תגובות?

נעלמים- חלק ב’!

24/08/2009 986 צפיות 6 תגובות
תגובות?

מייק שתק, הוא לא אמר דבר והייתה לרוברט הרגשה שהוא יצטרך למצוא את הדרך לבד לגלות מה מפחיד אותו. “טוב, מייק, תנוח. אני אחזור בקרוב.” הוא אמר ויצא מהחדר, לאחר שסגר אחריו את הדלת; הוא התבונן בג’יין שעמדה מולו ושילבה ידה, מחכה למסקנה סופית.
“אני אצטרך לדבר עם הקורבן מחר; באיזה בית חולים הוא נמצא?”
“בבית החולים ג’ליברו שברחוב ויסקונסין ארבעים ושלוש; מה אתה רוצה שנעשה עם מייק?” היא שאלה ורוברט ענה במהירות-
“תרגיעו אותו, תיתנו לו לשתות כוס מים- אל תזכירו לו דבר אחד קטן שקשור לפרשה- אני צריך שהוא יירגע כדי שישתף איתי פעולה.” הוא אמר ויצא מתחנת המשטרה אל מכונית הסוזוקי הכסופה שלו.

למחרת, על הבוקר, נסע לבית החולים ג’ליברו. היה זה מבנה ישן למדי- נבנה בשנת 1989 למעשה- ונדמה היה כי רק שיפוץ מהיר יעזור לצבע המתקלף לשרוד. הוא החנה את מכוניתו ולאחר שנכנס, ניגש לדלפק.
“שלום, אני רוברט אליו – אני שוטר של תחנת המשטרה. באתי הנה לראות נער בן חמש עשרה, הוא הגיע לכאן מדמם עם שוטרים.” אמר והציג את תג השוטר שלו לאחר מכן.
“הוא נמצא בחדר מספר עשרים ושלוש, בקומה השנייה.” השיבה האחות בדלפק לאחר בדיקה מהירה במחשב. רוברט הנהן לאות תודה ופנה למעלית שהייתה לא רחוקה.

כשעמד מול הדלת של החדר, ראה רוברט את ג’ון ואת דניאל- שני שוטרים מהתחנה. הם נשלחו לשמור על החדר במידה ויקרה משהו לנער או הנער יחליט לעשות משהו בעצמו. הם העיפו לעברו מבטם בעייפות.
“מה קורה עם הנער?” שאל.
“הוא בסדר, הוא כבר התעורר. בעוד שעה ימשיכו בטיפולים שלו.” השיב ג’ון בעודו מגרד את שיערו מלא הפרועים שלו.
“כבר התגלה מיהו?” שאל והם הנהנו.
“קוראים לו פליקס הרפור. הוא בן חמש עשרה, כמו שהבנת מג’יין. הוא ברח לפני שנה מבית הוריו בגלל ריב שהיה להם.”
“ברור מה קרה אחרי שברח?” שאל רוברט את ג’ון אך הפעם דניאל ענה-
“בערך. ידוע שהוא לקח חלק בכמה גניבות קטנות ממכולות ושהוא היה חלק מאיזושהי כנופיית רחוב. לא נראה שהוא ממהר ממש לעדכן אותנו בפרטים.”
“אוקי, תודה.” השיב רוברט ופנה כמה צעדים משם; הוא שלף את הטלפון הנייד שלו ושלח הודעה לג’יין-
אני צריך שתמצאי מידע על כמה שיותר כנופיות רחוב וגם על פליקס הרפור. ולאחר ששלח את ההודעה, הוא הכניס את הטלפון הנייד לכיס מכנסיו ונכנס לחדר שבו נמצא פליקס.

מילותיו הראשונות של פליקס היו פשוטות- “אני לא הולך להגיד לך משהו, בן אדם; אני לא מפחד לא ממך ולא מהמשטרה המזורגגת שלך.”
“אנחנו לא רוצים להוציא מידע על הכנופיות או על הגניבות שאליהן הצטרפת, פליקס- נטפל בזה אחר כך; עכשיו אני רוצה לדעת בנוגע לעינוי הזה שעברת ששני השוטרים שלנו שמעו.” השיב רוברט ושילב את ידיו, בוחן את הנער בן החמש עשרה בזהירות. עיניו של הנער היו בצבע ירוק בהיר ושיערו היה פרוע בצבע חום שטני.
“כן, בטח.” גיחך פליקס, “ומשם תוכל לדעת יותר מידע עלי- אני לא משתף איתך פעולה.” עוד אחד חסר היגיון. נאנח רוברט ואמר הפעם בקשיחות רבה יותר-
“מה הם עשו לך, פליקס? אני צריך לדעת. זה לטובתך.”
“למה אתה לא שואל את החברים שלך למשטרה? הם יוכלו להגיד לך, הם ראו אותי פצוע שם.” השיב בלעג ועיניו נעצו בי מבט מושלם חסר פחד. אז צץ לרוברט רעיון: הוא לחץ על הכפתור המקליט בטלפון הנייד שלו ושאל-
“תגיד, פליקס, כמה גניבות עשית- עשר? שתיים עשרה? עשרים? אני רוצה לדעת.”
“עשרים ושלוש ואני גאה בזה.” ענה לו ואז רוברט שלף את הטלפון הנייד שלו, שהפסיק להקליט.
“באמת? אתה בוודאי חכם מאוד. אתה יודע שאתה עכשיו השלמת לנו מידע למשטרה?” שאל ופליקס התבונן המום בשוטר.
“אתה צוחק עלי- אתה לא הקלטת אותי!”
“או… ועוד איך הקלטתי אותך; עכשיו, אני לא מבין למה אתה לא רוצה שנעזור לך לתפוס את מי שפגע בך, אבל אם לא תתחיל לשפוך קצת מידע- אני ממלא את הפרטים האלה על התיק שלך ואנו שולחים אותך לבית ספר לעבריינים צעירים מיד אחרי שאתה מתרפא, זה ברור לך?” שאל בבירור. פליקס התבונן בו, זועם על כך שהשוטר הערים עליו; כמובן שלא ידע שרוברט לא יעשה את זה ויותר מכך, שהוא ימחק את ההקלטה הזו לאחר החקירה- כי כבר זה היה נתון בפרטים עליו- אבל זה לא שינה ממש לרוברט.
“הם רדפו אחרי, קשרו אותי לכיסא והתחילו להכות אותי בפגיון שלהם- לעשות לי חתכים בכל רחבי הגוף. הם הצליפו בי ונתנו לי אגרופים.”
“למה?” שאל רוברט, “מה הסיבה שלהם לעשות זאת? מה הם רצו לעשות אותך?” הוא לא היה בטוח אם פליקס מתכוון לענות, כי בדיוק נכנסו שתי אחיות לחדר.
“מצטערות, אך אי אפשר לארח אותו יותר. אנחנו צריכים להמשיך עם הטיפול.”
“כמובן.” הנהן רוברט ויצא משם ובדרכו למכונית שלו, מחק את ההקלטה.

“מה מצאת על הרפור אחרי שהוא ברח מהבית?”
“לא יותר מדי- הוא היה בלא מעט גניבות, בכיוון של עשרים וחמש. בתקופה הראשונה שלו הוא הסתובב עם כנופית רחוב הנקראת הלפטון.”
“הם לא האלה שמצאנו אותם בגניבה השישית במכולת הגדולה של גוון?” שאל וג’יין הנהנה.
“בדיוק הם.”
“אז איך שלא מצאנו אותו ביחד איתם? סגרנו עליהם מכל הצדדים של המכולת.” שאל אותה והיא השיבה מיד-
“על פי חקירה, הבנו שהרפור גנב את כל השלל של הכנופיה וברח. זו הסיבה שהם גנבו ממכולת גדולה ולא קטנה, כפי שהם עשו תמיד.”
“הם בטח רדפו אחריו מלא זמן…” מלמל לעצמו ותהה כיצד הצליח להתחמק מעקבותיה של כנופית רחוב כמו הלפטון.
“לא היה להם זמן. הוא עשה את זה באמצע הלילה, כשכולם ישנו ו… לא היה להם זמן בדיוק לעשות את זה. הוא עשה את זה בתחכום פשוט.” גיחכה ג’יין.
“וחזרנו למבוי סתום.” אמר רוברט ונאנח. “אפשר עוד להיכנס לזירת הפשע? אולי הפתגם הישן, שהפושע תמיד חוזרת לזירת הפשע, יעבוד לי.”
באורח פלא, שנינו גיחכנו מהמחשבה הזו.
“מוזמן לנסות, אולי תמצא משהו.”
“מה שלום מייק בינתיים?” שאל לפני שיצא והיא השיבה-
“טוב. אל תדאג, לא יכול לקרות לו דבר.”

נעלמים- חלק ב’!
דרג את הסיפור

תגובות (6)

פרק נחמד…
מחכה בקוצר רוח להמשך 3:

24/08/2009 12:40

תודה, מלי ^^
עוד תגובות?D
אני מבטיח לכם שבפרק השלישי יתחיל הסיפור קצת לתפוס תאוצה P=

24/08/2009 13:20

תומר תמשיך פללייזז הסיפור מצויין אני ממש מחכהלהמשך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

21/07/2010 04:24

סיפור מותח, וגם מאוד אמין. מחכה במתח רב להמשך!

30/08/2010 22:02

אהבתי מאוד=]!… הסיפור הזה בנוי ממש טובב מחכה כבר להמשך=]….

11/09/2010 13:15

סיפור אדיר וממש מעורר עניין. כל הכבוד!
מתי נראה המשך?

06/12/2010 17:55
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך