את פניה עם ידה,היא הסתכלה עלייה,שוב,ניצלה את השניות האחרונות..ויצאה מהבית.
אמילי סגרה אחריה את הדלת באיטיות ובשקט,כאילו לא רצתה להעיר מישהו..
היא עלתה למעלה,נשכבה על המיטה,הסתכלה על המקום שעד לפני כמה דק’ אלינור ישבה,ניסתה לתאר אותה יושבת שם,ניסתה להריח אותה שוב,היא העבירה את ידיה על פניה וניסתה לשחזר את המגע של אלינור באצבעותיה העדינות,מלטפות את פניה,היא עצמה את עינייה וראתה אותה,את העיניים שלה,את הברק בעינייה הכחולות,את החיוך,החיוך הזה שהיא כ”כ שונאת,שהיא כ”כ רוצה לשכוח.
אמילי שקעה בשינה עמוקה,היא העדיפה לישון,לשכוח מהכל,אפילו שהייתה מודעת לכך שברגע שתקום היא עדיין תחשוב עלייה,היא עדיין תריח אותה,עדיין תדמיין אותה.
“אמילי??”
“אמילי קומי ..נרדמת”
אמילי התעוררה וראתה פנים מוכרות,זאת הייתה איה.
“איה..מה..מה את עושה פה?”
” כבר איזה 11..את נרדמת..את לא עונה בטלפונים..אז באתי אלייך..”
“אני נרדמתי..וואי..כבר 11?”
“כן ..אנחנו צריכות כבר לזוז..”
“שיט!שכחתי מהיום הולדת של אדם!זה היום!”
“כן..זה כבר התחיל האמת…תתחילי להתארגן ..”
אמילי קמה מהמיטה,התארגנה בזריזות,היא רצתה לספר לאיה שאלינור הייתה אצלה,אבל
הייתה חייבת להתארגן וללכת ליומולדת של אדם,ידיד טוב שלה.
אדם חגג בפאב הקבוע שלהם,שם היו כמעט כל יום,שם גם הכירה את אלינור.
איה ואמילי הגיעו ל”פויזן”,ככה נקרא הפאב.
מיד שנכנסו עשרות פנים מוכרות הציפו אותן במבטים ולא הייתה ברירה אלא לעבור ולהגיד שלום לפנים המוכרות,האלו שאוהבים והאלו שפחות,כי ככה זה,בכל מקום יהיו את האנשים שאוהבים והאנשים שלא.
לאחר שאמרו שלום לכל אותם האנשים,הן ישבו על הבר,חיכו לאדם,שכנראה דופק איחור אופנתי.
ולפתע איה לחשה לאמילי באוזנה
“נטשה פה!!”
אמילי הרימה את מבטה וחיפשה אותה,היא ראתה אותה,היא הסתכלה עלייה במבט הרגיל,המבט המופתע,המבט הלא מבין,המבולבל.לאחר מכן הסתכלה על איה,כאילו לאשר שהיא ראתה אותה,שהיא יודעת שהיא פה,ושהיא תנסה להתעלם מזה כמה שיותר.אבל לפני שהספיקה לפתוח את פיה אדם נכנס וכל הבר התחיל לשיר לו מזל”ט,אמילי הצטרפה לשירה בקולות,וידעה שהיא מסתכלת עלייה,כמו תמיד,לא הייתה מורידה את העיניים ממנה.
“אדם,מזל”ט מאמי שלי” אמילי לחשה באוזנו תוך כדי חיבוק.
אדם,הסתכל עלייה בחיוך ענקי וחיבק אותה שנית.
לאחר מכן לחש לה באוזנה “אני צריך לדבר איתך אח”כ,טוב?”
“אדי,באנו לחגוג לא?מה הרצינות הזאת?עזוב אותך”
“אמילי,עם כל הכבוד ליומולדת שלי,את יודעת טוב מאוד שאנחנו צריכים לדבר ואנלא מתכוון לעזוב אותך”
“טוב,אבל לא עכשיו,תהייה שיכור מספיק ואז “
אמילי חייכה,והביאה לו ולה כוס שמפניה והשניים הרימו לחיים.
“לחיי חיים טובים יותר” אמילי הצהירה.
לאחר מכן חזרה למקומה לצד איה.
אדם היה עסוק בלהתמזמז עם מישהי חדשה,ואמילי העדיפה לא להפריע .
“היא הייתה אצלי היום” היא פתאום אמרה
“מי?”
“אלינור”
“מה?”איה הייתה בהלם מוחלט.
“היא התקשרה אליי,רצתה לדבר”
“נו?ומה היה??למה את לא אומרת כלום!!”
“ישנתי!ראית בעצמך”
“טוב נו,עזבי אותך,מה היה?”
“היא באה לבקש סליחה”
“זהו?רק בשביל זה”
“כן,גם אני הגבתי כמוך”
“מה אמרת לה?”
“כלום,שאני רוצה שהיא תעוף לי מהחיים”
“אמילי” איה נאנחה..
“אל תסתכלי עליי ככה,את יודעת טוב מאוד שאנלא מתכוונת לסלוח על זה,זה חסר טעם”
“היא מצטערת,היא מבקשה ממך סליחה אלף פעם,למה את כ”כ קשה?”
“איה,אל תנסי להצדיק אותה,ואנלא מתכוונת לסלוח,אני קשה,בסדר?”
“מה שאת רוצה,החלטה שלך”
אמילי הסתכלה מולה וראתה את נטשה יושבת,היא לא יכלה לסבול את זה שהיא יושבת מולה.
“איה אני יוצאת קצת החוצה”
“לבוא איתך??”
“לא,אני רוצה לבד”
אמילי יצאה מהבר וישבה על המדרגות.
היא לקחה נשימה עמוקה ונשפה,היא הדליקה סיגריה,לקחה שאכטה ארוכה,והוציאה את האוויר במהירות.
בין שאכטה לשאכטה היא הפנתה את מבטה והנה היא עמדה שם,שוב עם הידיים בכיסים,מסתכלת עלייה,לא מפסיקה אפילו לשנייה.אמילי הסתכלה עלייה לכמה רגעים והורידה את מבטה,העדיפה לא לראות,העדיפה להתעלם שהיא עומדת שם,שהיא מסתכלת עליה,שהיא פה.
ואז היא שמעה את צעדיה מתקרבים,ליבה התחיל לדפוק,היא רצתה,היא לא רצתה,היא לא ידעה מה היא רוצה,היא הייתה כ”כ מבולבלת,לא הצליחה לחשוב,לא הצליחה להבין,לא הצליחה כלום.
היא נעמדה מולה,אמילי הרימה את ראשה ועשתה את עצמה מופתעת,כאילו לא ידעה שהיא פה.
“היי” היא אמרה.
“אפשר לשבת?”היא המשיכה
אמילי הסתכלה עלייה,לא ידעה מה לעשות.
הדבר היחידי שעשתה היא תנועה עם היד שסימלה לה לשבת.
אלינור ישבה לצידה,הסתכלה עלייה כמה רגעים והישירה את מבטה.
הן לא דיברו,פשוט ישבו אחת ליד השנייה,לא הוציאו הגה.
“למה את בחוץ?!” היא שאלה לפתע
“למה את פה?את לא אמורה להיות בבסיס או משו?” אמילי הגיבה
“לא,אני באפטר,אני חוזרת מחר”
“הבנתי” אמילי הנהנה בראשה
“אז למה את בחוץ?” היא חזרה על השאלה
“סתם,לא בא לי להיות בפנים”
“אז את מעדיפה לשבת איתי?זה מפתיע”
“אני לא,את ביקשת לשבת,להזכירך”
“את הסכמת לי לשבת,להזכירך”
“טוב אלינור,חאלס,מה את רוצה ממני?”
אלינור הסתכלה עליה במבט לא מוסבר,היא ניסתה לראות בתוך עינייה השחורות,העמוקות,הבוהקות, מה היא יכולה לעשות שיגרום לה להבין כמה היא מתחרטת,כמה היא מצטערת על מה שעשתה לה,אבל אמילי הייתה כ”כ נחושה בדעתה,כ”כ פגועה ממנה כמו שאיש לא פגע בה מעולם.
נוצרה שוב השתיקה,הן כבר היו רגילות אליה,כבר למדו להסתדר איתה ואפילו כבר התרגלו אליה כמובן מאליו.
אך בכל השתיקה הזאת נטשה יצאה החוצה,אלינור פתאום קפצה ממקומה והלכה מאחורי המבנה.
אמילי לא הבינה את המתרחש,אך לאחר כמה רגעים היא ראתה את נטשה והבינה הכל.
היא קמה והלכה לכיוון אלינור,אלינור ישבה שם,על החומה הקטנה שהייתה מאחורי המבנה,כאילו חיכתה שכל זה ייגמר כדי שהיא תוכל לצאת בבטחה ממקום המסתור שלה,שהיא חייבת להיות שם עד שנטשה תלך.
אמילי תפסה את ידה של אלינור בחוזקה
“את רואה על מה אני מדברת?!חתיכת פחדנית!!!” היא צעקה
אלינור השפילה את מבטה,לא היה לה מה לומר,היא שתקה,כמו תמיד.
“דיי כבר!!!דיי!!אנלא יכולה עם זה יותר!!אנלא יכולה עם הפחדנות הזאת שלך!!די להתחמק מכל דבר!!
תתחילי להתמודד עם דברים!מה את רצה לפה כמו איזה ילדה קטנה??מה את חושבת??שזה מה שיפתור את הכל??
אלינור המשיכה בשלה,לא העיזה להרים את עינייה והתמקדה ברצפה.
היא ידעה בתוכה שאמילי צודקת,שהיא פחדנית,שהיא מתחמקת מכל דבר ולא מסוגלת להתמודד עם כלום,אבל לא הודתה בזה,לא רצתה להתמודד גם עם זה.
אמילי הסתכלה עליה והבינה שהיא לא הולכת לומר כלום בזמן הקרוב,שעדיף שהיא תלך,שזה לא יעזור.
“ואת עוד רוצה שאני יסלח לך” היא זרקה לאוויר לפני שהלכה.
אלינור נשארה במקום,לא זזה,היא רכנה את ידיה בראשה,לא היה ברור מה חשבה או הרגישה באותו רגע,אבל היה נראה שאת אמילי זה לא עניין,היא חזרה לתוך הבר.
“אמילי!” איה קראה לה וסימנה לה לבוא
“תקשיבי,אדם מסטול מת,עדיף שניקח אותו הביתה ונחזור לפה או שכבר נחתוך הביתה או לאנשהוא,אי אפשר להשאיר אותו ככה,גיא ורותם הלכו כבר עם עוד איזה 2 בנות אנחנו צריכות להחזיר אותו,הבטחתי להם”
“ברור,בואי ניקח אותו הביתה”
“ואח”כ?את רוצה לחזור?”
“לא יודעת,נראה כבר,קודם נוציא אותו מפה”
אמילי ואיה לקחו את אדם ויצאו מהבר לכיוון האוטו,
אדם נשען על אמילי ואמילי חיבקה אותו כאילו היה פצוע,שלא ייפול.
פתאום אדם נעצר,סובב את מבטו ואמר לאמילי
“את ראית את זה?אין להן בושה?!מול הפנים שלך!!”
אמילי הסתכלה אחורה וראתה את נטשה ואלינור מדברות,אלינור עמדה בשילוב ידיים ושיערה כיסה כמעט את כל פנייה ונטשה הייתה עם ידיה על מותניה,היה נראה כאילו התווכחו,כאילו ברגע שאדם אמר לאמילי להסתכל הן הפסיקו את צעקותיהן.
“בוא אדם,בוא לאוטו,עזוב אותך מזה” אמילי הסתכלה על אלינור בעודה גוררת את אדם לכיוון האוטו.
אמילי הכניסה את אדם לאוטו במושב אחורי ואיה ישבה לצידה.
היא התניעה את האוטו ותוך כדי לחיצה על הגז אלינור רצה לעברה
“אמילי חכי!!אמילי !!”היא צעקה ורצה לכיוונה.
אמילי התעלמה ונתנה לחיצה על הגז,רצתה לברוח משם,רצתה להוציא מראשה שראתה אותה עם נטשה,רצתה להימנע מלדעת על מה דיברו,רצתה להימנע מעוד שיחה עם אלינור,מעוד מבטים,מעוד שתיקות.
היא הסתכלה במראה וראתה אותה עומדת שם,עם הידיים בכיסים,לא מורידה את עינייה מהמכונית עד שהיא נעלמה לגמרי מהמקום.
דמעותיה של אמילי נפלו ברכות על פניה,היא ניגבה אותן,שלא יראו,שלא ישאלו,אך איה לא יכלה להימנע מכך.
“למה את גורמת לעצמך את כל הסבל הזה,אה?”
אמילי הסתכלה עליה,לא הבינה למה היא אומרת לה את זה,לא הבינה למה אפחד לא רואה את הדברים כמוה,למה רק היא רואה את המצב באופן שונה,למה כולם כ”כ רוצים לסלוח לה,לכפר על זה.
“איה,רדי ממני,לא רוצה לדבר על זה”
איה הישירה את מבטה ושתקה.
הן הגיעו לביתו של אדם,אמילי יצאה מהאוטו והעלתה אותו הביתה,איה נשארה לחכות באוטו.
לאחר כמה דק’ היא חזרה והמשיכה לנסוע לביתה של איה.
“הביתה?” איה שאלה בתימהון
“כן,מיצנו הייתי אומרת,לא?”
“כן,צודקת”
אמילי הורידה את איה בביתה,איה נתנה לה נשיקת לילה טוב ואמרה לה שאם היא צריכה דבר מה היא זמינה והיא יכולה להתקשר בכל שעה.אמילי הנהנה בראשה והמשיכה לנסוע לביתה.
ברדיו היה את השיר הזה,השיר שהזכיר לה את אלינור.היא עצרה את האוטו,נשענה אחורה,ניסתה להירגע,לשכוח,אך ללא הצלחה.
היא המשיכה לנסוע לביתה,היא הייתה עייפה,עייפה נפשית.
היא נכנסה הביתה,הורידה את נעליה בכניסה שלא תרעיש ותעיר את הוריה,היא עלתה במדרגות ונשכבה במיטה ולאחר כמה דק’ נרדמה.

עדיף ככה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (3)

סיפור חזק .
מחכה בקוצר רוח לפרק הבא.

02/10/2009 18:52

בקרוב אפרסם,תודה רבה (:

03/10/2009 03:28

מה קורה פה? הן לסביות? זה קרה באמת? וואו הצילו אבל מממש יפה באמת.

24/05/2011 17:47
23 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך