אור הצדק – פרק 1

mkleper 17/09/2014 401 צפיות אין תגובות

התנועה ברחובות הרחוקים מהאצטדיון, זרמה בצורה יותר חלקה מאשר בסמוכים אליו, לכן סטיבן לארסון, לא התקשה לנווט את מכונית הבנטלי השחורה והמצוחצחת, אל השכונה שלו,
גם כשהמהירות שבה נהג הייתה בהתאם לחוקי התנועה, דבר שהיה נדיר בנהיגתו של סטיבן.
בעזרת פקודה קולית, הדליק את הרדיו, לרגע החסיר פעימה, כשהרמקולים השמיעו נהמות חזקות, עם קולות באס אדירים. הוא מיהר להחליף תחנה, חדשות הספורט עוד שודרו.
למרבה שמחתו, המשחק של שפילד ברי, קבוצתו, עוד לא סוקר בדקדקנות, ולכן הזכירו את שמו עוד מספר פעמים. גם בגילו, לאחר כל מה שעבר, בכל רגע שהוא שמע את שמו נזרק לחלל האוויר מבעד לרדיו, הדבר סיפק לו עוד מעט מההתמכרות לתהילה.
הוא הופתע שלא הזכירו את ההצלה שלו מהקו, כאשר הכדור כבר חלף על פני השוער והוא ‘התאבד’ על הכדור וברגל ארוכה שלח אותו אל מחוץ למגרש, במקום שייכנס לשער של שפילד.

הגלישה ההיא עלתה לו בכאבים רק עכשיו. כשכל גופו הרגיש כמו שק חבטות גדול. אבל הוא לא נתן לעצמו להתעמק בכאב, לא עכשיו, עכשיו הוא רק רוצה הביתה.
כשסטיבן החנה את הבנטלי, הוא מיהר להיכנס לביתו.
היו ימים שכאשר היה מחנה את רכבו, צבא של צלמים היה מחכה לו בחניה ומנסה לתפוס צילום מפליל של אחת מהנשים המפורסמות שעימן נהג להעביר את לילותיו בתור כוכב כדורגל צעיר. אבל סטיבן כבר לא צעיר, את היציאה השלווה מהמכונית, הוא דווקא אוהב. בניגוד לשאר העובדות שמלוות את דעיכתו. הוא נכנס הביתה.
סופסוף.
ביתו היה גדול. לא כמו ביתם של סלבריטאי על צעירים למיניהם, אבל ללא ספק גדול מהממוצע. זה הגיוני ששחקן שמשחק מגיל שבע-עשרה בליגות הבוגרים, יחסוך מספיק לבית כזה, בטח שבגיל 35 ובטח שכאשר אתה ללא ילדים ורווק.
הוא הדליק את הפלזמה בסלון, בדיוק בזמן כדי לראות את הבעיטה החופשית שלו. זה היה הגול השמיני שלו העונה, הראשון ממרחק כזה.
הוא התענג עוד קצת על ההילוכים החוזרים, הוא אהב בעיטות חופשיות. מאז שהגיע לקבוצה לפני שנתיים הכוכב הצעיר שלה בריאן, רק הוא בועט את החופשיות, אבל סטיבן יודע שאי אפשר להתחרות בניסיון שלו. לכן, מידי פעם הוא מגיע אליו ובתור הקפטן של הקבוצה אומר לו שהוא יבעט עכשיו. הוא הסתכל בגאווה בפלזמה עוד מספר שניות כשהתחיל להרגיש שוב את הכאבים בגוף.
זה התחיל ממש מקצות האצבעות ברגליים, אל שרירי התאומים התפוסים, שתוך כדי ההליכה למקלחת, כאילו פעמו שנייה אחר שנייה, המשיך בברכיים, שנראו חבוטות, גם במראה וגם בעיניו,
במיוחד כשהשרייטות עליהם עוד היו טריות. במקלחת זה כבר ירגיש טוב יותר.

הוא כבר זקן מידי לזה, הוא אמר לעצמו שוב, כמו אחרי כל משחק. כנראה שהאהבה למשחק-או זה שהוא פשוט רגיל לשחק-מתגברת על הכאבים.
הוא המשיך לסקור את גופו, לא היו חבלות רציניות, הידיים לא נשרטו אפילו, אבל הגב שוב תפוס.
הוא המשיך אל הפנים שלו. מהמראה ניבט אליו פרצוף דיי ידידותי. אף סולד ועיניים כחולות, שכשהוא התעמק בהם, הרגיש לרגע תחושה של עייפות.
הפנים היו נאות, אך הצלקת שלו עכרה מעט את התמונה.
היא כבר לא הייתה גדולה כמו לפני עשר שנים, אבל עצם העובדה שהיא הייתה שם, הייתה מספיקה.
הצלקת שהשאירה את שפילד ברי, בליגת המשנה של אנגליה, בעונתה הגרועה ביותר.
הוא זכר את המשחק, כאילו התרחש רקאתמול, כמו כל כוכב שזוכר את המשחקים ההיסטוריים שלו.
אלה היו שני משחקים שהתרחשו בו זמנית ושפילד ברי הייתה זקוקה לניצחון, נגד ההגנה החזקה ביותר בליגה.
האצטדיון היה אחד היפים בליגת המשנה, והוא היה מלא בקהל. הקפטן, בעונתו הראשונה ככזה, סטיבן לארסון, כבש תשעה שערים בעונה, שזה מספר לא רע, לשחקן שהוא לא חלוץ.
מהמשחק השני, שהסתיים מעט מוקדם יותר, התבשר לקהל-שבאותו רגע היה עצוב מאוד- שהיריבה ניצחה. הפרצופים הטשטשו, והחלו להרגיש את הליגה השלישית.
לא סטיבן.

סטיבן היה הלב של הקבוצה וככזה, הוא לא היה מוכן ששפילד תרד לליגה השלישית. לא אחרי שגדל במחלקת הנוער של מנצ’סטר הגדולה.
הוא זכר במיוחד את הרגע שבו הסתער על השחקן היריב ובגלישה חוקית אל הכדור, הציל את שפילד ממבוכה בהגנה.
הוא לא מסר את הכדור אלא פשוט התקדם, מבלי לשים לב לאיך, הוא עבר שלושה שחקנים, מסר וקיבל אחרי כמה מטרים את הכדור בחזרה.
הוא הגיע לקצה הרחבה ושוב מסר את הכדור לאגף. אנתון, חברו הטוב, הרים את הכדור וסטיבן ראה את הזמן נעצר, ההרמה הייתה…
לא טובה.
אבל עוד לא היה בלתי אפשרי להגיע אל הכדור.
כל הקהל קם, כשראה איך סטיבן קפץ, מקריב את עצמו, ראשו מכוון אל הכדור, שבאותו זמן היה קרוב ל’שפיצים’ בנעליים של שחקן ההגנה, ואז, בהתנגשות שהוא לא זכר, הכדור ניתז מראשו, היישר לרשת. 2-1 לשפילד. שנייה אחרי שהכדור ניתז לרשת, התנגשה הנעל של שחקן ההגנה, בראשו של סטיבן, סוליה פוגשת קרקפת. הדם החל להינתז.
אבל עברו מאז עשר שנים. שבהם הספיקה שפילד, לחוות עליות וירידות, והשנה, אף להתמודד על עלייה ל’פרימייר ליג’. הליגה הבכירה.
סטיבן התנער מהמחשבות על עלייה, ונכנס למקלחת סופסוף. המים שרפו וריפאו את השרירים שלו.
אחרי כמה דקות שהוא נתן לגופו להירגע, נשמעה דפיקה בדלת.
אולי סופסוף, באו להחמיא לו על הביצועים. הוא גיחך לרגע, הוא כבר ממזמן לא הכוכב שהיה.
הוא התעטף בחלוק המקלחת, והחל ספק ללכת, ספק לזחול לכיוון הדלת, משאיר אחריו טביעות רגליים רטובות. הגוף עדיין כאב, אבל זה יעבור תוך יום או יומיים.
הוא סובב את המפתחות והדלת נפתחה, זה לא היה כתב.
“אתה”, סטיבן נחר בבוז. “כשאתה מאויים, תתנהג באדישות”, אמר לו המאמן הראשון שלו כשהוא נבחן לקבוצת הנוער של מנצ’סטר. מולו היו צעירים כישרוניים ומלאי קשרי-פרוטקציה שנבחנו על אותו מקום פנוי בדיוק. אבא של סטיבן היא אינסטלטור, לא בדיוק האדם שיכול לארגן קשרים בקבוצת כדורגל. אז היה אדיש לאיום. זה מה שהוא ידע, זה מה שהוא עשה גם הפעם.
מולו עמד גוץ גדול, בחליפה שחורה, אחד מהבריונים של ‘אור וצדק’.
אור וצדק, הייתה מה שנהוג לקרוא ארגון פשע. מפיה.
מפיה שהתפרשה בתקופה הזו בכל אנגליה, אבל הייתה עוד בחיתוליה, כך לפחות חשב סטיבן.
בכל אופן, הפעילות של המפיה באזור מגוריו, הייתה רק גביית כספים מידי פעם ביסוס התשתית.
גם אנשים במשטרה היו להם, אבל הם לא עשו בלאגן גדול. בעיקר גביית דמי חסות, עסקאות סמים, איומים. לא מאפיונרים שאפתניים כנראה, חשב לעצמו תמיד סטיבן.
“כל הכבוד על המשחק” אמר הגוץ, בזילזול, סטיבן ידע מהמפגשים הקצרים איתו, שהוא אוהד מנצ’סטר. לא אחד מייחס חשיבות לליגת המשנה.
“תודה רבה, אולי כדאי שגם אתה תשחק… לא יזיק לך קצת כושר”, סטיבן פלט, עקיצה חדה.
הוא ראה איך הגוץ מתחיל לעוות פנים, וכשההבנה חילחלה אליו, כיצד הוא מכווץ אגרוף, אך נמנע מלהכות את סטיבן.
הגוץ היה חזק מסטיבן, לפחות במצבו השברירי של סטיבן לאחר המשחק.
“כסף” הגוץ מלמל בכעס.
תקשורת מטומטמת. סטיבן חשב לעצמו ונזכר שוב למה הוא לא אוהב כתבים. בטח פירסמו שקיבל מענק כספי על היכולת במשחקים האחרונים. מה שהיה לא רחוק מהאמת, אך המספרים שהוזכרו בעיתונים, לא דמו למענק שהוא קיבל בסופו של דבר.
“פעם בחודשיים, זה היה הסיכום , לא?” סטיבן הסתכן, “לא עברו חודשיים, אין כסף”.
“אני מזכיר לך שאני קובע את החוקים פה”.
סטיבן היה עייף והחל גם להיות עצבני, וככזה, לא חשב.
“ואני זה שמביא את הכסף, שלום” אמר סטיבן.
הגוץ שוב כיווץ אגרוף, אך הפעם ירה אותו אל בטנו של סטיבן.
סטיבן הרגיש כאילו משהו מתפקע מבפנים, ונשימתו נעצרה למספר שניות. רגע קל של סחרור, והוא חזר לעצמו.
הוא לא יכול להאבק עם הגוץ. הוא שייך למפיה. אבל סטיבן היה בן אדם עם אגו.
הוא ראה את הגוץ מחייך, ופרצופו משדר עוצמה.
אך הפרצוף לא היה מוכן למכת אגרוף מצד סטיבן, והגוץ איבד שיווי משקל לרגע. סטיבן ניצל את ההזדמנות, וקפץ על הגוץ, אך הגוץ הספיק לחזור לשיווי משקל, והטיח יד כבדה בסטיבן.
המכה פעמה בראשו, יותר מכל מכה שזכר והוא נהדף אחורנית, פגע בדלת הכניסה ונפל, בתוך הבית.
הוא הרגיש איך זרם עדין וחמים של דם, זולג מעל הצלקת, מראשו.
הוא חייב להתעלם מהכאב, הגוץ התקרב אליו, תפס את סטיבן בחולצה והרים אותו גבוה, מוכן לזרוק אותו היישר אל הקיר…
אלא שאז, רגלו של סטיבן התעוררה, וברך מלאת שריטות התחפרה בתוך בשר הפנים של הגוץ, היישר אל לסתו.
הגוץ נפל תוך כדי פליטת אנחה כבדה.
סטיבן הצליח לעמוד על רגליו, מתנשם.
נשק. חייב להשיג נשק. הוא אמר לעצמו. אבל הוא לא שמר בביתו שום אקדח או רובה.
מחשבות התרוצצו בראשו, הוא חייב למצוא משהו, ואז תוך כדי שהוא כמעט מעלה גיחוך על טיפשותו, הוא רץ למטבח לחפש אחר סכין ארוכה.
הוא רץ בדיוק בזמן שהגוץ קם על רגליו וכאשר הבחין בריצתו של סטיבן, ניסה להשיג אותו, התחיל לרוץ, אך לרגע אחד היה רץ, וברגע השני, השתנק, ו…
החליק על המים, שסטיבן השאיר כאשר מיהר לפתוח את הדלת.
הגוץ פגע ברצפה, שוב. בזמן שחפץ שחור התגלגל ממנו אל רגליו של סטיבן.
אקדח.
סטיבן מיהר לקחת אותו אל ידיו, וכאשר שם לב שהגוץ לא הרגיש בכך, החביא את האקדח מאחורי גבו.
הגוץ שמפניו, שהיו ברצפה לפני רגע, זרמו נחילי דם קטנים, קם באיטיות, כל איבר בגופו אומר כעס. זעם.
“אני אהרוג אותך במו ידי!” הוא צעק והתנפל על סטיבן. העוצמה שלו הייתה אדירה. הוא חנק את גרונו, וסטיבן כמעט ואיבד אחיזה באקדח. העולם החל להתערפל אל מול עיניו של סטיבן. נקודות שחורות הופיעו בפניו והוא הרגיש איך עיניו מתחילות לאבד את המיקוד.
הגוץ חייך. “מילים אחרונות?” הוא אמר בתיעוב, כמו בסרט פעולה ישן.
“בדיוק… מה.. שאני שואל” סטיבן התאמץ בכל כוחו להוציא את המשפט הזה. והתאמץ עוד יותר לחייך, גם כאשר בקושי נשם.
הוא הבין מה הוא הולך לעשות, וחייך.
הגוץ חשב לרגע שאולי לסטיבן יש עוד טריק בשרוול, אבל אז החליט שזוהי פסיכלוגיה הפוכה בגרוש והמשיך בחניקה.
סטיבן אחז את האקדח חזק, תוקע אותו בין צלעותיו של הגוץ. מבט אימה בפרצופו, כשהבין שהאקדח אצל סטבין.
ואז, בלחיצה עדינה.
בום.

אור הצדק – פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך