BlackPearlK
גם זה יצא קצר מדייי ;;; טוב נו פרק הבא אני אכתוב ארוך. כי יש לי רעיון. והמפף זה לא שמישהו קורא את זה. אבל היי, נאברמיינד.

אופליה – פרק 2.

BlackPearlK 20/03/2014 711 צפיות 4 תגובות
גם זה יצא קצר מדייי ;;; טוב נו פרק הבא אני אכתוב ארוך. כי יש לי רעיון. והמפף זה לא שמישהו קורא את זה. אבל היי, נאברמיינד.

הילדה קמה, מסתכלת על האיש שעמד לפניה. עורו היה בהיר, שיערו שחור וארוך – מסתיר חלק גדול מפניו. בגדיו היו רפויים מאוד, שחורים. קצוות השרוולים שלו היו פרומים מעט, והוא נראה כמו תוצר של הזנחה. ליבה של הילדה כמעט נחמץ לרגע, עד שהוא זרק עליה ערימה של בדים.
“תתלבשי,” הוא ציווה בקול גבוה, מאומץ למדי. היא הרחיקה ממנה את הבדים בזהירות, בוחנת אתם. החולצה הייתה רפויה מאוד, שחורה ונקייה. המכנסיים נראו לא מחמיאים, גבריים מדי לטעמה, גם הם שחורים. היא הסתכלה על הבחור שלא הסתובב, ממשיך להסתכל עליה בלי להרגיש שום מבוכה.
היא הסתובבה אליו עם הגב ושמה על עצמה את הבגדים, מנסה להתעלם מהמבוכה שהרגישה. הרגש הזה לא היה מוכר לה, לא היה מוכר לה כלל. היא הסתובבה חזרה, אוחזת בבגדים שלבשה בחוזקה.
“שבי,” הוא ציווה בקול נמוך יותר, גם הוא מאומץ – אולי אפילו יותר, לטעמה. היא הסתכלה על הבחור, רגע לפני שהתיישבה על הכיסא בדממה והרימה את מבטה אליו. היא דממה והסתכלה עליו, מחכה שיגיד לה דבר מה אחר.
“את אופליה,” הוא אמר בקול שקט מאוד, מכריח את הילדה להתרכז בדבריו ולשתוק בלי להשמיע רעש. “זה השם שלך מהיום, אופליה,” הלב שלה נחמץ. היא אהבה את השם שלה, ואופליה נשמע לה תחליף רע מאוד. היא התחילה לבעוט בכיסא שלה באיטיות, עד שהבינה שהרעש שהיא גורמת מונע ממנה לשמוע את הבחור.
“-אחת עשרה,” הוא אמר והסתכל עליה בדממה. היא מצמצה במהירות, מנסה לא להפסיד דבר נוסף. הוא המשיך לדבר באותו הקול החלש מאוד, חלש מדי בשביל אופליה. היא הסתכלה עליו וניסתה להתעלם מהפרטים הרבים שהופיעו אחרי שהדליק לה את האור.
“את תהיי בחדר מספר 56-89-22,” הוא אמר באיטיות והסתכל עליה במצח מכווץ, חושש – כך הילדה פירשה את הדבר. “את תהיי בחדר עם שתיים, הן כבר יציגו לך את עצמן. שם האחת סילביה והשניה היא איילין,” הוא אמר באותו קול שקט, שגרם לילדה להצמרר. השמות נראו לה מסוכנים, כמו שנראו לה הרבה דברים.
‘אמא תמיד הייתה אומרת לי שאני חושבת יותר מדי,’ הילדה חשבה, מרימה את ידה ונוגעת בסנטרה באיטיות, מנסה להבין מה השמות הללו גורמים לה. ‘את חושבת שהם רעים, אה?’ היא שאלה את עצמה, נמנעת במכוון לחשוב על עצמה בשמה. האיש השאיר אליה רושם מוזר מדי, כאילו הוא קורא אותה – היא דף נייר פשוט. היא נרעדה שוב, מסתכלת על האיש.
“את תבואי איתי ולא תנסי לעשות כלום,” הוא לחש – קולו שקט עוד יותר. הוא הושיט לה את ידו הגרומה והיא קמה, נאחזת בו. הוא אחז בידה השניה והחל להוביל אותה לכיוון היציאה מהחדר. היא פיתלה את ידה, אחיזתו הקשה גרמה לידה לכאוב. לפני שעבר רגע ידו עזבה את ידה וסטרה ללחייה, משאירה אחריה כתם אדום.
“אמרתי לך לא לעשות כלום,” הוא סינן, משאיר מאחוריו את החדר המוארך והריק למדי. הוא פתח את הדלת, גורר אחריו את הילדה, אופליה. הוא הוביל אותה במסדרונות שחורים וריקים, דוממים לחלוטין, עד שהגיעו לחדר עגול וריק גם הוא, פרט לעשרות הדלתות שניצבו בצדדיו.
הוא לקח אותה לאחת הדלתות, מקיש קוד מהיר על לוח חכם ושחור שהילדה לא ראתה עד אותו הרגע. הדלת נפתחה, ידיו של הבחור עזבו את ידיה והיא נדחפה פנימה.
הדבר האחרון שראתה לפני שהדלת נסגרה הן העיניים הזהובות של הבחור.

אופליה – פרק 2.
דרג את הסיפור

תגובות (4)

וואו זה סיפור יפהפייה, ומותח ברמות מעצבנות.

20/03/2014 17:02

יפה. הכתיבה ממש טובה, וכמו שאמרו לפני- מותח ברמות מעצבנות. תמשיכי בבקשה!!!! <3 אלין

20/03/2014 18:06

    נייצ’אן 33>
    אני אמשיך. אני אשתדל, בכל אופן XD

    21/03/2014 12:54
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך