חצויי רימנס

11/05/2011 614 צפיות 7 תגובות

פרק שני….
בוקר, תחילת יום האבל, קמתי, הפכתי שוב לבת אדם והתחלתי לצעוד ביתי, אני לא יודעת כמה זמן הלכתי, לא נותר בי את הכוח כדי לרוץ. הגעתי לקצה היער בדיוק כשאשר התחיל להחשיך. פתאום, הבחנתי בצללית מטושטשת, התקרבתי בשקט עד שהצללית נראתה ברורה, עצרתי בתדהמה, מולי עמד האדם האחרון שציפיתי לראות, אדם שלמען האמת הייתי בטוחה שהוא מת, אדם שהייה היצור האנושי שהכי התחברתי אליו, חוץ ממייקל כמובן.
מולי עמד “יופטון” קראתי לעברו
“האם זה אתה?” יופטון הפנה לעברי את ראשו ,הנהן, וחיוך רחב האיר את פניו
“כן זה אני ג’סמין זמן רב לא התראנו” בחנתי את פניו בסקרנות, השנים השאירו בו צלקות רבות, שערו החום החל להאפיר וקמטים קלים הופיעו בפניו
“איפה היית?” שאלתי “היינו בטוחים שאתה מת”,
“זאת הבעיה” ענה יופטון “אני לא זוכר כלום ממה שעבר עליי מאז שנפרדנו, אבל אני חושב שהזיכרונות שאיבדתי היו קשורים איך שהוא למלכה. אחרת איזה סיבה יש להם למחוק לי את הזיכרון?”
הרהרתי במה שאמר יופטון
“אולי אתה צודק” אמרתי לו
“טוב” ספק יופטון בידיו “עכשיו ספרי לי את מה עבר עליכם בזמן שהייתי נעדר” הוא התבונן בי סקרן, להות לשמוע מה פספס, אבל אני שתקתי, לא ידעתי איך להעביר כל כך הרבה שנים בכל כך מעט זמן
“בקצרה אפשר לומר ש…. דני היא הייתה ממש עצובה, היא כל הזמן האמינה שאתה לא מתתה למרות מה שכולם אמרו. אני לא יודעת בדיוק איך זה ישפיע עלייה שחזרת, אני חושבת שהיא תשמח לראות אותך”
“ואת, את לא שמחה לראות אותי?” שאל יופטון בחיוך ואז נשברתי וספרתי לו איך פגשתי את מייקל, עד כמה שאהבתי אותו ואיך הם, הצד האפל לקחו אותו ממני. התחלתי לבכות ללא לשליטה והיטמותתי על האדמה הקשה, יופטון נשא אותי בזרועותיו החזקות ולקח אותי לעבר ביתי. אני לא יודעת מתי נרדמתי אבל כשהתעוררתי שכבתי במיטתי הפנים שלי עוד היו לחות ובמוחי עלתה מחשבה צינית במקצת זה שאם למדתי משהו ממותו של מייקל הוא שגם לי יש רגשות. קמתי מהמיטה והבטתי במראה הגדולה שבחדרי אפילו עכשיו אחרי שבכיתי אני יפה יותר מכל בן אדם חשבתי במרירות יש לי מגרעות רבות, יופי פשוט לא אחד מהם אבל זה לא משנה כי הוא היה היחיד שלא איך שאני ניראת גרם לו להתקרב אליי הוא היה היחיד מבני האדם שאהב אותי בלי קשר למראה החיצוני הברשתי את שערי השחור החלק ומחיתי בכף ידי את דמעותיי שנצצו בעיני התכולות כים, ניגשתי לארון והוצאתי גופייה אדומה ומכנסיי ג’ינס צמודים התלבשתי ואספתי את שערי בזנב סוס ארוך לאחר מכן ירדתי במדרגות לעבר המטבח הלבן, על הכיסאות האדומים ישבו יופטון ומריון ודיברו בנחת
“מ… היי” מלמלתי חשתי מבוכה רבה בגלל מה שקרה אתמול “אני מצערת יופטון שאיבדתי שליטה” יופטון חייך לעברי ואמר “זה בסדר לכל אחד מותר מידי פעם לפרוק את הלב, לא?”
“טוב בסדר מספיק עם שיחות מדכאות” אמרה מריון בעליזות “בואי שבי כאן” היא הצביעה על הכיסא הסמוך, נאנחתי והתיישבתי על הכיסא בכבדות, מנת הבשר שלי הייתה על השולחן מחכה שאקרע אותה לגזרים, מריון היבטה בבשר והצטמררה
“אני מכירה אותך כבר חמישים שנה ועדיין לא הצלחתי להבין איך את מסוגלת לאכול בשר” אמרה מריון כשפניה מביעים זעזוע אני לא נשארתי חייבת ועניתי “כן, אולי בעינייך זה מוזר אבל איכס סלט חסה זה כבר יותר מידי”.
מריון ענתה מתרעמת “אבל אני איילה איילות אוכלת עשבים וחסה”
נאנחתי כבר אלף פעמים ניהלנו את השיחה הזו והיא אף פעם לא הניחה לי עם הקטע של הבשר
חשבתי ועניתי
“ואני טיגריס וטיגריס אוכל ב-ש-ר!” השיחה התחילה לשעמם אותי אז חזרתי לאכול הבטתי מהורהרת במריון למריון היה שער חום מלטף היו לה עיניים ירוקות כמו דשא היא לבשה חולצה ירוקה שהדגישה את ענייה חולצה מהסוג שחושפות את הכתפיים וחצאית מיני ג’ינס שהבליטה את גופה הגמיש והקליל היא נראתה חייכנית בלתי מזיקה אבל מתחת למסכה התמימה שלה אף אחד לא היה מסוגל לדמיין איזו קטלנית היא יכולה להיות, רחש מכיוון המדרגות קטע את מחשבותיי. זו הייתה דנ,י שערה הזהוב טאטא קלות את הרצפה. היא לבשה חולצה חומה רפויה ומכנסי ג’ינס צמודות. ענייה הזהובות במקצת נפערו בתדהמה כאשר הבחינה ביופטון, שעמד שם והביט בה בעיניים מלאות אהבה. דני נערה את ראשה הגאה ועל פנייה התנוסס חיוך רחב “ידעתי שאתה לא מת ידעתי שלא עזבת אותי” היא אמרה כל מילה מלאה באושר ובדמעות רגש עצורות היא רצה אליו ונפלה בוכייה בין זרועותיו יופטון אימץ אותה לליבו וליטף את גבה בעודו ממלמל לה מילים מרגיעות
“הכל בסדר עכשיו אני כאן איתך” הוא אמר קולו רועד מהתרגשות נראה כאלו הוא משיר שנים, עורו כבר לא נראה חולני ושערו איבד את האפרוריות שהייתה בו מקודם לפתע קלטתי שאני יושבת ובוהה בהם בכמיהה שמיש
הו יחבק גם אותי ככה וימלמל לי מילות אהבה הרגשתי, מבוכה התנערתי ושאלתי את מריון
“איפה פיטר?”
“הוא עוד ישן” היא ענתה מביטה משועממת בשיחת האוהבים של דני ויופטון
“טוב אני הולכת להעיר אותו” מריון משכה בכתפייה
“מה שאת רוצה” היא אמרה וחזרה לאכול את ארוחת הבוקר שלה עליתי במדרגות לעבר חדרו ודפקתי על הדלת אין תשובה פתחתי את הדלת בשקט פיטר ישן בלוריתו השחורה הצלילה את עיניו הכהות ואת מצחו החיוור גופו החסון עולה ויורד בנשימותיו הרכות
“פיטר קום” אמרתי בקול שום תגובה “פיטר” הגברתי את קולי שוב דממה
“טוב אתה לא משאיר לי שום בררה” צחקקתי הפכתי לטיגריס וקפצתי עליו הוא מיד התנער והפך לפנתר שחור, נוהם, גרגרתי אליו והתחלנו לשחק מתגלגלים ונוהמים
“הכל בסדר שם למעלה?” שמעתי את מריון שואלת אני ופיטר הפכנו לבני אדם ופיטר קרא לעברה
“כן הכל בסדר” התחלנו להתגלגל מצחוק לא צחקתי מאז שמייקל מת זו הייתה ההשפעה של אחי פיטר עליי הוא תמיד הצליח לגרום לי לחייך
“טוב מספיק עם השטויות” אמרתי לו ושנינו מייד הרצנו “היה לנו חופש אבל עכשיו מתחילה שנה חדשה עלינו ללכת לתיכון חדש לבחון שם ילדה ילדה ואם נמצא אותה עלינו לקחת אותה לארמון אם לא נמצא אותה בסוף השנה נעבור שוב תיכון” פיטר הביט בי רציני והנהן “בסדר אני הולך להתלבש תחכי לי למטה טוב” נשקתי ללחיו וירדתי למטה למטבח
“מה עשיתם שם למעלה?” שאלה מריון
“עזבי משחקי טורפים” עניתי לה משועשעת כעבור מספר דקות שמענו את פיטר יורד במדרגות בעודו קורא לעברנו “יאלה זזים”
“סבבה” עניתי לו “נראה מי יתפוס את ההגה” התחלנו לרוץ במהירות מסחררת “יש” צעקתי “ההגה שלי” דני נופפה ליופטון לשלום ואני התחלתי לנסוע במהירות כעבור מספר דקות החניתי את מכונית הפרארי האדומה יצאנו מהמכונית וצעדנו לעבר הבניין האפור הגדול שעליו נכתב בשלט מעוקם “תיכון אוקספורד” הבניין נראה מעט מוזנח אני מקווה שנמצא אותה כאן נמאס לי לעבור מתיכון לתיכון זה כבר מעצבן ומשעמם איך שעברנו את סף הדלת העכורה התחלתי לסכור את התלמידים לא היה שם אף אחד מיוחד
“אנחנו אמורים לפגוש אותו כאן” סיננתי לעבר דני, פיטר ומריון הבטתי בשעון הגדול על הקיר, הוא אמור להיות כאן עוד דקה אני לא מודאגת הוא אף פעם לא מאחר זה מה שאמרו לי עליו אה הנה הוא מגיע
וואו! הוא חתיך…יש לו עניים אפורות כמו השמים בסערה שיער שטני הוא ניגש אלינו בצעדים גמישים וחתוליים רגע אחד מי זו איתו? מי הנערה הזו? בחנתי אותה במבטי. עוד אמרו לי שאני יפה הנערה הזאת יפיפייה! עורה החיוור שיערה שנראה כמו כסף מותך ועיניה הכחולות כקרח הקנו לה מבט של בובת חרסינה עדינה ושברירית. הנער והנערה משכו אליהם מבטים רבים.
“חשבתי שזה אמור להיות חשאי” סיננתי לעברם.
הנער נראה נבוך, ובהה ברצפה במבוכה אבל לא נראה שזה הפריע לנערה, היא הביטה סביבה בסקרנות, בולעת בצמה את המראות סביבה.
“שמי ג’ייסון” אמר הנער “וזאת לילי” הוסיף והצביע על הנערה לצידו, “היא אחותי” אמר בגאווה “אני ג’סמין, זאת מריון, זה פיטר וזאת דני” אמרתי, מצביעה על כל אחד בתורו. “איזה חיות אתם?” שאלה דני בסקרנות. “אני צ’יטה,” ענה ג’ייסון “ולילי היא ברבור שלג” הבטתי בלילי בתדהמה, השיחה לא עניינה אותה, עינה הכחולות רפרפו בחלל החדר. וואו ברבור שלג, זה נדיר, תמיד רציתי לראות אחד, השמועות נכונות, ברבורי השלג באמת יפהפיים. “טוב, אני מחלקת אתכם לזוגות” אמרה דני, “ג’סמין וג’ייסון, פיטר ומריון ואני ולילי, זהו, אני חושבת”, את שלושת המילים האחרונות מלמלה בשקט, תוהה. התמקמנו אחד ליד השני והלכנו לכיתה. הכיתה מנתה כשלושים בנים ובנות, טוב אין טעם לחפש בבנים, אמרו לנו בפירוש שזאת בת. התחלתי לסרוק את הבנות, משתמשת בכישרוני המיוחד לקליטת הילות.
“טוב, יש לנו שלוש אפשרויות, נערה בלונדינית שיושבת בקצה, נערה עם שיער שחור קצוץ וחולצה עם גולגולת ונערה עם שיער אדום שקוראת ספר”. לחשתי לחבורה.
“כל זוג לוקח נערה- פיטר ומריון לבלונדינית, לילי ודני ולזאת עם השיער השחור ואני וג’ייסון לאדמונית” חיכיתי שכל זוג ייגש לנערה שלו ואז קראתי לג’ייסון והתחלנו להתקרב לנערה.
“שלום” אמרתי לה בשמחה, הנערה הרימה את ראשה האדמוני, ועיני נתקלו בעיניים, ירוקות, ענקיות יפהפיות, מופתעות.
“את דיברת אלי?” שאלה בהיסוס.
“כן, כן, את רואה פה עוד מישהו?. מה שמך?” הנערה הסמיקה מעט ולחשה “ג’יין”
“ג’יין זה שם יפה, אני ג’סמין, אבל את יכולה לקרוא לי ג’ס” ג’ייסון כחכח בגרונו
” אה, וזה ג’ייסון” הוספתי בעליזות
“נעים להכיר” אמרה ג’יין והתבוננה בנו בסקרנות. “אתם חדשים פה?” היא שאלה, מתעניינת.
“כן” ענה ג’ייסון “ואת?” ג’יין הביטה בנו ושפתיה הקטנות והוורודות התעקלו בחיוך מריר,
“אני פה מאז שאני זוכרת את עצמי” אמרה ולא הוסיפה.
“אפשר לשבת לידך?” שאלתי אותה בהיסוס “בוודאי,” היא ענתה, התיישבתי והבטתי בה, היא קרנה טוהר ושלמות אבל משהו העיב עליו, כמו מנורה מעומעמת, שקועה בתוך מים. “איפה את גרה?” שאלתי אותה
“בקצה העיר” היא ענתה, “ואיפה את?”
“בתוך היער” עניתי, היא הביטה בי במבט משתומם. “בתוך היער?” היא שאלה, “את צוחקת, יש שם חיות טרף מסוכן שם”
כן, בהחלט יש שם חיות טרף, חשבתי לעצמי.
* * *

חצויי רימנס
דרג את הסיפור

תגובות (7)

ממש אהבתי! גם אני חשבתי על סיפור עם רעיון דומה… :)

יש לי כמה הארות/הצעות :
1. כשמישהו חדש מדבר לרדת שורה, לדוג’:

“חשבתי שזה אמור להיות חשאי” סיננתי לעברם.
הנער נראה נבוך, ובהה ברצפה במבוכה אבל לא נראה שזה הפריע לנערה, היא הביטה סביבה בסקרנות, בולעת בצמה את המראות סביבה.
“שמי ג’ייסון,” אמר הנער, “וזאת לילי,” הוסיף והצביע על הנערה לצידו, “היא אחותי” אמר בגאווה.
“אני ג’סמין, זאת מריון, זה פיטר וזאת דני” אמרתי, מצביעה על כל אחד בתורו.

2. חסרים קצת סימני פיסוק:

“רחש מכיוון המדרגות קטע את מחשבותיי זו הייתה דני שערה הזהוב טאטא קלות את הרצפה היא לבשה חולצה חומה רפויה ומכנסי ג’ינס צמודות ענייה הזהובות במקצת נפערו בתדהמה כאשר הבחינה ביופטון שעמד שם והביט בה בעיניים מלאות אהבה דני נערה את ראשה הגאה ועל פנייה התנוסס חיוך רחב ”

עם סימנים:
“רחש מכיוון המדרגות קטע את מחשבותיי, זו הייתה דני. שערה הזהוב טאטא קלות את הרצפה. היא לבשה חולצה חומה רפויה ומכנסי ג’ינס צמודות. ענייה הזהובות במקצת נפערו בתדהמה כאשר הבחינה ביופטון שעמד שם והביט בה בעיניים מלאות אהבה. דני נערה את ראשה הגאה ועל פנייה התנוסס חיוך רחב “.

3.אממ… זהו, חוצמזה- מדהים! את כותבת מש יפה וכמו שכבר כתבתי: אהבתי, ותמשיכי =]

12/05/2011 19:25

תודה רבה אני מצטערת על איך שזה יצא פשוט אני לא ממש טוב בדברים האלה אני אשנה =)

15/05/2011 16:01

אנשים תגיבו בקשה

15/05/2011 18:28

:)

15/05/2011 20:08

זה ממש יפה!!!!!!
את חייבת להמשיך!!!!
רק משהו- הפרק הראשון קצר והפרק השני ארוך אז תאזני טוב?

15/05/2011 20:35

את יודעת אני לא חושבת שכל הפרקים יצאו לי באותו אורך פשוט ככה זה יוצא

15/05/2011 21:18

מדהים!
שמים לב שיש לך כישרון!
גם לי יש כמה הארות/ הצעות:
1.במשפט: “מולי עמד “יופטון” קראתי לעברו…”
לרדת שורה ולהוסיף שלוש נקודות, כך שנוצר מתח.
תיקון: “מולי עמד…
“יופטון” קראתי לעברו.”
2. “…הוא התבונן בי סקרן, להות לשמוע מה פספס…” (להוט)
3. “היא כל הזמן האמינה שאתה לא מתתה למרות…”(מתתָ)
4. “התחלתי לבכות ללא לשליטה והיטמותתי על האדמה…” (התמוטטתי)
5.”את סף הדלת העכורה התחלתי לסכור את התלמידים לא היה שם אף אחד מיוחד” (לסקור)

אהבתי את:
“אבל אני שתקתי, לא ידעתי איך להעביר כל כך הרבה שנים בכל כך מעט זמן.”
תיאור מ-ד-ה-י-ם-!

30/06/2011 00:32
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך